שם: גיא פלג ריישר

גיל:20

מגורים:קרית חיים (חיפה)

מוזיקה

להקות אהובות ביותר: Dream Theater, Metallica, Alter Bridge, Red Hot Chili Peppers, Pantera

קצת על הטעם המוזיקלי שלי: הסגנון האהוב עלי ביותר הוא פרוגרסיב מטאל (מכאן גם דרים ת'יאטר היא הראשונה מתוך רשימת הלהקות למעלה).

חוץ מזה, אני אוהב מטאל לסוגיו וזרמיו, בעבר זה היה יותר לכיוון הזרמים והסוגים הכבדים יותר כמו בלאק מטאל ודאת' מטאל.

במוזיקה שאני אוהב יש גם נגיעות קצת יותר רכות כמו רגאיי,Fאנק, מעט מאוד Pאנק, בלדות רוק ומטאל לסוגיהן, מלודיק מטאל, כמה מהשירים של להקת Enigma,

מוזיקה ישראלית קלה (עברי לידר, שלמה ארצי, עידן רייכל, שוטי הנבואה, אביב גפן, דין דין אביב וכו').

במסיבות אני זורם גם עם טראנסים ומוזיקה שחורה, דאנס וכו'...במיוחד אחרי "תדלוק" קל באלכוהול.

בגדול למוזיקה יש חלק ענקי ובלתי נפרד מחיי היום-יום שלי...כמו כולנו גם אני נקשר לשירים מסויימים שלפעמים מסמלים בשבילי תקופות,מקומות,רגשות או אנשים לטוב ולרע.

אני גם מתעניין בצד הלירי ולומד את מילות הרוב המוחלט של השירים שאני אוהב ביותר, שגם הן מלוות אותי.

לרוב אני לא סובל מוזיקה ממוסחרת (סגנון החרא שהיה בMTV2 לקראת הפסקת שידוריו ב"יס") וסוגי ה"רוק לכוסיות" שבעייני מסמלים את המוזיקה המינימליסטית חסרת הדמיון והגיוון

ואלמנטים מוזיקליים מיוחדים בהלחנה ובכתיבת המילים לשירים, ומעל לכל חסרת הפגנת יכולות טכניות שאני מעריך. (ואני לא אומר שאם ללהקה או אמן מסויים אין יכולות טכניות בנגינה או יכולות ווקליות בשירה מעל רמה מסויימת אני אדחה אותו על הסף).

מעל לכל אני דוחה בשאט נפש מוזיקת דיכאון, ובאופן אישי אני חושב שצריך לגאול את "אמני" הז'אנר הזה מיסורייהם...בעיקר כדי שנוכל לגאול את עצמינו מייסורי ההאזנה למוזיקה שלהם,אם אפשר לקרוא ליללות האלה מוזיקה.

משפחה

אחרי הגירושין המכוערים והארוכים של הוריי וניתוק כל הקשרים בין הצד של אמא לצד של אבא, אני ואחי הגדול והיחיד נשארנו עם אמא.

בעיקרון אני לא מחשיב את הצד של אבא שלי כחלק מהמשפחה שלי,אני לא בקשר עם אף אחד מהם וגם לא מעוניין בקשר איתם בשום צורה שהיא.

לאחרונה היו כמה נסיונות של הסבתא מצד אבא שלי לחדש איתי את הקשר, דחיתי אותם על הסף-לא מבלי לחשוב על זה,אבל ההחלטה לא הייתה מהוססת.

לפני שנה וחצי החלטתי שאני לא מוכן לשאת את שם המשפחה של אבי (רפי פלג...לא האינסטלטור המפורסם) ובטח שלא להוריש אותו לילדים שלי בבוא הזמן, שיניתי את שם משפחתי לריישר (שם המשפחה של אמא מלפני הנישואין) אך השארתי את השם "פלג" בתור שם פרטי שני (שם אמצעי אם תרצו) גם כי היסטוריה אי אפשר למחוק, אבל בעיקר כי חלק מחבריי קוראים לי "פלג" (ואם שאלתם-אין לי בעיה עם זה בכלל).

כשאחי הגדול שמע על ההחלטה הוא הלך בעקבותיי, אך מחק את "פלג" לגמרי מתעודת הזהות, והיום שמו הוא אילן ריישר.

דווקא אמא שלי הפתיעה כשהחליטה לא ללכת בעקבותינו ונשארה עם השם פלג...בטענה שזה שם מעוברת (מהשם פרנבך) וזה לא באמת "השם משפחה של אבא שלי"...אני אישית חושב שהיא פשוט מתעצלת למלא את הטופס של משרד הפנים...ואילולא הרתיעה שלה מביורוקרטיה (למרות שהמציאות היא שהתהליך הזה היה פשוט יותר מלפתוח חשבון בנק) היא הייתה משנה את השם משפחה שלה עוד לפנינו.

אחי הגדול(יהיה בן 25 בפברואר הקרוב) חיי באוסטרליה שם הוא לומד לתואר שאחריו יקבל אזרחות אוסטרלית ויוכל להמשיך ללמוד שם.

אני חיי עם אמא שלי בביתנו בקרית חיים, ביחד עם הכלבה טאשה (מגזע בולדוג צרפתי גזעית 100%) והחתולה שיבא (מגזע פרסי גזעית גם כן 100%).

סבתא מצד אמא נפטרה מסרטן כשהייתי בכיתה א', אחרי תשע שנים (אם אני לא טועה) סבא שלי התחתן מחדש וכיום חיי עם סבתי החורגת בקרית ים,לא רחוק מאיתנו.

דוד שלי חי עם חברתו (עורכת דין במקצועה) ביפו, היא אישה מקסימה וחבר'המנית, כולם במשפחה מאוד אוהבים והיא התקבלה אצלינו בחום רב מאוד...כולנו מייחלים שהם יתחתנו (אני אישית מת שיהיו לי כבר בני דודים).

אמא שלי (אני לא אפרט את גילה כי זה לא מנומס, אבל אני אגיד שהיא אחרי אמצע שנות הארבעים לחייה), עוסקת במקצוע הרפואה נראה לי מאז שאלוהים זוכר את עצמו.

