1)

למדתי לקח מאוד חשוב בחיים בזמן האחרון, לשם שינוי הוא גם היה מאוד חיובי ומעודד.

לפעמים אדם נדרש להחלטה חשובה. יכול להיות שהיא קלה וברורה מאליה אבל לפעמים היא קשה.

לפעמים קשה רק להגיע אל ההחלטה הזאת  ולפעמים לא כל כך.

ובלי קשר להגעה אל ההחלטה עצמה - לפעמים הביצוע קשה.

הגעתי לאחרונה להחלטה שהדרך אליה הייתה קשה, וחשבתי שגם הביצוע שלה יהיה קשה.

אבל נוכחתי לדעת שכשניגשים לביצוע החלטה בצורה נחושה ובלתי מתפשרת בלי "אבל/אם" למיניהם הביצוע נהיה יותר קל.

המח מתרגל למחשבות שבהתחלה באות בצורה מאולצת ואחר כך הופכות לטבע שני.

אז נכון, אני עכשיו בתקופת ביניים ולא הכל מושלם, וגם לא הכל הכי ברור בעולם.

מה גם שהביצוע הושלם רק ב90 אחוזים.

אבל אני מרגיש יותר טוב, לא קשה, לא "לא טבעי" כמו פעם כשניסיתי להגיע לאותה החלטה אבל הביצוע שלה נכשל במהרה.

אני מרגיש שאני עומד סוף סוף על קרקע יציבה ואין לי בעיות של שיווי משקל, החיים שלי מרגישים הרבה יותר מאוזנים.

אם ניקח את המטאפורה הרפואית המצב קשה ולא פשוט - אבל מצב החולה יציב ואפשר להתחיל בהליך השיקום.

2).

דיברתי עם המפקדת הישירה שלי, ועם המפקד שמעליה (ראש המדור שלי), עם שניהם אבל בשתי שיחות נפרדות.

קודם כל עם המפקדת הישירה, מהר מאוד הבנתי שנושא שתי השיחות הוא היציאה שלי לקורס הקצינים.

התחושה היא "Bitter - Sweet" כזאת.

מצד אחד ראיתי הערכה עד אין קץ כלפי וכלפי כל מה שעשיתי השגתי ועבדתי עבורו בכמעט-חצי-שנה שלי מאז שהסתיים השירות שלי בטאבה והתחיל השירות שלי בתל אביב.

קיבלתי פידבק מהחיוביים ביותר שיכולתי לחלום עליהם וחלוקת כבוד שעוד לא נתקלתי בה מצד אלו שממונים עלי.

אבל... יש מספר נקודות טכניות ולא מסובכות ששניהם רוצים שאני אשפר בתפקוד האנושי שלי, שלפעמים משפיע על התפקוד המקצועי שלי.

כבר בהתחלה הובהר לי שהם סמוכים ובטוחים ש"משימת השיפור" הזאת קטנה עלי ואין להם ספק שבחזור קורס הקצינים הבא אני כבר אהיה בשל ומוכן לפרוש כנפיים.

הובהר לי שמבחינתם הם יודעים שגם אם הייתי יוצא במחזור הקצונה שאליו רציתי לצאת הייתי מצליח ואפילו יותר מהנדרש.

אין להם ספק שאני אצטיין בקורס ואצטיין גם כשאחזור כקצין ביחידה שלי, אבל הם רוצים להוציא מתחת לידיהם את החייל הכי טוב שהם מסוגלים להוציא

כדי שיחזור ליחידה כקצין הכי טוב שיכול לחזור - ככה גם אני ארוויח מהקצונה שלי וככה גם צה"ל ירוויח קצין איכותי עוד יותר.

במידה מסויימת קצת התאכזבתי מההחלטה שלהם להוציא אותי לקורס קצינים רק במחזור הבא, כי למרות שאני יודע שנקודות הטכניות האלה שאני צריך לשפר אכן טעונות שיפור - אני יודע

שאני יכול גם לשפר אותן תוך כדי ההתכוננות שלי לקורס הקצינים וגם תוך כדי השלבים של הקורס עצמו.

ומצד שני אני גם מעריך ההחלטה הכנה והמושכל שלהם לתת לי להתבשל עוד קצת כדי שהמתכון יצא טעים יותר.

אז, בה"ד 1 הנה אני בא!

אבל שניה עם כל זה אני צריך לקשור את השרוכים לפני שאני יוצא לדרך P:

"תוך 24 שעות הדלק בעזה יאזל ותחנת הכח בעזה תושבת, רצועת עזה תוחשך" זועקות הכותרות.

