כולכם כבר יודעים מה קרה בבסיס זיקים בלילה שבין יום שני לשלישי.
מי שמכיר אותי כבר יודע שהייתי שם,בפלוגה שנפגעה.
כולכם קראתם בעיתונים וראיתם בטלביזיה.
והנה עכשיו אני שובר את הסכר ושופך בפניכם את כל מה שעבר עלי אישית.
לילה,כולם ישנים אחרי ערב של שירים ריקודים בדיחות ושמחה על סיום הטירונות שהיה אמור להתרחש
בבוקר למחרת.
השעה 1:19 בלילה,אזעקת "צבע אדום" שאליה מחובר הבסיס מופעלת.
מעטים מאוד מתעוררים,רוב הפלוגה לא שומע ולא מתעורר מהאזעקה.
המעטים שכן התעוררו העירו את כל השאר.
אני הייתי בין אלו שהאזעקה לא העירה אותם ורק חבר שלי מהאוהל שתפס את הרגליים שלי ניער אותן
וצעק "תקום יש צבע אדום!" העיר אותי.
בלי לחשוב התגלגלתי מהמיטה ונשכבתי בין המיטות,לקחתי את השכפ"ץ שלי שהיה מונח ליידי מתחת למיטה
שמתי אותו עלי וחשבתי לעצמי "לעזאזל עוד פעם אזעקה ועוד פעם זה יפול קילומטרים מהבסיס"
ורציתי לקום חזרה למיטה ולהמשיך לישון.
בדיוק כשחשבתי את מה שחשבתי שמעתי שריקה מחרידה שזיהיתי באופן אינסטינקטיבי
כשריקה של טיל נופל,ואז נפץ מחריד...שלושה רסיסים עפים מעל לפנים שלי פוגעים במיטה ומחוררים את המזרן.
בדיוק איפה שהראש שלי היה מונח פחות מ10 שניות לפני הפיצוץ...כשישנתי
חמש שניות של שקט מלאכותי...לא טבעי,ואחריו-צלצול נוראי באוזניים
לא שמעתי כלום מעבר לצלצול הזה...רק צעקות עמומות ומעורפלות של אנשים.
הלם של עשר שניות בהן לא זזתי,רק הבנתי שנפל קסאם.
לא ידעתי עם להסתכן בלקום ולרוץ למרחב המוגן ולחשוף את עצמי בזמן הריצה לרסיסים מקסאם נוסף שעוד
עלול ליפול או להישאר במקום ולהסתכן בלהיות חשוף לקסאם נוסף שעלול ליפול עוד יותר קרוב מהראשון.
בסוף הבנתי שלא יפלו עוד קסאמים,נעמדתי ובדקתי בזריזות שלא נפגעתי ואין עלי דם.
וככה רצתי למרחב המוגן...בלי נעליים,רק גרביים מכנס צבאי וגופיה והשכפ"ץ שפחדתי להוריד ממני.
ישר אחריי נכנס למרחב המוגן עוד חבר שלי מהמחלקה,הוא מדבר אלי.
אני לא שומע כלום ולא מבין מילה ממה שהוא אומר בגלל הצלצול באוזניים.
הוא מניח את היד על העורף ומראה לי את היד מגואלת בדם.
אני ישר מוריד את השכפ"ץ פושט את החולצה ומצמיד לפצע שלו ואומר לו לא להוריד את החולצה
עד שהוא יגיע לחובש ובינתיים שימשיך ללחוץ על הפצע עם החולצה.
ואז אני מבין-הקסאם נפל על הפלוגה,יש נפגעים.
אני שם בחזרה את השכפ"ץ ורץ החוצה לעזור לחובשים.
אני רואה את חברים שלי מוטלים על הרצפה מכוסים בדם,זועקים...
אני ניגש לטפל באחד,שספג רסיסים בכל הגוף,ורסיס אחד בפנים...ישר לעין.
הוא לא זעק,רק שכב שם ער מנסה לזוז.אני משתמש בקרעי חולצות בתור תחבושות על הפצעים שלו
הגיעו עוד כמה אנשים לעזור לי,הנחנו אותו על אלונקה והבאנו אותו לאמבולנסים שחיכו מחוץ לפלוגה
וככה זה נמשך,אני רץ להביא עוד פצועים,בחלק גם עוזר לטפל...מתמלא בדם של חברים שלי
מטפל ובוכה תוך כדי.