כיום מנהלת ואחראית על הסגל הרפואי במעון "בית קסלר" של אגודת איל"ן לנכים, ובעיקרון אחראית על בריאותם וחייהם של כ100 דיירי המעון...מסורה ואוהבת את עבודתה.

בעבר עבדה כאחות מיון בבית חולים רמב"ם, מנהלת מרפאת קיבוץ עברון, כפר מסריק וכפר גליקסון.(אם זכרוני אינו מטעה אותי היא גם עבדה בבית חולים "כרמל" אבל אני לא זוכר באיזו מחלקה).

יש לה יותר ידע ניסיון ו-ותק מחלק מכובד מאוד מהרופאים בישראל...אני חושב שהדבר היחיד שמנע ממנה ללמוד לתארים ברפואה זה המשפחה (הטיפול בי ובאחי, במשק הבית ואחר כך גם התפרקות המשפחה בעקבות הגירושין).

כשהמשפחה התפרקה,או יותר נכון התרסקה, היא הייתה הדבר היחיד שמנע מהחיים שלי ושל אחי להתרסק גם כן, היא נלחמה עבורינו בשיניים ובציפורניים והקריבה קורבנות עצומים והלכה כנגד כל הסיכויים-והצליחה.

בסופו של דבר היא הצליחה להשאיר את הראשים של שלושתינו מעל המים לאורך כל הסערה ההיא.

אני חב לה את חיי,ולא רק על הנייר.

לימודים

כיתה א' עשיתי בבית הספר "אורים" בקרית ים, את שאר היסודי עשיתי בבית הספר "ארלוזורוב" בקרית חיים.

בחטיבת הביניים "דגן" שבקרית חיים למדתי במגמת סיירות (עם המורה הבלתי נשכח מנשה ימין), ומגמת ההעשרה "מדעים כלליים" (ביולוגיה,ביוטכנולוגיה, קצת פיזיקה, קצת אסטרונומיה וקצת מתמטיקה...כמובן שאת המתמטיקה שנאתי אבל אין מה לעשות).

יש לי תעודת בגרות מלאה,עם חמש יחידות באנגלית,חמש יחידות בביולוגיה,חמש יחידות בגיאוגרפיה ויחידה אחת ברטוריקה. (מתמטיקה 3 יחידות...אין מה לעשות,אני פשוט לא מסוגל לסבול את המקצוע הזה).

המקצועות החזקים ביותר שלי היו אנגלית ביולוגיה וגיאוגרפיה,בשלושתם הוצאתי מעל 90 בציון הסופי בבגרות.

אני חזק מאוד גם בהיסטוריה וספרות, ובכיתה הייתי מדקלם את החומר מאל"ף עד תי"ו ולפעמים גם ממשיך לABC, אבל משום מה במבחנים תמיד הלך לי חרא והצלחתי לעבור אותם אבל בציונים נמוכים יחסית.

אחרי סיום השירות הסדיר בצה"ל (בין אם אמשיך לשירות קבע ובין אם לאו) אני מתכנן ללמוד יחסים בינ"ל ודיפלומטיה וממשל...ומתלבט בין קריירה צבאית לפוליטית.

אם אמשיך לשירות קבע בצבא אני מקווה לצאת ללימודי המקצועות האלו דרך הצבא, ולחתום על שנות קבע נוספות כמתחייב.

צבא

התגייסתי ב13 לאוגוסט 2007.

את הטירונות עשיתי בבסיס "זיקים" ואם זאת לא הפעם הראשונה שאתם קוראים בבלוג אני מניח שאתם כבר יודעים שהייתי בפלוגה שנפגעה מהקסאם.אבל אני לא אפרט על זה כאן.

בחודש שבין הטירונות לקורס ביחידה שלי, שהיתי בבסיס "נפח" ברמה"ג, ולאחר מכן חודש במחנה "אביב" שליד אוניברסיטת תל אביב למשך הקורס (כחודש).

לאחר מכן נשלחתי לחפיפה מקצועית במחנה "אמיתי" שליד כרם שלום (לא רחוק מנקודת החטיפה של גלעד שליט) ולאחר מכן לחפיפה מבצעית ותחילת תפקיד כמוסמך (אני לא אפרט למה ההסמכה) באילת.

בהתחלה היה לי טוב מאוד באילת...אפילו מעולה. אבל אחרי חצי שנה הדברים קיבלו תפנית לרעה...והשירות שם הפך לגיהנום עלי אדמות,הייתי אומלל ומדוכא ומלא חרטה ורגשות אשם (אני לא אפרט על מה).

בסופו של דבר יצאתי משם לפני כשלושה חודשים, עברתי לשרת בבסיס האם של היחידה שלי, אותו מחנה "אביב" בו עברתי את הקורס.

אני אוהב את המפקד החדש שלי ואת החיילים שמשרתים איתי,אני נהנה מהשירות שלי ומשקיע בו את כל-כולי ובהנאה מרובה.

אני מקווה לצאת לקורס קצינים בינואר הקרוב, לחתום על מספר שנות קבע כחלק מהקריירה הצבאית ואם יתאפשר לי לצאת ללימודי תואר ביחסים בינ"ל ודיפלומטיה וממשל דרך הצבא ולחתום על שנות קבע נוספות

ולפתוח בקריירה צבאית ביחידה שלי-כך אעשה.

על עצמי בכלליות

גובהי הוא 1.67 מטר,שיער חום קצוץ ועיניים חומות,רזה (אבל כבר לא יותר מידי) עם שיזוף קליל.

יש לי צלקת בסנטר (לדעת כמה מהבנות שיצא להן לתת עליה חוות דעת היא דווקא דיי סקסית) שנגרמה מתאונת אופניים כשהייתי בכיתה ו'.

יש לי גם צלקת קטנה מאוד בבטן מהסרת נקודת חן בעייתית שהייתה לי פעם, ושתי צלקות מניתוחים שעברתי בקרסול השמאלי,הראשון בכיתה ח' והאחרון בחופש הגדול שבין י' לי"א

(את הצלקת מהניתוח האמצעי בקרסול לא רואים כי היא הייתה ממש קטנה וכבר החלימה לגמרי).

