שבוע שני של הטירונות הסתיים לו,ומחר אני חוזר להמשיך אל השבוע השלישי והרביעי ברצף

כי אני סוגר שבת בבסיס.

היו מלא קטעים מצחיקים השבוע וקטע אחד קצת מפחיד

כשהייתי בשמירה ושמעתי קולות צעידה שבאו מכיוון היער שמסביב לבסיס הסיפור קצת ארוך

אז נקצר אל הסוף שבו ביצעתי ירי אזהרה לאוויר ובסוף התברר שזה היה כלב בר או משהו כזה.

היה לנו שיעור אב"כ עם המ"מ שלנו והיא שאלה "אז מה עושים כשיש התקפת אב"כ?"

ואחד החיילים במקום לשמוע "מה עושים" שמע "מי רוסי?" הרים את היד ואמר:"רוסים?הקשב המ"מ,אני רוסי!"

במשך שתי שניות כולם כולל המ"מ הסתכלו עליו ולא הבינו מה נפל עליו ואז בדיוק באותו שבריר

שניה התפקענו מצחוק...לקח למ"מ דקה וחצי להשתלט על עצמה ולהפסיק לצחוק.

ביום חמישי טירטרתי את כל הסגל הפיקודי של המחלקה שלי בניסיון לקבל הגדרה של חייל צפוני

כדי שאני לא אצטרך להגיע בזמן שבו כל אלה של מרכז הארץ מגיעים,כי אין מצב שאני אגיע בזמן.

מסתבר שמי שגר מצפון לחיפה(לא כולל) מוגדר כצפוני,אבל הקריות של חיפה נחשבות בעייני צה"ל כשייכות לחיפה

ולכן לא מוגדרים כצפונים וצריכים להתייצב עם כולם בשמונה וחצי בבוקר בתחנה המרכזית של אשקלון.

הבעיה היא שגם אם אני יוצא על הרכבת הראשונה אני מגיע ברבע שעה איחור,ואוטובוסים יאחרו ביותר משעה.

אז החלטתי לדבר עם המפקדת בשכל:"הקשב המפקדת,אין לי שום בעיה אם תוציאי אותי מהבסיס לשבתות באותה שעה

כמו מרכז הארץ ולא כמו צפוניים שיוצאים מוקדם יותר,אין לי דד-ליין להגיע הבייתה,אבל עם הדד-ליין של ההגעה יש לי בעיה

הרכבת הראשונה שיוצאת מקרית חיים תגיע לנקודת התייצבות ברבע שעה איחור ואוטובוסים יגיעו ביותר משעה של איחור.

אני לא רוצה לקבל שבת בבסיס על זה שאיחרתי ואני יודע שאם אני נשאר בסיס את צריכה להישאר איתי בבסיס.

ולמה שתרצי להישאר סתם בבסיס?

אני לא צריך לצאת שעה מוקדם יותר,אני רק צריך אישור להגיע שעה מאוחר יותר"

   מן הסתם שהיא לא חשבה פעמיים ואישרה

חוץ מזה,מה אני כבר יכול להגיד...כיף לי בטירונות.

יש מלא צחוקים ואחלה של חבר'ה,אין דקה אחת משעממת ועם המחסור בשעות שינה

אני כבר מתמודד בהצלחה מרובה.

אני במצב רוח שונה לגמרי מהמצב שבו הייתי לפני הגיוס,אני שמח שנכנסתי סוף סוף למסגרת הזאת.

מצאתי את עצמי.

אני לא אחזור הבייתה בשבוע הקרוב,אז הפוסט הבא שלי יהיה רק ב8 לספטמבר.

את הטירונות אני מסיים 4 ימים אח"כ ב12 לספטמבר,משתחרר הבייתה לראש השנה פלוס עוד שבת

ואז ביום ראשון 16 לספטמבר אני מסופח ליקל"ז...להזכירכם-16 לספטמבר אני אהיה בן 19

אחלה מתנת יום הולדת מצה"ל

עד לכאן לפעם הזאת,כאן טוראי Rysher מסיים את הפוסט בפזצט"א.