"הפסקת פעילות תחנת הכח בעזה תפגע בחינוך ובבריאות" זועקים אנשי חמאס והג'יהאד האיסלמי לקהילה הבינלאומית, כדי שזו תרוץ לעזרתם

ויתדפקו על דלתותינו בתחינה לאפשר הזרמת דלק לגנרטורים בעזה.

אני שואל:"למה לנו?"

הלא החשמל הזה מופנה בין השאר למחרטות שמייצרות את טילי הקסאם?

הלא הבטון, המלט והפלדה שאני מאפשרים להכניס לעזה לא מופנים בחלקם הגדול לבניית מנהרות הברחה, מנהרות תופת ומנהרות בעזרתן יוכלו

המחבלים להסתנן לישראל ולפגע בחיילינו ואזרחינו?

הלא הדשן שאנו מוכרים ומכניסים לרצועת עזה לא משומש להכנת חומרי נפץ ביתיים אך עצמתיים?

הלא חומרי הבניין עשויי הפלדה לא מופנים ליצירת רסס למטענים הללו? ולראשי הנפץ של טילי הקסאם והגראד שניתחו על צפון-מערב הנגב ואשקלון לפני כמה ימים?

אנחנו לא נותנים לארגוני הטרור אצבע, אלא את כל היד.

והדבר משול לכך שלאחר שאנו נותנים להם את כל היד הם תוקעים לנו כל אצבע של אותה יד ישר לתוך העין.

ואז,כאשר אנו מושכים את ידינו ולא מושיטים אותה יותר, בצורה צינית אנשי חמאס זועקים "משבר הומניטרי! אתם מרעיבים אזרחים חפים מפשע! אין חשמל בבתי חולים! אי אפשר לבנות בתים לאזרחים!"

כאשר יודעים אנחנו, ויודע כל העולם (ושותק) שהחשמל מופנה לייצור קסאמים, הבטון המלט ומוטות הפלדה בונים את המנהרות דרכן מבריחים חומרי נפץ אמצעי לחימה ומחבלים נוספים, הדשן הופך לחומר נפץ

וחומרי בניין נוספים הופכים לרסס שחורר את גופם של (למשל...) 69 החיילים שנפגעו מטיל הקסאם שפגע בבסיס זיקים ב11/09/2007 בשעה 01:19.

בבוקר שלאחר אותה פעילות צה"ל כנגד מנהרת התופת בשבוע שעבר, קראתי את עיתון הבוקר בעודי נוסע ברכבת לבסיס שלי.

קראתי מאמר-דיעה של דן מרגלית (שאגב עם רובן המכריע של דעותיו ועמדותיו אני מזדהה ובהן אני תומך) בו הוא אמר שעדות נוספת לכך שחמאס אינו מכיר

אפילו בזכותה של ישראל להתגונן היא כמות הקסאמים המפלצתית (כ60 קסאמים ביום שלמחרת) שהארגון הזה מאפשר לירות לעבר ישראל כתגובה לפיצוץ מנהרה

שידוע שנועדה לחטוף חיילים או אזרחים משטח ישראל.

וכל יום שישראל מאפשרת להסכם הרגיעה המבזה הזה להתקיים הוא מחדל לאומי בפני עצמו. (ודעתי האישית היא שצריך להעמיד למשפט את האחראים להסכם הזה על הפקרת חיים

והעלמת עין מרצח, ניסיון רצח, נסיון חטיפה וגרימת חבלה בזדון,"בנסיבות מחמירות" כלשונו של משה נוסבאום מחברת החדשות של ערוץ 2)

לדעתי,

כל עוד קסאמים/גראדים ופצמ"רים מיוצרים ומשוגרים,חומרי נפץ אמצעי לחימה ומחבלים מוברחים,מנהרות (מכל סוג ולכל מטרה) נחפרות,מטעני נפץ מונחים סמוך לגדר המערכת, כדורי צלפים נורים...וכל עוד גלעד שליט נמצא בשבי על ממשלת ישראל ומערכת הביטחון לסגור הרמטית כל אספקה מכל סוג שהוא, ולכל מטרה שהיא מלהגיע לעזה.

זה פשוט אבסורדי שחשמל שמיוצר בתחנת רוטנברג שבאשקלון מזין את המחרטות שמייצרות את הטילים שנורים על אשקלון...וזה עוד האבסורד הקטן מבין הסדרה הזו שהסכם הרגיעה יוצר.

הפלסטינים רוצים אוכל?

הפלסטינים רוצים חומרי בניין?

הפלסטינים רוצים בטון ומלט?

הפלסטינים רוצים חשמל?

הפלסטינים רוצים לפתוח את מעברי הגבול למעבר סחורות ובני אדם?