אני לא גמד,אבל אני נמוך יחסית ואני מודע לזה...בעיקרון זה לא ממש מפריע מלבד כאשר אני בחברת בנות שגבוהות ממני,למרות שהיו כמה שזה ממש לא הפריע להן...זה הדבר היחיד בהופעה החיצונית שלי

שמערער את הביטחון העצמי שלי ומפריע לי,אבל כנראה שזה מפריע לי יותר מאשר מלאחרים או לאחרות.

אני שאפתן החלטי ועקבי, יש כאלה שאומרים שלפעמים אני בוגר מהגיל שלי והרצינות שלי רק מוסיפה לי בגרות, אני נוטה להסכים איתם.

מצד שני אני גם יודע לקחת את מה שצריך בקלילות ובצחוק,והומור וצחוק איכשהו משתלבים ברצינות ובבגרות שלי, לשמחתי רוב הפעמים אני יודע מתי בדיוק

ובאיזו מידה נדרשות הרצינות והבגרות ומתי אפשר לצחוק ולעשות שטויות ולהשתעשע ובדרך כלל אני יודע בדיוק מתי ואיך לעשות את ה" סוויץ' " בינהם.

בעיקרון, אם הייתי יכול לצחוק על הכל כך גם הייתי עושה.

אני מאוד דעתן,מתעניין בפוליטיקה אקטואליה וקצת כלכלה, מבחינת הקשת הפוליטית אני משתייך למרכז עם נטיות קלות לפעמים שמאלה ולפעמים ימינה, מתון ופרגמטי (לא מקובע).

כפי שהפוליטיקה נראית כיום, אם יהיו בחירות אני אתלבט בין הצבעה לקדימה לבין הצבעה לליכוד לבין הצבעה לעבודה.

בנושא המו"מ עם סוריה-אני חושב שהצד הישראלי לא בשל להסכם שלום בדיוק כפי שהצד הסורי אינו בשל לכך, ואני חושב שגם העיתוי אינו מתאים.

בנושא המו"מ לשחרור גלעד שליט-אני מתנגד לכל עסקה שתכלול שחרור מסיבי של אסירים פסלטינים,במיוחד עם דם על הידיים או עם יכולות וכישורים שיתרמו לשיפור היכולות של חמאס (מומחי מטענים וטילים למיניהם)

סלדתי עמוקות מהעסקה להחזרת הגופות של גולדווסר ורגב למרות שכמו כל עם ישראל נקרעתי בין הזדהות עם המשפחות והרצון להביא את החיילים למנוחה בישראל ולסיום הסבל של המשפחות, לבין ההתנגדות העקרונית

והמוסרית לשחרור כל כך הרבה מחבלים חיים עם דם על הידיים,עם כישורים וכוונות לפגוע כמה שיותר בישראל ובישראלים באשר הם וכו'.

בעניין האיראני-אני פשוט לא יודע אם לצחוק ולקבל את המוות כאופציה בידיים פתוחות או לבכות בגלל הטמטום ומצעד האיוולת שהולך בעולם (במיוחד באו"ם) בכל מה שקשור להתנהלות מול האיום האיראני.

הדעה שלי היא שישראל צריכה לתקוף בכל הכח,אך גם בכל המח ולהפעיל כל אמצעי שעומד לרשותה כדי לסכל את פרויקט הגרעין האיראני-גם במחיר של פתיחת מלחמת טילים בין ישראל לאיראן ופתיחת מלחמה מול חזבאללה...בכל אלה ישראל יכולה לעמוד ואפילו לנצח גם אם יבואו בבת אחת. אבל אני לא רואה איך ישראל חיה לצד איראן גרעינית...בטח שלא אם נקום יום אחד ונראה ענן פטריה גרעיני מעל גוש דן.

(שינוי חד)

התחביבים שלי הם האזנה למוזיקה (כמו שכבר הבנתם מתחילת הפוסט)

נגינה על גיטרת הבאס שלי(יש לי גיטרת באס ארבעה מיתרים ואני מתכנן לקנות גיטרת באס בעלת חמישה מיתרים), אני הכי אוהב לנגן GUNS & ROSES, מטאליקה וכו'...מה שמאתגר אותי כמה שיותר ולא משעמם אותי אחרי חמש דקות.

כתיבה (שירים וליריקות, כתבתי גם כמה סיפורים קצרים)

לשחק כדורגל

קצת צפיה בטלביזיה

וקצת מחשב (מסנג'ר,ICQ...הבלוג שלי,פייסבוק ומקושרים,מעט מאוד לשחק במחשב)

הבילויים האהובים עלי

יציאה לפאבים עם החברים הקרובים לערב נחמד של פטפוטים וצחוקים עם קצת אלכוהול (אבל קצת...אני לא אוהב להשתכר יותר מידי)

או סתם להתנחל אצל חברים או אצלי ביחד עם החברים הקרובים..

מידי פעם לצאת לאיזה דאנס בר/מועדון (למרות שבדרך כלל אני לא רוקד, אבל אחרי כמות קטנה של אלכוהול אני זז יופי-טופי על רחבת הריקודים)

ללכת לים

לטייל (בעיקר בנופים מדבריים)

אהה...כן,גם לישון...אבל לא יותר מידי.

אני שונא ערסים ופרחות,שונא אלימות ומעולם לא תקפתי מישהו מלבד לצורך התגוננות, וגם הפעמים האלה ספורות ביותר.

הטעם שלי בבנות

מגוון (בכל מה שקשור למראה חיצוני), אבל בעיקרון יש לי סוג של פטיש לתלתלים ואדמוניות/ג'ינג'יות...משום מה גם יש לי משיכה מוזרה למרוקאיות...לא יודע למה,במיוחד בגלל שאני חצי רוסי (LOL).

אם היא גבוהה ממני ביותר משניים/שלושה סנטימטרים סביר להניח מראש שאין מצב ביננו גם אם היא מאוד תתעניין (לא יודע איך זה קרה אבל היו גם מצבים כאלה).

כמו כל הגברים בעולם החלקים הסקסיים בגוף האישה לטעמי הם התחת הרגליים והחזה (מה לעשות...אני מודה).

אבל אני גם נמשך לעיניים גדולות (אין העדפה לצבע),שפתיים,עור קצת שזוף וחיוך גדול.