תמונות לסיום:

אני עם אישתי החדשה:רוס"ר M16A1

אני באוטובוס מהבסיס לאשקלון

אני ברכבת חזרה הבייתה

זהו לשבועיים הקרובים,להתראות כוונות-להב שלי

אהלן חבר'ה,אני בטוח שלא שמתם לב בכלל,אבל בשביל אלו שכן-יש סיבה טובה שלא עדכנתי

את הבלוג בזמן האחרון.

טוב,אז את הפוסט הקודם שלי קראתם...התאריך הראשון לגיוס שקיבלתי היה ה13 לאוגוסט.

לאחר מכן קיבלתי צו גיוס שבו היה כתוב 16 לאוגוסט,שמתי אותו בצד ועם הזמן גם שכחתי ממנו

ומזה ששינו התאריך ל16 לאוגוסט,וזכרתי רק את התאריך הראשון...

ואז לקראת ה13 לחודש הוצאתי את הצו כדי למגנט אותו למקרר ועיינתי בו שוב ואז קלטתי

ששכחתי ששינו לי את התאריך ל16...והתבאסתי ברמות...כמו שאתם בטח זוכרים מאוד ציפיתי לגיוס.

ב12 לאוגוסט יצאתי בלילה לבלות וחזרתי הבייתה ב4 בבוקר(זה כבר היה 13 לאוגוסט) והלכתי לישון.

בשעה 9 בבוקר (שוב אני מזכיר-ה13 לאוגוסט,לא ה16 כמו שכתוב בצו) מתקשרים אלי

כשאני בקושי אחרי חמש שעות שינה מלשכת גיוס חיפה ואומרים לי

שהייתי צריך להגיע לתחנה המרכזית בחוף הכרמל בשעה 7 וחצי בבוקר.

אמרתי להם שעל הצו גיוס שלי כתוב ה16 לאוגוסט ולא ה13...אחרי בדיקה קצרה

גילו שמישהו,או אני או הצבא,עשה טעות או איבד משהו בדרך ושבכלל אין גיוסים ב16

ושתאריך הגיוס שלי הוא ה13,נאמר לי להגיע עד שתיים בצהריים לבקו"ם בתל השומר בכוחות עצמי.

ישר הקפצתי את אמא מהמיטה הסברתי לה בקצרה ועם דיי הרבה לחץ את הקטע.

אירגנתי לי תיק מוכן תוך 20 דקות(לבד לגמריXD) טסנו לבנק לפתוח לי חשבון בשביל המשכורת הצבאית

וטסנו עוד יותר מהר לתל השומר,את הכל הספקתי ועוד הגעתי לבקו"ם ארבעים דקות לפני השעה שנקבעה.

לקחו אותי לחדר אוכל לארוחת צהריים ואחריה התחלתי את השרשרת חיול,שלא לקחה הרבה זמן

ולא התעכבתי בתור כי הגעתי מאוחר וכולם כבר סיימו את השרשרת אז הכל היה פנוי,סיימתי

את השרשרת תוך שעה וחצי(כשארבעים דקות ממנה זה רק להבין איך צריך ללבוש את המדים,

לקפל את הכומתה,להבין איך האבזמים של החגורה צריכים להיכנס עליה,איך עושים את הקיפול במכפלת המכנסיים

ולסדר את כל הבלאגן חזרה לקיטבג...שהקיטבג בערך בגודל שלי רק בלי ידיים רגליים וראש.

אחרי שסיימתי את השרשרת הושיבו אותי בסככה ביחד עם כל אלו שהתגייסו איתי וסיימו את השרשרת כבר

(בערך 120 איש) וחיכינו...וחיכינו...וחיכינו...ושוב חיכינו.

בסביבות השעה שש העבירו אותנו לסככה אחרת ליד האוטובוסים שיקחו אותנו לבסיס הטירונות(מעכשיו אני

אשתמש בראשי התיבות בט"ר) שלנו,חיכינו עוד שעה ועלינו על האוטובוסים לבסיס.

