היה לי שבוע מענג במיוחד,אפשר להגיד בלב שלם שגם מכל בחינה אפשרית.

אני מעלה בחזרה את המשקל שאיבדתי בקלקולי הקיבה שלי (הראשון לפני חודשיים וחצי והשני לפני שבועיים וחצי).

הרבצתי השבוע הספק עבודה מדהים בצבא,כשעשיתי בעצמי בשבוע אחד מה ששני אנשים מספיקים בשבוע וחצי,ואם לא הייתי מותש

בסוף שבוע העבודה גם הייתי יכול להמשיך הלאה.

מעבר לזה,אני ממשיך לנסוק מעלה גם בחיים שמחוץ לצבא,גם כן בכל תחום אפשרי.

אפילו דברים שלא קשורים ישירות אלי ולמה שאני עושה מחליט ובוחר מחייכים אלי, דוד שלי סוף סוף מדבר על חתונה עם זוגתו

(אישה חביבה במיוחד..התקבלה מאוד בחום אצלינו במשפחה)...לא יכול לחכות כבר לבני דודים קטנים וצווחניים כאלה.

השבוע,ב11 לחודש אני מציין שנה ללילה הנוראי ההוא בזיקים,ולמרות הקושי,ולמרות הכאב

ולמרות שלמישהו מהצד קשה להבין איך אני מסוגל להגיד דבר כזה,אני הולך לציין את היום הזה בחיוך.

לא חיוך של הכחשה כמו שאדון "חבר זה לא קיר" טען בתגובות לפוסט הקודם.

אני חושב שאני מכיר את עצמי מספיק טוב,ומכיר את הרגשות והמחשבות והתחושות שלי יותר מכל אחד אחר.

ואני חושב שאיש מקצוע עם וותק וניסיון מהמובילים בישראל שאיתו אני מתייעץ יודע יותר טוב מאפס קטן

שמעולם לא הכיר אותי באמת אלא בתור "הטוראי הצעיר שמשרת איתי" (מי שהייתי בזמנו) לגבי מצבי האמיתי.

אין מה להגיד,העובדות מדברות בעד עצמן.

אז נכון שאיבדתי את כל החברים שלי,מלבד ספורים ביותר שאפשר לספור על יד אחת ועוד יישארו אצבעות ספייר.

נכון שהתנתקתי לחלוטין מעצמי ומהחיים שלי,מכל מה שאני אוהב ומוקיר בחיים,מהמשפחה שלי ומרוב האנשים הכי יקרים לי.

נכון שהרסתי את מה שנכון לעכשיו הייתה האהבה הכי גדולה ואולי אפילו האמיתית היחידה שהייתה לי איי פעם ואיבדתי אותה לנצח.

נכון שכל ניסיון שלי לצאת מהבור ההוא נתקל במבוי סתום שרק העמיק את הייאוש,ונכון שכל החלטה הייתה בעצם חלק ממעגל של טעויות

שחזרו על עצמן ורק החמירו את מצבי,ונכון שהייתי במצב של הכחשה כשאמרתי משפטים כמו "אני בסדר זו רק תקופה שתעבור"

ו"לא קרה לי כלום,לא נשרטתי אפילו,אני אהיה בסדר..." ו"אני לא צריך את האנשים האלה,הם לא מבינים אותי הם לא עוזרים לי..הם נטל"

והגרוע מכולם "הכי טוב לבד,רחוק מהבית,רחוק מהכל..באילת איפה שאני יכול להתרכז במה שחשוב לי באמת-הצבא".

בפעם הראשונה אני מודה בכל זה בפה מלא,זה הבנאדם שהייתי פעם.

אבל...

הנה אני מסמן V ועוד V על כל רשימת החברים שאיבדתי ועכשיו אני צריך להחזיר,והנה הם חוזרים...כל אחד בתורו,ואני כבר מזמן רחוק מאוד מלהרגיש בודד.

התחברתי מחדש לכל מה ומי שהייתי פעם,וכל מה ומי שהיה לי פעם,ואפילו עוד דברים ואנשים חדשים נוספים.

אני מרגיש שוב מאושר,ואסיר תודה על החיים הנפלאים(למרות הכל ואולי אפילו בגלל הכל)שלי,והמשפחה שלי היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי

ואין החלטה אחת שלי שיוצאת לפועל בלי שאני מדבר איתם,לפעמים סתם כדי שיידעו ולפעמים גם כי אני רוצה לשמוע לעצתם או דעתם.

שיקמתי כל כך הרבה ממה שנהרס,שלפעמים נראה לי שנשארו רק רסיסים קטנים מאוד להדביק חזרה לפאזל...ואני לא חושב שרק "נראה לי" אני מתחיל להאמין שזאת אכן המציאות.