הבת זוג האידאלית שלי

פחות או יותר בגיל שלי, בעלת אופי בוגר מרוב בנות גילה (כמוני), יודעת מתי צריך להיות רציניים ומתי אפשר לעשות שטויות ולצחוק (גם כן כמוני)

ספונטנית אבל לא יותר מידי,עם שמץ קטנטן של קנאות (כי כל גבר צריך את הליטוף-אגו הזה),אוהבת סגנונות מוזיקה שדומים לאלו שאני אוהב, אוהבת את סוגי הבילויים ופעילויות הפנאי שאני אוהב

(אם באותה תקופה אני מעשן..כי מידי פעם אני מפסיק לעשן אז כדאי שגם היא תהיה מעשנת...שלא ייבאס).

לא נרתעת ממגע פיזי.

דברים שאני לא סובל בבנות

לבוש בצבעים וורוד/סגול/ירוק זעקניים.

כשבנות מלאות מידי לובשות מכנס אולטרא נמוך/צמוד והקישקע נשפך להן מהמכנס...זה דוחה...

תתלבשו איך שבא לכן,באמת שלא מפריע לאף אחד (או לפחות לי) אבל אל תצפו שניתן לכן את הפלאפון/אייסיקיו/מסנג'ר שלנו.

לעיסה מתמדת ובלסנית של מסטיק בפה פתוח וניפוח בלונים עם המסטיק.

התמכרות לפאפון/שופינג

לבוש ראוותני מידי...אפשר להיות סקסית לאללה גם בלבוש צנוע או פחות צעקני.

נעלי עקב - תפסיקו לענות את עצמיכן ולחשוב שזה יפה...זה מכוער,זה מאולץ וזה פשוט לא סקסי

כתיבת בשפת הפקצות ("שולתתתתת!!11"/"פ33ה"/"שיוXו" וכדומה...עברית היא שפה מאוד יפה עם אותיות יפות-תלמדו להשתמש בה כמו בני אדם)

איפור-איכסה איכסה איכסה!!! אל תתקרבו אלי עם איפור...ואם כבר אז רק איפור מינימלי ביותר,עיפרון לעיניים וליפ-גלוס...לכל היותר קצת קצת קצת סומק בלחיים ורק אם זה הכרחי אז גם מסקרה - כל השאר רק גורע!

לצחוק עם היד שמכסה את הפה - מיותר לחלוטין...אחת ההבעות הכי יפות לנשים זה הצחוק או החיוך אל תסתירו את זה, אלא אם הפה מלא באוכל.

בקיצור-אל תיראו/תתנהגו/תתלבשו/תדברו כמו פרחות. גם אם זה נראה לכן מגניב.

אהה כן-ואל תנחרו בלילה. :)

האוכל האהוב עלי

צ'יפס ועוף בגריל,שניצל ופירה עם מלפפון חמוץ,אבוקדו,פלפל, קוויאר, חומוס, פלאפל ושווארמה, בורקס עם תפוח אדמה,דגני בוקר

הממתקים האהובים עלי

קוראסון שוקולד,שוקולד (חלב או לבן בלבד ומומלץ עם אגוזים,לא סובל שוקולד מריר),טובלרון,חטיפים למינהם מלבד צ'יטוס ודריטוס.

המשקאות האהובים עלי

קולה,נסטי,חלב(כן,חלב!),ומים...בחיים אל תציעו לי סודה,ספרייט או פאנטה.

אלכוהול

בירה,פינה קולדה(אני מת על טעם קוקוס אין מה לעשות...למרות שזה משקה של כוסיות),כל יין שהוא מתוק ולא יבש.

שונא וודקה וטקילה...לא סובל את הטעם.

נסיים עם האנשים(מחוץ למשפחה) שאני הכי אוהב,ואין קשר בין סדר ההופעה לבין מי אני הכי אוהב

סרגי,תומר,ליטל,מאי,רחלי,גיא בן חיים,דניאל בר,עינת.

אני לא יכול בלעדיכם!

זה אני,עכשיו אתם מכירים אותי קצת יותר טוב וקצת יותר לעומק.

חשבתם שאמריקה כבר לא מעצמה?

חשבתם שהכלכלה הנסוגה שלה כבר לא בעלת השפעה עצומה כבעבר על שאר כלכלות העולם?

חשבתם שמעמדה המדיני והצבאי של ארה"ב כבר לא גורם למדינות העולם לגמגם?

אני חושב שהשבועיים האחרונים העמידו את כולנו במקומינו,סמוקים ממבוכה ופעורי עיניים מהפתעה.

אף אחד לא ציפה למה שעבר על כלכלות העולם,אפילו אני-שאומנם אין לי תואר או אפילו בגרות בכלכלה, אבל יחידה אחת (והיא דיי רחבה בהיקפה) מתוך החמש

שלמדתי בבגרות בגיאוגרפיה עסקה בכלכלה של כמה מהמדינות החשובות בעולם - ארה"ב,סין, אירופה וישראל (כן,ישראלהשפעתה על עולם ההיי טק שנסחר גם הוא בבורסה היא משמעותית).

ידעתי ביני ובין עצמי שכלכלות העולם בכלל, וכלכלות העולם החשובות הנ"ל בפרט, קשורות אחת לשניה ומה שקורה באחת מהן ישפיע באפקט דומינו לטובה או לרעה על שאר הכלכלות.

גם אני כמו רובינו הופתעתי מעוצמת ההשפעה של המשבר בשוק האמריקאי על שאר כלכלות העולם - אפילו על רוסיה למרבה ההומור.

ארה"ב, מותשת מהמלחמה בטרור אלקאעידה והטאליבן באפגניסטן ופקיסטן, מההסתבכות בבוץ העירקי ומההתרוצצות אחר הישראלים והערבים במזה"ת כמו גננת אחרי ילדים קטנים...

שנתפסה מגמגמת מול התוקפנות הרוסית בגאורגיה...

שעומדת שוב מול איומי חידוש הגרעין מצד צפון קוריאה...

שביחד עם שאר העולם לא מצליחה לבלום את תוכנית הגרעין של איראן באמצעים דיפלומטיים...

אותה אמריקה שנתפסת בשנים האחרונות כמדינה שהולכת ונחלשת ומעמדה וקרנה בעולם יורדים בטור מעריכי כבר לא נתפסה בעיניינו כ'ארה"ב הכל-יכולה".