בסביבות שמונה בערב הגענו,בט"ר זיקים.צמוד מגדר המערכת של הגבול הצפוני של רצועת עזה,סמוך לבסיס יפתח

13 ק"מ דרומית לאשקלון,סמוך לבסיס יפתח שכרגע מאכלס גדוד של חטיבת גבעתי.

לספר על דברים מהטירונות כרגע אין לי כח וגם לא יודע מאיפה להתחיל,המפקדת כיתה(מ"כ)שלי כוסית-על

המפקדת מחלקה שלי(מ"מ) גם כוסית,הסמלת מחלקה(סמ"ח) שלי גמדה מכוערת אבל עם הרבה כריזמה

ולא כדאי לעצבן אותה...שלושתן שומרות על דיסטאנס מטורף

סגנית מפקדת הפלוגה(סמ"פ)מאוד סמכותית עם הרבה כריזמה,גם אותה לא כדאי לעצבן...

אבל אם מתנהגים כמו שצריך היא קצת שוברת דיסטאנס ונהיית יותר נחמדה.

המ"פ גם היא פצצה,אבל מוקפת קיר ברזל של דיסטאנס...מפחידה בטירוף

מתעצבנת מהר וכדאי מאוד להיזהר ממנה.

הרב סמל הפלוגתי(רס"פ) הוא אדם מאוד סמכותי,כריזמתי וכדאי להיזהר ממנו...אבל הוא יודע מתי להתעצבן

ולא נשרפים לא הפיוזים מכל דבר קטן,מדבר מאוד בשקט וקשה לשמוע אותו

והכי מציק-לובש את המכנסיים של המדים יותר נמוך מפקצה בת 13,ובא לאנשים ואומר להם לדגם את המדים

כמו שצריך...אבל חוץ מזה הוא סבבה..מדבר איתנו בגובה העיניים.

עד לכאן חפרתי לכם מספיק על הצבא...

טוב,אז כמעט שבוע שלם שלא ראיתי בנות...מגיע לנו איזו...

כוסית צבאית

אופס...סליחה,אני מצטער.

הטירונות כבר דפקה לי את כל הראש עם המורעלות שלי...

התכוונתי ל...

הכוסית השבועית

אהמ...אני עוד מעט חוזר...

*קולות גניחה*

חזרתי D:

ובכן,לא שכחתי אותכם יקיריי,הנה כמה תמונות שלי ממקור מסווג שאת שמו

אני מנוע מלחשוף מפאת הצנזורה והסיווג הבטחוני.

שיעמם לי בשמירה אז הלכתי להצטלם עם הרובה

אני ברכבת חזרה מהבט"ר

שוב אני ברכבת חזרה מהבט"ר

עד כאן לפעם הזאת,כאן טוראי Rysher מסיים את השידור בהצדעה

תשמרו על עצמכם,אני אשתדל לשמור על עצמי ולא לפלוט כדור על המפקדת במטווחים

להתראות בשבת הבאה,קליעים נותבים שלי.

רות,סוף.

לא במקרה נתתי את השם הזה לפוסט,על שם הדיסק החדש

והמעולה של לינקין פארק.(להזכיר לעצמי להוסיף את הלהקה הזו לרשימת הלהקות שאני אוהב)

הטעימה הראשונה ממנו הייתה כמו כולם כשהשתחרר הקליפ של What I've Done

שלא חשבתי שהם יצליחו להתעלות מעליו באלבום הזה,מסתבר שטעיתי.

כחלק מהשירים בפלייליסט של הלהקה (לא לינקין,הלהקה שלי) התחלתי להתאמן וללמוד את

In Pieces,שיר מעולה,כיף לנגן,כיף להאזין.

אז הורדתי את כל האלבום מתוך מחשבה שאולי הדעה המוקדמת שלי על לינקין פארק תעלם עם הדיסק הזה

ושזה לא במקרה שיר אחד או שניים שלהם שאני כן אוהב...

