זהו,המדים מדוגמים,התרמיל על הגב...השעה 06:59 ו-50 שניות...זמן לצאת מהבית אל תחנת הרכבת.

בכניסה לתחנה יש תמיד את אותה אישה שמחלקת את עיתון הבוקר בחינם,אף פעם לא הבנתי איך זה שהעיתונים האלה מחולקים בחינם אבל מה איכפת לי?

לפחות יהיה לי מה לקרוא בדרך לבסיס בתל אביב.

הגעתי בדיוק חמש דקות לפני הרכבת,שאיכשהו גם הגיעה בזמן היום ועצרה בתחנה ברעש חריקה של פלדה על פלדה-דציבלים שיכולים להקים דינוזאורים מהקבר...

אבל הרכבת הייתה עמוסה באנשים ומקום פנוי לשבת לא ממש היה.

אז התיישבתי על הרצפה,פתחתי את העיתון וחיפשתי משהו מעניין לקרוא, והכל כרגיל...

אולמרט,שחיטויות,איראן,חזבאללה,גלעד שליט...

הופה! כתבה על התהפכות רכבת המשא מלפני שבוע שגרמה לשיתוק תנועת הרכבות בין חיפה לתל אביב:מסתבר שהתארגנה קבוצת נוסעים שהחליטו לתבוע פיצויים מהנהלת רכבת ישראל על הנזק שנגרם להם.

נכון שלא הכי מרגיע לקרוא על התהפכות רכבת בזמן נסיעה ברכבת...אבל אפשר לחשוב,זה שאני קורא על התהפכות רכבת לא בדיוק יגרום לרכבת נוספת להתהפך.

סיימתי לקרוא את הכתבה,דפדפתי הלאה ומצאתי את ההורוסקופ.

סרקתי את העמוד בחיפוש אחרי ההורוסקופ שלי,מזל בתולה,והיה כתוב שם משהו תמוה...מעורפל וסתום כזה:"דעו לכם,לטוב ולרע,חלומות מתגשמים"

What The Fuck?!

התחלתי להיות ישנוני ורדום,אחרי הכל ישנתי רק 4 שעות הלילה והנסיעה דיי משעממת.

השענתי את הראש על היד והתחלתי להיסחף במחשבות...

עוד פעם זיקוקין,עוד פעם ספריי קצף שנכנס לעין,עוד פעם הפנים האלו,ושוב...פלדה על פלדה-צליל חריקה מחריד.

בבת אחת אני חוזר למצב עירנות,מרגיש קצת מוזר.

מסתכל על השעון, השעה 07:59 ו-50 שניות. מה לעזאזל קורה כאן? זאת הפעם השלישית

שאני מסתכל בשעון כשהוא על עשר השניות האחרונות של השעה!

נו טוב...

אני מסתכל מהחלון ורואה את הנוף חולף במהירות, האמת שאני לא זוכר מתי לאחרונה הרכבת נסעה כל כך מהר, אבל שיהיה-ככה אני אגיע יותר מהר.

08:00, כאילו שהרכבת לא נסעה מספיק מהר התחלתי לשים לב שהיא אפילו ממשיכה להאיץ.

"מגניב...בקצב הזה אני כבר אגיע מספיק מוקדם כדי לבקש מהמפקד רשות גם לצאת מהבסיס חזרה הבייתה מוקדם יותר".

מזווית העין ראיתי את העיתון מונח ליידי פתוח בדף ההורוסקופ, ואז נזכרתי...רק לפני שבוע התהפכה רכבת!

המהירות הזאת...לא קצת גבוהה מידי?

אני מסתכל מסביבי כאילו מחפש את התשובה לשאלה בפניהם של הנוסעים שמסביבי, נראה לי שגם הם מחפשים את התשובה לשאלה הזאת.

ובדמיוני התחיל להישמע לו מין צליל גבוה כזה,שהפך לצליל חריקה.