כולנו זילזלנו ביכולות שלה....אפשר להבין למה,אבל אחרי השבועיים האחרונים אני יכול להבין גם למה אנחנו כל כך טועים.

יש רק שתי מדינות בעולם מלבד ארה"ב, שאם משבר כלכלי כדוגמת המשבר הנוכחי היה מתרחש בהן, היו מביאות לנפילת בורסות גלובלית כמו ארה"ב...וגם אז הפגיעה הייתה קטנה בהרבה.

המדינות האלה הן סינגפור ויפן אשר להן כלכלה מאוד דומה לכלכת ארה"ב (גם מבחינת המבנה וגם מבחינת הקשרים עם שאר כלכלות העולם),

אבל שוב-גם הן אינן משתוות לכלכלת ארה"ב - בטח שלא מבחינת גודל.

רק כדי לא להיראות חד צדדי ומשוחד כלפי ארה"ב אני אומר שסביר להניח שלמרות הדמיון בין הכלכלות

אני בספק אם משבר כזה היה מתרחש ביפן או סינגפור מהעובדה הפשוטה - המשקיעים היפניים והסינגפוריים

וצרכני השווקים שלהן "קצת" יותר חכמים מאלו של הכלכלה האמריקאית והם יודעים איפה לשים את הכסף שלהם

ולהימנע ממשברים כדוגמת המשבר הנוכחי...

כי אין מה לעשות האומה האמריקאית היא אומה חמדנית נהנתנית ומפונקת שרוצה את הדאבל מק-רויאל המוגדל שלה הכי טוב הכי מהר והכי גדול - No matter the cost כמו שאומרים.

ובזאת מסתיימת הסטייה מהנושא.

אז למה אני חושב שההספדים על אמריקה הקדימו את זמנם בהרבה?

אף כלכלה שתקרוס, או שתהיה בסכנת קריסה, או אפילו סתם מיתון זמני(עמוק ככל שיהיה)

 לא תביא איתה לירידות של עשרים,שלושים ואפילו יותר אחוזים בשאר בורסות העולם בשבוע אחד, תוריד את מחירי הנפט

בזינוק חד כל כך כלפי מטה ותגרום לאפקט דומינו אימתני כל כך כמו כלכלת ארה"ב.

לאף מדינה בעולם אין 700 מיליארד דולר(שימו לב למספר האפסים:700,000,000,000 $) בשליפה זריזה כל כך להזרמה לשוק הפיננסי שלה

כדי לסייע לו להתמודד עם המשבר ולצאת ממנו באלגנטיות.על אחת כמה וכמה - לאף מדינה בעולם אין ביצים לעשות מהלך דרסטי עד כדי דמעות שכזה.

אבל הסימן הכי הכי הכי גדול לטעות שעשינו כולנו - נניח שכן הייתה מדינה עם 700 מיליארד דולר ב"שלוף" וגם היו לה ביצים מספיק גדולות לבצע מהלך כזה...

גם אם היא הייתה מבצעת אותו זה עדיין לא היה מזניקאת בורסות כל העולם לזינוקים הכי גדולים שלהן בהיסטוריה

ולמחיקת כמעט כל ההפסדים של שבוע שלם ביום מסחר אחד.

תראו מה קרה כאן!

על הסימן הראשון בדרך להתאוששות (אגב,אף מדינה לא הייתה מראה סימן שכזה כל כך מהר כמו ארה"ב)

כל העולם מאושר שוב והבורסות מטפסות חזרה למעלה ביום אחד כמעט את כל הדרך שהן עשו למטה בשבוע שלם.

זה לא היה קורה ככה עם רוסיה,גם לא בריטניה/צרפת/גרמניה/איטליה,לא סין,לא סינגפור,לא יפן ובטח שלא ישראל.

אני לא האוהד הכי גדול של ארה"ב, ואינני אחד ממעריציה הגדולים, ומעולם לא ביקרתי בה (ואני בספק אם איי פעם אבקר בה).

אבל במציאות אני יודע להכיר...

סין הופכת להיות כמעט-מעצמה תעשייתית וכלכלית

רוסיה מתקרבת שוב למעמד מעצמה צבאית-מדינית עולמית

איראן הופכת לאט לאט למעצמה אזורית

אבל ארה"ב היא עדיין מעצמת-העל היחידה בעולם,ולו רק בשל החוזק הכלכלי שלה בעולם שאין לו תחרות בעתיד הנראה לעין.

ומבחינה מדינית?

הגברת קונדוליסה רייס,מזכירת המדינה האמריקאית, במשפט בודד יכולה להושיב את רה"מ הישראלי ורה"מ הפלסטיני לשולחן הדיונים.

(ביננו,ראיתי פעם סרטון וידאו שרואים בו סוג של מבט זעם קטן...והיא בסך הכל אישה קטנה,שמייצגת מדינה ענקית שאין לה אח ורע בעולם,

ורק מתוקף תפקידה הכריזמה נשפכת לה מכל חור אפשרי)

איראן שמתחילה להפגיז את התקשורת באיומים על ישראל וארה"ב במקרה של תקיפה

לא עושה את זה כי היא באמת יכולה לנצח את ארה"ב,אולי רק לדגדג אותה קצת, היא עושה את זה כי היא מפחדת,

היא מנסה ללחוץ על הכפתורים שמפעילים את המחאה הציבורית בישראל וארה"ב נגד תקיפה באיראן:הפחד ממתקפות טרור בארה"ב, והפחד מנפילות טילים בישראל.

רוסיה שגם קצת השתינה במכנסיים ואיבדה שליטה על הלשון שלה כשאיימה בצורה קצת דיס-פרופורציונלית

בתקיפה גרעינית נגד פולין אם תוצב סוללת טילי יירוט על אדמת פולין.

גם היא למרות עצמתה הלא מבוטלת (ואפילו למרות שהצבא הרוסי גדול בהרבה מצבא ארה"ב מבחינת מספר חיילים)

מפחדת מעצמתה המדינית אך גם הצבאית של ארה"ב מהעובדה הפשוטה - מלבד היכולות הגרעיניות הדו צדדיות (שמנטרלות אחת את השניה)

הצבא הרוסי נחות כמעט מכל בחינה אל מול הצבא האמריקאי,טכנולוגית,תקציבית,איכות כח אדם,מורל,אמצעי לחימה,לוגיסטיקה...

