יום שבת בבוקר...
שקט ורגוע,שום דבר לא העיר אותי-זו הייתה יקיצה טבעית...בשעה תשע בבוקר.
הכל אמיתי,זאת המציאות...גם החלקים מתוכה שנראו כמו סיוט מתמשך.
עמדתי בזה.
מבחן הנחישות והעצמה הכי גדול שידעתי אי פעם-נגמר...בניצחון.
קרב הטיטאנים ההוא נגמר.
מצד אחד עמד רב סרן בצה"ל,אדם זדוני וחשוך...אבל עם סמכויות נרחבות בתור קצין
אותן הוא ניצל עד תום כדי להרע לי.
מצד שני עמדתי אני,רב"ט צעיר בצה"ל,ועמדתי מולו עם כל הנחישות,צדקת הדרך,עצמה נפשית
וסיבולת אין קץ-והפלתי אותו בסוף.
אני מרגיש שזכיתי חזרה בחיים שלי.
קמתי מהמיטה הסתכלתי מהחלון על הנוף שנשקף אלי מהחלון...אני בבית
המקום האהוב עלי יותר מכל.לכאן אני שייך.כאן נמצאים כל חיי,עכשיו אני מרגיש...עכשיו אני יודע...
התיישבתי על המיטה,עדיין משקיף אל הנוף מחוץ לחלון הפתוח
האוויר החם והלח של מפרץ חיפה נושב על פניי כאילו אומר לי "ברוך שובך!"
אני לא אספר יותר על אילת,לא על המפקד,לא על הבוגד...הם שייכים להסטוריה שכבר
אינה חלק מהחיים שלי.
בעבר הרחוק הרגשתי ריק מתוכן,שחיי חסרי תוכן ומשמעות.
שלא נותרו לי חברים,שהפכתי לבנאדם שלא מסוגל לאהוב ולהתאהב ולא מסוגל לתת לנשים להתאהב בו.
הרגשתי שמה שנשאר מהבית שלי הם רק ארבעת הקירות והגג ושמה שבינהם חסר חשיבות.
אבל היום,אני מרגיש מלא.
החבר הכי טוב שלי,שנשאר לצידי לאורך כל הזמן וליווה אותי ועזר לי לעשות חלק מכובד
מהדרך לקום חזרה על רגליי..עדיין איתי...ונותן לי את התחושה שגם כשאני לא ראיתי את זה-תמיד היה ותמיד
יהיה לי ערך שהוא מעבר למילים-מופשט.
יש לי עוד חברים שאוהבים אותי ורוצים בקרבתי ומתגעגעים אלי כמו שאני מתגעגע אליהם.
יש לי את אמא שלי שאני זקוק לה והיא זקוקה לי,גולת הכותרת של החיים שלי
שבלעדיה אין לשום דבר משמעות...היא זו שאני חב לה את הכל.
ויש לי את אהבתי החדשה...שהפעם אני חושב שאני אפרט עליה קצת.
הכרתי אותה במלחמת לבנון ה2,בטיול שעיריית חיפה ארגנה לבני נוער כדי להוציא אותם
מטווח הטילים לכמה ימים.
הכימיה הייתה נדירה והיינו כמעט בלתי נפרדים,אבל אחרי הטיול חזרתי למלחמה ולאמא שלי
שבדיוק עברה ניתוח...ופחדתי מידי בשביל להתחיל קשר...איבדנו אחת את השני.
המלחמה הסתיימה,התחילה שנת הלימודים בכיתה י"ב,הסתיימה שנת הלימודים
הגיע הגיוס...ניסיתי למצוא אותה שוב דרך חיפושים במסנג'ר ובישראבלוג אבל לא הצלחתי למצוא אותה.
יומיים לפני יום העצמאות ה60 לישראל היא מוצאת אותי דרך האינטרנט שוב...אחרי כמעט שנתיים.
קוראים לה עדי,יש לה שיער חום-שטני ארוך,עיניים גדולות ומהממות הצחוק הכי מתוק ששמעתי
אי פעם והיא גורמת לי להתמוסס כל פעם מחדש.
לא עוברת שעה שאני לא חושב עליה ומתגעגע ואומר לעצמי:"אלוהים כמה שאני מאוהב..."
יש לי בית,יש לי משפחה,יש לי חברים,יש לי חיים,יש לי אהבה,יש לי את הכל
אני חיי,אני מתמלא בהכל,אני מרגיש....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rysher