אי-שקט מתפשט בקרון,ואז אני מבין שצליל החריקה הוא לא בדמיון שלי...משהו באמת חורק.

והרכבת ממשיכה להאיץ...

החריקה מתגברת,זה מתחיל להישמע כמו בדיוק אותו צליל שחלמתי עליו בלילה.

והעיתון עדי פתוח לרגליי "...לטוב ולרע,חלומות מתגשמים"

הרכבת הזאת לא עוצרת...

אבל הנשימה שלי כן.

ממול ראיתי את בלם החירום.אני חייב להפעיל אותו!

החריקה כבר מחרישה אוזניים,הרעש לא מאפשר לשמוע שום דבר שלא חזק יותר מצעקה עם כל הכח.

מעבר לצליל החריקה המחריש אני שומע אנשים צורחים בהיסטריה "תורידו את הבלם חירום!!!"

"אני מנסה!!!" אני צורח בכל הכח.

אבל הידית לא זזה.

כשהקרון התחיל לנטות לצד שמאל ידעתי שזה מאוחר מידי...

הכל רעד ורטט, אנשים איבדו שיווי משקל ונפלו...

קולות חבטה מחרידים

 ואז הכל התהפך...

אנשים צורחים בהיסטריה

התיקים שלהם עפים לכל עבר ופוגעים בנוסעים

החלונות מתנפצים,רסיסי זכוכית עפים לכל עבר, בדיוק כמו האנשים שבקרון

הקרון ממשיך להתהפך בלי סוף,לא נעצר.

אני מרגיש את החבטות כשאני מתהפך בתוך הקרון עם כולם.

עוד התהפכות אחת...ועוד אחת...ועוד אחת...

הנה העמוד מתקרב אל הראש שלי...

שקט...שום דבר לא זז,אף אחד לא צורח.

אני יודע שנפגעתי אבל לא כואב לי בשום מקום.

ריח של שריפה וצעקות מרוחקות...בטח קרון אחר שהתהפך ועולה באש...אני חושב לעצמי

במין תחושת רוגע אטומה ומנותקת.

אני מרגיש מרחף ונסחף...קליל כזה.

סחרחורת קלה...אני שומע את הסירנות הרחוקות מתחילות להתקרב.

"מטומטמים..." אני חושב לעצמי.

"איחרתם, כולם כבר מתים או ימותו עד שתגיעו ותחלצו אותם,אני היחיד שעדיין חיי"

איך זה שלא כואב לי? אני מעביר את הידיים על הראש החזה והבטן, לא כואב אבל החולצה רטובה...אלוהים אדירים אני מדמם!

הסירנות כבר הגיעו למרחק כמה מטרים מחוץ לקרון.

אני שומע ריצה של אנשים וצעקות...

"איפה מכבי האש? הקרון כבר נשרף לגמרי!"

הכל נהיה חשוך,אני כבר לא רואה כלום.

רק את הזיקוקין והפנים המתוקות האלה...

מרחוק אני שומע מישהו אומר "אין טעם להיכנס לקרון הזה,אף אחד לא צועק כאן.כולם מתו"

הבנתי שהוא מתכוון לקרון שלי.

אני כבר חלש...קשה לי לנשום,בטיפות הכח האחרונות שיכולתי לסחוט

צעקתי "אני עדיין חי,אני מדמם,תוציא אותי מכאן"

הוא ניגש אלי,יכולתי להרגיש את המבט שלו.

הוא לחש לי בקול חנוק מדמעות "אני לא מאמין שאתה עוד חי אחרי כל הדם שאיבדת...אתה כולך מרוסק"

"תעזור לי..."

"שמישהו יביא לי ערכת החייאה דחוף!!!" שמעתי אותו צורח.

שקט...חושך...

אני פוקח עיניים שוב.

השעון מראה 05:59 ו-50 שניות...

השעון המעורר מצלצל שוב...

בוקר טוב!