אז נכון, ארה"ב מדשדשת בבוץ העיקרי, ועדיין לא מצליחה לעצור את איראן בדרך לגרעין...זה אומר שהצבא שלהם נחלש?

לא ולא, בואו נעשה Scale Down לרגע...

מבחינה אזורית,ישראל היא "אמריקה של המזרח התיכון" אנחנו מדינה דמוקרטית מפותחת,עם הצבא הכי חזק מבין שכנינו העוינים

הכלכלה שלנו גם היא הכי חזקה מבין כלכלות האזור.

יחס העצמה בין צה"ל לבין אויבי ישראל זהה ליחס העצמה בין ארה"ב לאויביה (רוסיה אינה אוייבת-אלא יריבה שימו לב לניואנסים).

וכשם שארה"ב מדשדשת בבוץ העירקי אנחנו מתגלים בחולשתינו מול ארגון טרור קטן המונה לא יותר מחמישה עשר אלף לוחמים (חמאס) שמחזיק בחייל אחד שלנו

כבר שנתיים וקצת, ואנחנו עוד באמת חושבים לשחרר מאות מחבלים ורוצחים תמורתו (וזאת לא הדרך שלי להגיד אם אני בעד או נגד זה-זה כבר דיון אחר).

כבר שמונה שנים ערינו נתונות לאיום יום יומי של טילים רקטות ופצצות מרגמה מצד אותו ארגון קטן אך מוכשר, ועדיין אין פיתרון בנמצא.

הושפלנו קשות (על סף התבוסה) מול ארגון טרור אחר,החזבאללה,שחטף את חיילינו (או גופותיהם) כבר לא בפעם הראשונה

ועוד נפלנו בפח ושחררנו שוב מחבלים חיים(והרבה) תמורת שתי גופות (ושוב,אני לא פותח את זה לדיון אם זה היה מהלך צודק או לא).

וראש הממשלה שלנו אפילו לא הצליח לשכנע את בשאר אסד ללחוץ לו את היד למרות שעמד מטר וחצי ממנו (ואנחנו בטיפשותינו עוד התרגשנו מזה..).

ועכשיו תענו לי על השאלה הזאת:האם בגלל כל הנ"ל אתם חושבים שצה"ל הוא צבא חלש שאינו מסוגל לשטח את סוריה בשבועיים?

או במקרה אחר-ואני אדגיש שזה על פי פרסומים זרים:אינו מסוגל לחדור דרך כל ההגנות האוויריות של סוריה (שאגב רובן מתוצרת רוסית) מבלי שאף אחד ישים לב

להפציץ בניין די גדול ולצאת בשקט מבלי שאף אחד יידע,ורק אחרי שיוצאים מישהו גילה שכבר אין שם בניין,אין שם כור ואין שם לבנה עומדת על לבנה?

כשם שצה"ל הוא צבא חזק,שנאלץ ללחום נגד כוחות גרילה (חמאס וחזבאללה) המסווים את עצמם בבגדים אזרחיים בתוך אוכלוסיה אזרחית

וכמו כל צבא סדיר אחר בעולם הוא מתקשה בכך-כך גם צבא ארה"ב מתקשה ללחום בעירק ובאפגניסטן.

אבל כמו שצה"ל מסוגל להשכיב את סוריה כך ארה"ב מסוגלת להשכיב את איראן.

כולם דיברו על איזה צבא חזק יש לעירק,שהוא מיומן מנוסה וחזק...ושלארה"ב הולכים להיות חיים קשים במלחמה

נגד המשמר הרפובליקני של סדאם חוסיין,ושישראל תחטוף סקאדים מכאן עד בגדאד בגלל ארה"ב...

אממממ,כמה זמן לקח לארה"ב להכניע את הצבא העירקי?

בהתחשב בגודל שלו ובאיך שפחדו מפניו-כלום.

תדמיינו לרגע קן צרעות שלם,על עשרות אלפי הצרעות שבו קם לתחייה ותוקף אותכם,ככה עירק הרגישה, ככה איראן תרגיש במקרה של מלחמה מול ארה"ב, ככה כל מדינה תרגיש.

יקיריי, אין אף כלכלה בעולם שמשתווה להשפעה, לאיתנות ולכח של הכלכלה האמריקאית, וגם לא לכושר ההתאוששות שלה.

אין אח ורע ליכולת הצבאית של ארה"ב,וגם לא יהיה.

ארה"ב כאן והיא עדיין מעצמת העל היחידה בעולם,גם מבחינה צבאית,וגם מבחינה כלכלית.

וכפועל יוצא של השורה הנ"ל-גם מבחינה מדינית.

אז,כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה?

מותק,בבלוג שלי אני זה שמחליט מה מופיע ומה לא.

והמילה האחרונה היא שלי בסופו של דבר.

יש לך את הבחירה להתבגר ולהמשיך הלאה כאילו מעולם לא היכרנו וככה ייטב לכולנו.

ויש לך את הבחירה להמשיך להתנהג כמו ילד קטן וצמא תשומת לב שממשיך למלא את התגובות שלי בספאם

לעשות מעצמך צחוק לכמה זמן ואז לראות שתגובת הספאם שלו נמחקה.

בשבוע הבא לשמחתך אני כל השבוע לא בבית,תזבל בשכל כאוות נפשך-הכל יימחק כשאחזור הבייתה.

אבל שנינו יודעים מי הפראייר מביננו ומי זה שמבזבז את הזמן שלו על תגובות שיימחקו.

מלא התפעלות מעצמי, מההצלחה, מיופי הדרך הקשה שעברתי, מהמקום המדהים שאני ניצב בו עכשיו...

בוגר, מפוכח ומחוזק אחרי כל מה שעברתי, כל החוויות, כל הדברים שלמדתי, כל הדברים הרעים שאני משאיר מאחורי, כל הדברים הטובים

שאני לוקח איתי הלאה, כל מה שלמדתי על עצמי ועל אחרים, על חיים, על חשיבות של חברים משפחה אהבה שמחה אורח רוח ואפילו אומץ...