אנחנו רוצים את גלעד שליט, אנחנו רוצים שקט, אנחנו רוצים שלום, אנחנו רוצים לחיות בביטחון בשטחינו, ולא רק לדמיין את זה בימים בהם חומרי הנפץ נערמים במחסני החמאס לשעת שי"ן כלשהי.

ועד שלנו לא יהיה שקט שלום וביטחון, ועד שלנו לא יהיה את גלעד שליט חי בריא ושלם בידיינו, להם לא יהיה חשמל, לא אוכל, לא בטון מלט פלדה ומעברי-גבול פתוחים.

רוצים חשמל? תקנו ממצרים...תקנו את הכל ממצרים.

לא תקנו ממצרים?

תגעוו למוות בלי מכונות הנשמה, תרעבו למוות בלי אוכל, תיפלו במדרגות בחושך ותשברו את המפרקת, תסתגרו בבית הכלא שבניתם במו ידיכם בכך שאפשרתם למחבלים להפוך את גגות בתיכם לאזורי שיגור טילים, את חדריכם למחסני נשק ואת ילדיכם למחבלים ורוצחים.

אין חפים מפשע! (קישור לפוסט שכתבתי בחודש מרץ 2008).

אחרי פוסט פוליטי שלא בדיוק גרר דיון שקיוויתי לראות, נראה לי שהגיע הזמן

להחזיר,ולו באופן זמני/חד פעמי את הבלוג שלי למצב "יומן אישי".

המצב לא יכול להימשך ככה.

היא לא באמת החברה הכי טובה שלי. את החברה הכי טובה האמיתית היחידה שלי איבדתי ב25 לספטמבר 2007 בשעות הערב.

עם ההבנה הזאת (ועוד מספר תובנות) אני לא יכול להישאר בעמדה שאני היום - החבר הכי טוב, הכי קרוב והכי אהוב שלה.

זאת לא אובססיה, כי אם זו הייתה אובססה - אני לא חושב שהיו כל כך הרבה פעמים שהייתי שואף לסיים את הקשר איתה.

זאת לא סתם "הידלקות", ואני לא הולך לפרט למה...מי שמכיר אותי באמת ומקרוב ולאורך זמן בצורה עקבית ורצופה יידע בדיוק למה אני מתכוון...אמא שלי,שאין אדם בעולם שאני סומך

על המילה שלו יותר מאשר על המילה של אמא שלי הסבירה לי את זה בצורה מאוד ברורה...אין גם אף אדם שמבין אותי יותר מאמא שלי.

אנחנו מושכים בכיוונים שונים, ובעצם ההישארות שלנו כל כך צמודים אנחנו מעכבים אחת את השני, או לפחות מקשים אחת על השני.

אני - עם ההבנה שהיא לא תקבל אותי כבן זוג אני פונה לחפש לי מישהי אחרת,ולא מעט גישושים מתגלים כמשהו שיכול להיות דיי מבטיח בהתחלה...אבל שם זה נגמר.

אני לא מצליח להתחיל קשר רציני עם מישהי כל עוד אני בקשר איתה...לא כל עוד אני מרגיש את הרגשות האלו כלפיה.

אני הולך לקורס קצינים בשם שמיים, אני רוצה להתרכז בקורס - לא בלהתגעגע אליה ולקנא בכל גבר שהיא יוצאת איתו במקומי בימי שישי.

(ואני יודע שזה יהיה כואב אם אכן אחליט לנתק את הקשר הזה...אבל אני מעדיף שזה יכאב לי עכשיו מאשר כשאני אהיה בקורס קצינים).

היא - מתה למצוא חבר...ולא מבינה שכל עוד היא בקשר איתי שום דבר לא יצליח לה, כי אני יודע שמשהו מסתתר אצלה עמוק בפנים

ואני יודע גם שהיא מפחדת לתת לו לעלות לפני השטח, ואני רואה אותה מדחיקה את זה ומנסה לחפש בקצה השני של העולם את מה שאני כבר הנחתי לה מזמן מתחת לאף.

כל פעם זה קורה בינה ובין מישהו אחר וזה מאכזב אותי, זה מבאס אותי - אני יודע שמה שאני מרגיש בעקבות זה מפריע גם לה...וזו רק עוד סיבה

למה במצב הנוכחי אני לא אוכל להישאר כל כך קרוב אליה, אם בכלל.

מעבר לזה...היא עובדת בתל אביב, לא רחוק מהבסיס שלה. מתי בדיוק אני אמור להיות "החבר הכי קרוב שכל הזמן הפנוי נמצא איתה או מדבר איתה בטלפון בלה בלה בלה..." בזמן שהיא בבסיס, ובזמן שהיא לא בבסיס היא עובדת, ורק לעיתים רחוקות תהיה זמינה בטלפון או תגיע הבייתה לנוח?