התגברתי על החרטה והאשמה ותחושת האין-אונים לגבי האהבה שהרסתי ואיבדתי,ולמרות שזה כנראה הדבר היחיד בכל הסיפור הזה שאני לעולם לא אוכל להגיד עליו ש"לא הייתי משנה בו כלום",

השלמתי איתו,אני ממשיך הלאה,וגם אותו אני לוקח,איכשהו,כמשהו שלמדתי ממנו המון...

אני מרגיש מחובר לעצמי שוב,לחיים שלי,לחברים שלי,למשפחה שלי.

ולמרות שאני בסך הכל עדיין בעיצומו של תהליך ההחלמה,אני מרגיש יותר חזק (לא רק פיזית)מאיי פעם.

אני גאה בעצמי,אני בטוח בעצמי ואני מאמין בעצמי.

ואני אצטט את המילים האחרונות של הפוסט הראשון שכתבתי אחרי שהסיוט הסתיים והתעוררתי למציאות הנפלאה הזאת

"

יש לי בית,יש לי משפחה,יש לי חברים,יש לי חיים,יש לי אהבה,יש לי את הכל

אני חיי,אני מתמלא בהכל,אני מרגיש....

                                                           "

אם אתם רוצים לקרוא את כל הפוסט ההוא תלחצו כאן.

ולסיום אני רוצה להגיד משהו ל"חבר זה לא קיר":

גם כשהייתי בתחתית של התחתית עדיין הייתה לי היכולת לקרוא את האנשים שעומדים מולי (נכון שאיתך זה בא באיחור אחרת לא היית מצליח לעשות

לי את הנזק שעשית,אבל בכל זאת...),ולראות דרכם כמו דרך אוויר,כן אדון ברנס-היית ונשארת אדם שקוף.

אתה טוען שאני בהכחשה ועוד מנסה להוכיח את זה "לכל מי שעוד קורא כאן בבלוג" שאתה צודק (כשאני וכל מי שמסביבי יודע שאתה טועה)...בשביל מה בדיוק?

ונגיד לרגע שהיית צודק עם הטענה הזאת,מה "להוכיח את זה" ייתן לך מעבר לסיפוק רגעי?

כמו שאומרים-absolutely nothing.

מה שמוכיח את המחשבה שלי עליך-אתה כלומניק,אפס וחסר חיים. (ועוד ריחמתי ולא הכנסתי "סופרלטיבים" למיניהם על האופי שלך).

כל מה שיש לך בחיים זה לעשות משמרות בחמ"ל מצ'וקמק עם רס"ן בלאי שצריך להעיף מהצבא,ואולי גם להגיש משקאות באיזה פאב

בעיר העלובה הזאת שנקראת אילת.

וכשתקופת הקבע שלך תגיע לסיומה אתה תגלה שגם זה כבר אין לך,ופה ושם אולי תצליח להשיג איזה סטוץ מזדמן (כי כמה שאני לא בדיוק מחבב אותך

אני אפרגן ואומר שמהצוואר ומעלה אתה נראה טוב),אבל שום דבר מעבר לזה.

כי במוקדם או במאוחר כולם מבינים מי אתה בדיוק,ומעטים הטיפשים שיהיו חברים אמיתיים של אדם כמוך.

לכן,עצתי לך היא enjoy it,while it lasts.

הכוונה היא כמובן לרשת הביטחון שהצבא מעניק לך, כי תיכף היא תעלם וגם אתה תכיר סוף סוף במציאות שאתה חיי בה ותצא מהבועה שלך.

לכן מהר מאוד הפסקתי לחשוב על לחפש את הנקמה בך,והפסקתי להתרגש ממלמולי הסרק שלך כאן בתגובות לבלוג.

אני לא צריך למרר לך את החיים המרירים ממילא,את זה עשית לעצמך יופי.

ואילולא הייתי יודע בוודאות שגם אתה תבין שהשורה שמעל השורה שאתה קורא עכשיו נכונה,במוקדם או במאוחר,תסמוך עלי

שהייתי יוצא מגדרי כדי לנקום בך,וסמוך עלי שיש לי מספיק אורח רוח כדי להפיל אותך הרבה יותר חזק ממה שאתה מסוגל לדמיין.

אבל אני לא הולך להוציא אפילו קלוריה אחת במאמץ להפיל בנאדם שנמצא על הקרשים ורק צריך להכיר במציאות הזאת.

אז בתכלס,מבין שנינו אתה הוא זה שחיי בהכחשה,לא אני.

שתהייה לך פרישה מקסימה מצה"ל:)