אני ניצב היום, אחרי שנה וארבעה ימים מאותו לילה, בפעם הראשונה מחוץ למנהרת הבלהות ההיא.

בחוף המבטחים שאני קורא לו "החיים שלי" בחיק המשפחה והחברים וכל האנשים שאני אוהב מעריך ומוקיר...הרחק מאותה מערבולת

שאיימה להטביע אותי.

הקצוות נסגרו, הפצעים הגלידו...תם  ונשלם אחד הפרקים הקשים בתולדותיי,אחרי שנה.

בוהה באור השמש אך לא מסתנוור ולא מתבלבל.

הכל נראה חדש אך גם מוכר, כמו לחזור הבייתה אחרי תקופה ממושכת של היעדרות.

כמו להתעורר על המיטה בחדר,אחרי תרדמת ארוכה, מוקף בכל יקיריי נפשי.

הלילה, כשהמספרים בשעון יורו 00:00-חצות, אני אהיה בן עשרים.

ואני אתחיל תקופה חדשה בחיי, שנה חדשה ועשור חדש.

הלילה אני חוגג את היציאה הסופית שלי מאותה תקופה חשוכה, את הכח שזכיתי בו חזרה

את החיים שזכיתי בהם חזרה - בכוחות עצמי

הלילה כשאשב עם אמא בסלון ונרים כוס יין (ואני לא מתכוון לציטוט מהשיר של זה שזכה בכוכב נולד) בדיוק בחצות

אני אדע - "שנית מצדה לא תיפול" וכנראה שבאמת המשפט "מה שלא הורג מחשל" נכון.

וכשהודעות הSMS יתחילו לזרום אני אדע שלמרות הכל-מה שעברתי השנה לא היה לחינם.

אז הנה אני חוגג את סיום השנה המרירה הזאת, עם החיוך והצחוק שתמיד היו מנת חלקי.

הנה אני חוגג עשרים שנים ליום בו נולדתי, הנה אני...גיא פלג ריישר צופה בצלקת האחרונה מגלידה ונעלמת לה

הנה אני חוגג את הניצחון שלי.

והפעם אני כן אצטט מכוכב נולד

"אז נרים כוס יין לחיי חיים אמיתיים יותר"

למרות המוזרות שבדבר אני אאחל מזל טוב לעצמי.

וגם לכל הנולדים בחודש ספטמבר (או בחודשים העבריים אלול ותשרי), בני מזל בתולה

שחוגגים החודש.

בהזדמנות חגיגית זו אני רוצה להזמין את כל מי שמתחשק לו להגיע:

יום שישי הקרוב בשעה 22:00 בפאב ג'פטו קרית חיים אני חוגג את יום הולדתי העשרים.

כולכם מוזמנים.

מי שרוצה פרטים ואין לו את הפלאפון שלי (ואני לא הולך לפרסם אותו כאן בבלוג)

שיכתוב לי מייל

[email protected]

We come to find, what we take for granted

Keeps us alive at the end

So don't let time leave you empty handed

Reach out tonight, and make amends

So I'm coming home

Back to the place where I belong

                                                                              Coming Home - Alter Bridge

היה לי שבוע מענג במיוחד,אפשר להגיד בלב שלם שגם מכל בחינה אפשרית.

אני מעלה בחזרה את המשקל שאיבדתי בקלקולי הקיבה שלי (הראשון לפני חודשיים וחצי והשני לפני שבועיים וחצי).

הרבצתי השבוע הספק עבודה מדהים בצבא,כשעשיתי בעצמי בשבוע אחד מה ששני אנשים מספיקים בשבוע וחצי,ואם לא הייתי מותש

בסוף שבוע העבודה גם הייתי יכול להמשיך הלאה.

מעבר לזה,אני ממשיך לנסוק מעלה גם בחיים שמחוץ לצבא,גם כן בכל תחום אפשרי.

אפילו דברים שלא קשורים ישירות אלי ולמה שאני עושה מחליט ובוחר מחייכים אלי, דוד שלי סוף סוף מדבר על חתונה עם זוגתו

(אישה חביבה במיוחד..התקבלה מאוד בחום אצלינו במשפחה)...לא יכול לחכות כבר לבני דודים קטנים וצווחניים כאלה.

השבוע,ב11 לחודש אני מציין שנה ללילה הנוראי ההוא בזיקים,ולמרות הקושי,ולמרות הכאב

ולמרות שלמישהו מהצד קשה להבין איך אני מסוגל להגיד דבר כזה,אני הולך לציין את היום הזה בחיוך.

לא חיוך של הכחשה כמו שאדון "חבר זה לא קיר" טען בתגובות לפוסט הקודם.

אני חושב שאני מכיר את עצמי מספיק טוב,ומכיר את הרגשות והמחשבות והתחושות שלי יותר מכל אחד אחר.

ואני חושב שאיש מקצוע עם וותק וניסיון מהמובילים בישראל שאיתו אני מתייעץ יודע יותר טוב מאפס קטן

שמעולם לא הכיר אותי באמת אלא בתור "הטוראי הצעיר שמשרת איתי" (מי שהייתי בזמנו) לגבי מצבי האמיתי.

אין מה להגיד,העובדות מדברות בעד עצמן.

אז נכון שאיבדתי את כל החברים שלי,מלבד ספורים ביותר שאפשר לספור על יד אחת ועוד יישארו אצבעות ספייר.

נכון שהתנתקתי לחלוטין מעצמי ומהחיים שלי,מכל מה שאני אוהב ומוקיר בחיים,מהמשפחה שלי ומרוב האנשים הכי יקרים לי.

נכון שהרסתי את מה שנכון לעכשיו הייתה האהבה הכי גדולה ואולי אפילו האמיתית היחידה שהייתה לי איי פעם ואיבדתי אותה לנצח.