המחשבה התבררה כנכונה ביותר.

עם שירים כמו Given Up(שגם אותו הספקתי ללמוד ומאוד נהנה לנגן אותו)

וBleed It Out שגם אותו אני מתכנן ללמוד לנגן היום בערב כשאמא תקום ואני אוכל להרעיש קצת

האלבום הזה בהחלט שבר את הסטיגמה שלי על לינקין פארק.

אבל ההנאה מהאלבום לא נגמרת בשירים הנ"ל,

Leave Out All The Rest הוא אחד השירים היפים ששמעתי לאחרונה(ושמעתי הרבה שירים יפים לאחרונה)

In Between הוא גם כן אחד מהיפים,מרגש לא פחות...

במבט כולל על האלבום,הוא אלבום שיש בו גם מטאל אגרסיבי,גם קצת ראפ(הבתים של Bleed It Out)

טונות של רגש,שירים רגועים ונחמדים שעושים לי חשק ללכת לישון איתם.

אלבום מגוון מאוד שלא נותן לנוח,מתפתח משיר לשיר ומשתנה מקיצוניות אחת לשניה,אבל לא שוכח

גם את מה שבין לבין.

אם כן,אני ממליץ בחום רב מאוד לכל אחד שלא שמע את האלבום המעולה הזה-תניחו את אוזניכם עליו

בהקדם האפשרי...הנאה מובטחת!

(לאלו מכם שגם מנגנים-ממליץ בחום לנסות לנגן כמה שירים ממנו,הנאה מובטחת גם כן)

מחסום 10 הימים נחצה,נשארו לי עוד תשעה ימים..כבר פחות משבוע וחצי.

רק אתמול בצהריים כשדוד שלי היה אצלינו...במקרה לגמרי הסתכלתי על המונה בבלוג שסופר את הימים,השעות,הדקות

והשניות עד לגיוס...הקראתי לדוד שלי את הזמן.

"אתה מתרגש?" הוא שאל אותי

"לא",וזה היה בכנות.

"אני רק קצר רוח,אני ממש מחכה לזה..כבר המון זמן שאני מחכה להתגייס בקוצר רוח,אבל קשה לי להגיד שאני מתרגש"

"...או שאתה עוד לא מעכל את זה" הוא הוסיף.

"יכול להיות" עניתי לו,אבל לא באמת הסכמתי.

כבר הייתי במסגרת צבאית בעבר,אני יודע מה זה,אני מכיר את משמעת הברזל,את הכללים,את המסדרים,

את אימוני הכושר,את הדיסטאנס מהמפקדים...השתלבתי אז כמו בורג משומן במערכת,לא הייתה לי שום בעיה

המפקדים אהבו אותי,החברים למחלקה אהבו אותי,וכשעזבתי הם מיוזמתם ערכו לי מסדר חיבוקים...כל המחלקה עברה על פניי

כל אחד חיבק אותי ונפרד ממני...

"לא",אמרתי לעצמי בלב,"אני יודע טוב מאוד לקראת מה אני הולך,אני מכיר כבר מניסיון קודם את כל זה,אולי זה יהיה

קצת יותר קשה,אבל לא זר לחלוטין...להשתלב,להסתגל ולהתאים את עצמי לכל זה לא יהיה בעיה בשבילי.

אין בי אי-וודאות בקשר לגיוס,אני יודע לאן אני הולך,אני יודע מה התפקיד שלי,אני יודע מה יהיה בטירונות...הדבר היחיד שאני לא

יודע זה איפה יהיה הבסיס שלי וכל כמה זמן אני אחזור הבייתה,וזה הדבר האחרון שמדאיג אותי"

ואז בערב הלכתי עם סרגי למסיבת גיוס של עינת,אחת מחברותיי הטובות שמתגייסת ביום שני הקרוב,בדיוק שבוע לפניי.