הסתיים פינוי הפצועים,אני חוזר למרחב המוגן ביחד עם מי שלא נפגע לדווח שאנחנו בסדר
ולדווח מי נפצע ומי לא.
המ"מ עוברת על רשימת השמות של החברים במחלקה,זה נפצע,וזה נפצע,ההוא נמצא כאן ליידי...
ואז היא מגיעה לשם אבי דורפמן,הפצוע הראשון שניגשתי אליו,אני נזכר בפנים המדממות...
"נפצע" אני מודיע למ"מ.
חצי מהמחלקה שלי נפצעו.
אחרי פרק זמן שאני לא יודע כמה נמשך המפקדות לוקחות אותנו אל אולם ההדרכה של הבסיס.
מרחב מוגן גדול עם מקום לכולם,מפקד הבסיס רוצה לדבר איתנו.
אני לא שומע את מה שהוא אומר הוא לא מדבר בקול רם מספיק כדי להתגבר על הצלצול באוזניים.
וגם לו יכולתי לשמוע אני בספק אם הייתי מקשיב.
אחרי עשרים דקות שהוא דיבר וענה לשאלות של חיילים וסיפר כמה נפצעו ולאן לקחו את הפצועים
אני מטיח בו שאלות כואבות
למה אין מיגון לכל אוהל בנפרד,למה אין רמקול של האזעקה בכל פלוגה בנפרד
למה אנחנו בכלל ישנים באוהלים ולא במבנים מבטון...
הוא לא יודע מה לענות לי.
הוא ביקש מאיתנו למרות הכל שננסה לישון,הוא ידאג שיביאו לנו מזרנים לאולם הדרכה ולמרחב המוגן של הפלוגה
כדי שנוכל לישון שם,הביאו לנו גם אוכל ושתיה.
ישנתי שינה טרופה של שעתיים עד שהתעוררתי בבוקר וחזרתי עם כולם מאולם ההדרכה אל הפלוגה.
סידרנו את כל הציוד מחוץ לאוהלים,ניקינו את כל כתמי הדם מרצפות האוהלים...
אני זוכר רק במעורפל מה עשינו הלאה,אני זוכר רק שבסביבות 5 אחה"צ התחילו לחלק לנו את צווי הסיפוח כל אחד
אל התפקיד שלו ואל היחידה והקורס שלו.
והעלו אותנו על אוטובוס לבית חולים ברזילי באשקלון,לבקר את חברינו הפצועים ולהביא להם את הציוד שלהם
שגם הוא נפגע מרסיסים.
אחרי שביקרתי אחד מהחברים שיצטרף אלי לקורס אל אותה יחידה לאחר שיחלים,את אותו אחד שנתתי לו
את החולצה שלי ועוד כמה חיילים שנפצעו יצאתי מבית החולים אל התחנה המרכזית באשקלון
משם נסעתי אל הרכבת של אשקלון ומשם הבייתה.
ככה נגמרה הטירונות שלי.
אני אישית לא נשרטתי,לא נפצעתי בכלל.רק בזכות אותו חייל שהעיר אותי
אף אחד מהאוהל שלי לא נפגע,בנס.
אבל חבר אחד,אבי דורפמן,אם יתעורר מהתרדמת הוא לא יראה בעין ימין.
חבר אחר איבד את שתי רגליו
עוד שני חברים איבדו כף רגל כל אחד
חבר קיבל שלושה רסיסים בלב,הרופאים בברזילי הצילו אותו ברגע האחרון...
והרשימה עוד ארוכה.
אני רוצה להקדיש את השורות הבאות לחבריי,החיילים הפצועים,ולשלוח תפילה
ותקווה להחלמתם המלאה והמהירה של כולם,
במיוחד של החייל אבי דורפמן שנפגע מרסיס שחדר דרך העין אל מוחו
All that I take with me
Is all you`ve left behind
We`re sharing one eternity
Living in two minds
Linked by an endless thread
Impossible to break
(מתוך Through My Words - Dream Theater)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rysher