נכון שכל ניסיון שלי לצאת מהבור ההוא נתקל במבוי סתום שרק העמיק את הייאוש,ונכון שכל החלטה הייתה בעצם חלק ממעגל של טעויות

שחזרו על עצמן ורק החמירו את מצבי,ונכון שהייתי במצב של הכחשה כשאמרתי משפטים כמו "אני בסדר זו רק תקופה שתעבור"

ו"לא קרה לי כלום,לא נשרטתי אפילו,אני אהיה בסדר..." ו"אני לא צריך את האנשים האלה,הם לא מבינים אותי הם לא עוזרים לי..הם נטל"

והגרוע מכולם "הכי טוב לבד,רחוק מהבית,רחוק מהכל..באילת איפה שאני יכול להתרכז במה שחשוב לי באמת-הצבא".

בפעם הראשונה אני מודה בכל זה בפה מלא,זה הבנאדם שהייתי פעם.

אבל...

הנה אני מסמן V ועוד V על כל רשימת החברים שאיבדתי ועכשיו אני צריך להחזיר,והנה הם חוזרים...כל אחד בתורו,ואני כבר מזמן רחוק מאוד מלהרגיש בודד.

התחברתי מחדש לכל מה ומי שהייתי פעם,וכל מה ומי שהיה לי פעם,ואפילו עוד דברים ואנשים חדשים נוספים.

אני מרגיש שוב מאושר,ואסיר תודה על החיים הנפלאים(למרות הכל ואולי אפילו בגלל הכל)שלי,והמשפחה שלי היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי

ואין החלטה אחת שלי שיוצאת לפועל בלי שאני מדבר איתם,לפעמים סתם כדי שיידעו ולפעמים גם כי אני רוצה לשמוע לעצתם או דעתם.

שיקמתי כל כך הרבה ממה שנהרס,שלפעמים נראה לי שנשארו רק רסיסים קטנים מאוד להדביק חזרה לפאזל...ואני לא חושב שרק "נראה לי" אני מתחיל להאמין שזאת אכן המציאות.

התגברתי על החרטה והאשמה ותחושת האין-אונים לגבי האהבה שהרסתי ואיבדתי,ולמרות שזה כנראה הדבר היחיד בכל הסיפור הזה שאני לעולם לא אוכל להגיד עליו ש"לא הייתי משנה בו כלום",

השלמתי איתו,אני ממשיך הלאה,וגם אותו אני לוקח,איכשהו,כמשהו שלמדתי ממנו המון...

אני מרגיש מחובר לעצמי שוב,לחיים שלי,לחברים שלי,למשפחה שלי.

ולמרות שאני בסך הכל עדיין בעיצומו של תהליך ההחלמה,אני מרגיש יותר חזק (לא רק פיזית)מאיי פעם.

אני גאה בעצמי,אני בטוח בעצמי ואני מאמין בעצמי.

ואני אצטט את המילים האחרונות של הפוסט הראשון שכתבתי אחרי שהסיוט הסתיים והתעוררתי למציאות הנפלאה הזאת

"

יש לי בית,יש לי משפחה,יש לי חברים,יש לי חיים,יש לי אהבה,יש לי את הכל

אני חיי,אני מתמלא בהכל,אני מרגיש....

                                                           "

אם אתם רוצים לקרוא את כל הפוסט ההוא תלחצו כאן.

ולסיום אני רוצה להגיד משהו ל"חבר זה לא קיר":

גם כשהייתי בתחתית של התחתית עדיין הייתה לי היכולת לקרוא את האנשים שעומדים מולי (נכון שאיתך זה בא באיחור אחרת לא היית מצליח לעשות

לי את הנזק שעשית,אבל בכל זאת...),ולראות דרכם כמו דרך אוויר,כן אדון ברנס-היית ונשארת אדם שקוף.

אתה טוען שאני בהכחשה ועוד מנסה להוכיח את זה "לכל מי שעוד קורא כאן בבלוג" שאתה צודק (כשאני וכל מי שמסביבי יודע שאתה טועה)...בשביל מה בדיוק?

ונגיד לרגע שהיית צודק עם הטענה הזאת,מה "להוכיח את זה" ייתן לך מעבר לסיפוק רגעי?

כמו שאומרים-absolutely nothing.

מה שמוכיח את המחשבה שלי עליך-אתה כלומניק,אפס וחסר חיים. (ועוד ריחמתי ולא הכנסתי "סופרלטיבים" למיניהם על האופי שלך).

כל מה שיש לך בחיים זה לעשות משמרות בחמ"ל מצ'וקמק עם רס"ן בלאי שצריך להעיף מהצבא,ואולי גם להגיש משקאות באיזה פאב

בעיר העלובה הזאת שנקראת אילת.

וכשתקופת הקבע שלך תגיע לסיומה אתה תגלה שגם זה כבר אין לך,ופה ושם אולי תצליח להשיג איזה סטוץ מזדמן (כי כמה שאני לא בדיוק מחבב אותך

אני אפרגן ואומר שמהצוואר ומעלה אתה נראה טוב),אבל שום דבר מעבר לזה.

כי במוקדם או במאוחר כולם מבינים מי אתה בדיוק,ומעטים הטיפשים שיהיו חברים אמיתיים של אדם כמוך.

לכן,עצתי לך היא enjoy it,while it lasts.

הכוונה היא כמובן לרשת הביטחון שהצבא מעניק לך, כי תיכף היא תעלם וגם אתה תכיר סוף סוף במציאות שאתה חיי בה ותצא מהבועה שלך.

לכן מהר מאוד הפסקתי לחשוב על לחפש את הנקמה בך,והפסקתי להתרגש ממלמולי הסרק שלך כאן בתגובות לבלוג.

אני לא צריך למרר לך את החיים המרירים ממילא,את זה עשית לעצמך יופי.

ואילולא הייתי יודע בוודאות שגם אתה תבין שהשורה שמעל השורה שאתה קורא עכשיו נכונה,במוקדם או במאוחר,תסמוך עלי

שהייתי יוצא מגדרי כדי לנקום בך,וסמוך עלי שיש לי מספיק אורח רוח כדי להפיל אותך הרבה יותר חזק ממה שאתה מסוגל לדמיין.

אבל אני לא הולך להוציא אפילו קלוריה אחת במאמץ להפיל בנאדם שנמצא על הקרשים ורק צריך להכיר במציאות הזאת.

אז בתכלס,מבין שנינו אתה הוא זה שחיי בהכחשה,לא אני.

שתהייה לך פרישה מקסימה מצה"ל:)