כשראיתי את כל החבר'ה שלי שכבר התגייסו וחזרו הבייתה לשבת ראשונה מופיעים אחד אחד במסיבה

פתאום קלטתי.."אני מתגייס עוד פחות מ10 ימים!עוד שבועיים גם אני אופיע ככה לשבת ראשונה ואהיה במסיבת גיוס של מישהו

וגם אותי ישאלו אלף ואחת שאלות על הגיוס והצבא,עוד 9 ימים אני עוזב את הבית,עולה על אוטובוס לבקו"ם(שכבר

נקרא 'בסיס מיטב'),עובר את כל השרשרת חיול ומסיים את נעוריי!"

פרפרי ההתרגשות הראשונים התחילו להתעופף לי בבטן.

כנראה שגם אני וגם דוד שלי צדקנו,כל אחד בדרכו.

אומנם אני מכיר מניסיון קודם את כל הסיפור,את המשמעת,את הדרישות,את אימוני הכושר,את הדיסטאנס ואת כל השאר...

אני יודע לקראת מה אני הולך,אני יודע שאני אסתדר שם מעולה,אני יודע שאני אשתלב כמו שצריך במערכת

אני רק עוד לא עיכלתי שהספירה לאחור כבר לא כוללת מספר ימים דו-ספרתי.

רק עוד 9 ימים,מה זה תשעה ימים?

זה שבוע ויומיים,מה זה שבוע?

שבוע זה כלום בשבילי...ואחרי זה עוד יומיים,מה זה יומיים?

אני לא מספיק למצמץ ועוברים לי יומיים בלי ששמתי לב

(אז בסוף כל המשוואה המסובכת הזו נשאר לי עוד כלום ומצמוץ עיניים עד הגיוס)

או כמו שלינקין פארק ניסחו את זה,נשארו רק Minutes To Midnight...

כאן אני אסיים את פוסט זה,לטעמי אחד מהאיכותיים יותר לאחרונה שיצא לי להוציא מתחת לאצבעותיי

(כנראה שהרבה אימונים על הבאס מוציאים את המיטב(עוד פעם "מיטב"??)מאצבעותיי.

אני אשאיר לכם תמונה לסיום:-)

למעלה:יגאל

הגבוה עם הכובע:שרון

מאחוריי:לב

מימין לשמאל:מיכאל,אני וסרגי

התמונה האחרונה שצילמנו באכסניה באילת,בטיול השנתי של השנה לפני שיצאנו לדרך חזרה הבייתה

טוב,אין לי שום כוונה לשתות(או לעשן,או לאכול או וואטאבר)חשיש...

ומסתבר שאני גם לא ילד.

זה כמובן,אם לא שמעתם את קול הבאס שיוצא לי מהגרון,או את מעט הזיפים שמעטרים את פניי...

(או שערות בכל מיני מקומות שהשתיקה...סליחה,תיקון-הצנזורה- יפה להם)

אז כמו שאמרנו אני כבר לא ילד,אני לא תלמיד,אני לא עולה כיתה(הפלא ופלא גם לא נשאר כיתה)

ומה שבכלל מפליא אותי-אני גם לא הולך לקייטנה(היידד)

(שמתם לב כמה השתמשתי בסוגריים?)

(לא?)

(טוב,תספרו)

חאלס..חפרתי.

קיצר,איכשהו בלי ששמתי לב אני מתגייס עוד קצת יותר משבוע וחצי.

החלטתי לוותר על מסיבת גיוס.

זה לא שאני עצוב ומתבאס מזה שאני גם מתגייס,להיפך-אני מצפה לגיוס שלי בכליון עיניים

אבל אני גם לא שמח.

כי בסך הכל אני הולך להיפרד מהרבה דברים שהייתי רגיל אליהם,הרבה דברים שהיו מנת חלקי

במשך שנים רבות.

אני נפרד מהמון דברים שלא יחזרו לעולם מלבד בזכרונות...

כאן אני אצטט מאחד הפוסטים הקודמים שלי

"מה מפתיע אותך אצל בני האדם?"