במיוחד אחרי שאני כבר אלך לקורס קצינים...ועד שאני אסיים אותו היא כבר תשתחרר ותצא לעולם.

אני לא תמיד יכול להיות שם איתה, או בשבילה.

זה פשוט לא ייאמן איך זה שכשהיא אומרת לי "אני אוהבת אותך"

ואני עונה לה "אני אוהב אותך"

אנחנו פשוט מתכוונים לדברים שונים לגמרי.

עייפתי וקטונתי מלהבין אותה, ואיך לגרום לה להפסיק להסתתר ממה שבעיניי ברור כשמש כבר הרבה זמן.

הגיע הזמן שאני אמשיך בחיים שלי והיא תמשיך בחיים שלה, שברור לי כבר שהולכים בכיוונים שונים לגמרי.

הקשר שלנו הפך לחבל שנמשך לכיוונים שונים משני קצוותיו וכעת מנסה בכל כוחו לא להיקרע,כשרוב הסיבים כבר נפרמו.

עומדות בפני מספר אופציות

1). נתק מוחלט ותמידי של הקשר - הכי טוב לשנינו, אבל הכי קשה לביצוע...בשביל שנינו.

2). נתק מוחלט אך רק זמני של הקשר - הדבר השני הכי טוב לשנינו, קצת יותר קל לביצוע. אבל...נניח שנסכם שאנחנו "לוקחים חופש" לX זמן, מה אחרי הX זמן הזה?

מה אם אחד הצדדים לא ירצה לחזור לקשר והשני כן? מישהו ייפגע כאן.

3). שמירה על הקשר אבל מרוחק ופחות חם וקרוב - רע לשנינו, זו העמדת פנים וזה לא יחזיק...רק ירוויח זמן עד שתגיע "נקודת האל-חזור" ואז כנראה נישאר עם  ברירה מס' 1 או 2 לבחור.

4). המשך כאילו לא קרה דבר, נשארים הכי קרובים ואוהבים שאפשר - טוב לה, רע לי. רע מאוד...גם אם היא תתחנן בפניי שנבחר באופציה הזאת אני לא אסכים. אני לא יכול יותר, אני לא מוכן יותר.

כמובן שיש את האופציה החמישית - שאיכשהו הסכר שעוצר אותה יישבר לבסוף, והיא תוכל לראות ולהבין את מה שאני יודע כבר זמן רב, הקשר הזה יהפוך להדדי לחלוטין-זוג מאושר.

לא ריאלי, והאמת...אני לא בטוח שאני כבר אהיה מסוגל לבלוע את זה. (נניח לצורך העניין שזה מה שיקרה - אני חושב שאני אדע עד כמה זה עדיין אפשרי מבחינתי "און דה ספוט"...יעני אני אצטרך לזרום ולראות איך זה ירגיש...לשמחתי/צערי זה ממש לא ריאלי כי כבר הפסקתי להאמין בה שתהיה מסוגלת לפרוץ את המחסום הזה, אז אני לא חושב שאני אצטרך להתמודד עם הדילמה הזאת)

כמו שאתם רואים, אני תקוע בסבך הזה.

אבל אני גם נחוש להשתחרר ממנו.

הגיע הזמן שהסיפור הכואב הזה יסתיים.

אני רוצה לחיות את החיים שלי כפי שאני בוחר, לא כפי שמישהי אחרת מוכנה לקבל.

אני רוצה למצוא חברה, אני רוצה שהתחום הזה בחיים שלי, שהוא היחיד שעוד לא שוקם במלואו מאז זיקים, יתחיל לפרוח שוב.

אני רוצה לראות קצת צבע בגינה הזו שלי ואני חושב שמגיע לי.

זה לא הוגן לדרוש ממישהו שיש לו רגשות כלפיך להישאר עד כדי כך קרוב מבלי שתהיו זוג, זה לא הוגן לבקש ממנו "לשכוח את זה" ולהישאר החבר הכי טוב.

אני לא מאמין באולטימטום, אני לא מאמין בלהכריח אחרים...אבל אני כבר לא יכול להכריח את עצמי.

הגיע הזמן שהיא תבחר - או ניתוק קשר, או הפיכה לסתם חבר מן המניין (מה שאנשים מכנים "ידיד") או זוגיות.

אבל חבר הכי טוב אני לא יכול להיות...אני לא הומו, ויש לי רגשות כלפיה.

הגיע הזמן שהיא תחליט לאיזה כיוון היא רוצה ללכת - ואם זה יתאים לי אני אלך בו, אם לא - זאת תהיה פרידה קשה, אבל זאת תהיה פרידה.