"שהם משתעממים מילדותם וממהרים להתבגר-ואז משוועים להחזיר את הזמן אחורה ולהיות ילדים שוב."

ואכן רגשותיי מעורבים.

אני מצפה לגיוס בו בזמן שחבל לי על הפרידה מהילדות...בעצם ילדות זו לא המילה..נעורים,כן...נעורים.

אבל אתם מכירים אותי,יש דברים שלא משתנים לעולם.

אני תמיד אהיה אותו גיא עם חיוך מרוח על הפנים וצחוק מתגלגל.

תמיד אנסה למצוא את הטוב והחיובי בכל חוויה(אפילו באירועי הבקו"ם שעליהם לא סיפרתי

מפאת הסבל שעבר עלי באותו יום הצלחתי למצוא כמה נקודות אור)

תמיד אהיה מוכן לתת כתף יד רגל ועוד כמה איברים כדי לתמוך בחבריי כאשר הם יזדקקו.

חוש ההומור (החולני לפעמים) שלי תמיד יהיה איתי

אז באיזשהו מקום אני לא באמת נפרד ממשהו,או מאבד משהו מעצמי..רק מתפתח

משדרג את עצמי...

לעניינים קצת יותר קלילים.

במשך תשעה חודשים בערך אני כבר מנגן על הבאס שלי (רנה,ע"ש אשתו של ג'ון פטרוצ'י)

עד השבוע האחרון ניגנתי לי והתאמנתי לבד בבייתי הקט

והמצוחצח (ייתר על המידה בגלל האובססיה של אמא שלי לניקיון).

קיבלתי אין ספור הזמנות,המלצות,בקשות להצטרף ללהקה מאנשים ולהקות כאלו ואחרים רובם

מהשכבה שלי או מהבצפר שלי (מסתבר שקרית חיים היא עיר מאוד מוזיקלית).

ובכן,את כל ההצעות דחיתי על הסף,מפאת הרצון לשים את הלימודים במקום הראשון.

אומנם הלימודים בסופו של דבר לא היו במקום הראשון אלא האחרון אבל אם הייתי צריך להקדיש את זמני

ללהקה לא היה נשאר מקום בכלל ללימודים,ואז אמא הייתה מאוד לא מרוצה...:P

אבל עכשיו,כשאין בגרויות על הראש,והאופציה לשרת בבסיס פתוח ולחזור הבייתה כמעט כל יום

עדיין פתוחה למיטב ידיעתי,קיבלתי הזמנה מחברי הטוב סרגי להצטרף להרכב שהוא ועוד מישהו הקימו

עם חבורה של ברנשים רציניים בעניין.הם צריכים באסיסט(כבר הזכרתי שאני מנגן על באס?)

נו מה נראה לכם שאני אסרב???

אז בימים אלו אני בקדחת אימונים ונגינה,היום למשל הספקתי ללמוד בע"פ בצורה כמעט מושלמת

שני שירים(What I've Done של לינקין פארק,וגם In Pieces...גם הוא של לינקין פארק)

מבחינה טכנית זה משחק ילדים בשבילי..אני יכול לנגן את זה גם בעיניים עצומות

(אני לא אומר סתם,באמת ניגנתי את זה עם עיניים עצומות)

מה שחסר לי רק זה לזכור את הרצף המדוייק של What I've done

ללמוד שיר אחד של בראיין אדאמס ושני שירים של The Police ועוד כמה שאני כבר אבחר בעצמי...

מחר אמורה להיות הפגישה הראשונה של הלהקה בהרכב מלא ואני אזכה סוף סוף לראות מה הולך...

יש עוד הרבה לספר אבל חפרתי מספיק לפוסט אחד...

אני אשלים לכם לאט לאט בפוסטים הבאים שיבואו בקרוב

תמונה לסיום:אני בטיול השנתי האחרון-מחזור ס"א של תיכון קרית חיים,בחדר האכסניה באילת

כאן Rysher מסיים את השידור בהצדעה.

10 שניות ואתם אחרי עשר כפיפות מרפקים,זוז!