בשטח קטן, במקום מרוחק מאוד מהנחל ההוא, הייתה גבעה שעליה הוצב בית עץ קטן שהזכיר יותר צריף ישן.

בית העץ הזה נראה אפל וחסר וחסר חיים. הוא נראה כאילו הרבה מאוד זמן לא שכנה בו נפש אדם.

הוא נראה מרופט ומוזנח מאוד.

אך למרות הכל, מהארובה יצא עשן. מה שהעיד על זה שכן שוכנת בו נפש אדם.

נשמעו קולות כועסים מהבית ההוא.

הדלת נפתחה בטריקה, ודמות אדם יצאה ממנו.

היא החלה להתקדם במהירות לעבר חלקת העצים שהיו שייכים ליער המקיף את בית העץ.

לאחר מספר דקות, הדמות החלה לעשות את דרכה חזרה לביתה.

הירח היה מלא, נשמעו יללות מכל עבר.

עם כל שניה שעברה, עם כל יללה שנשמעה ברקע, הדמות הגבירה את קצב ההליכה שלה.

העצים היו סבוכים מאוד, לא היה ניתן לראות טוב כ"כ, בקושי היה ניתן להבחין בפניה של הדמות.

ברגע שהגיעה לביתה, נכנסה וסגרה את הדלת בחריקה.

בפנים, חיכתה לא אחת מאשר ריקי עצמה [!].

כעת ניתן היה להבחין בדמות.

הדמות הייתה גבר, גבר מזן העשט- גבוה וחיוור בעל גוף מטופח יתר על מידה. שיערו היה בלונדיני וארוך, שהגיע

באורכו עד לכתפיו העבות.

הוא התקדם לעבר ריקי, על פניו מרוחה הבעת הערצה. "אוו, ריקוש, הוד פקאצתך היפה שלי, איך אוכל לשרת אותך עוד?" הוא שאל במבטא של אביעד קיסוס.

"לייק, נוט.." היא מילמלה בעייפות בעודה משפשפת את ראשה בכאב, "אני לייק רוצה לישון את שנת היופי שלי".

היא הביטה בשעונה הורוד-עתיק.  השעה הייתה כמעט 3 לפנות בוקר.

"כן," הוא חייך, "מילתך היא פקודתי". בעודו אומר את המשפט הזה, הוא לקח אותה בזרועותיו ונשא אותה למיטתו.

"לייק, מה אתה עושה?!" היא צווחה.

הוא הניח אותה ברוגע, מה שכן, הוא עשה טעות:

ברגע שהיא נגעה במיטתה והשתחררה מאחיזתו בה, היא הכניסה לו בעיטה בין הרגליים בעוצמה.

פניו התעוותו במהירות, הוא זינק על הרצפה המרופטת והחל להתפתל מכאבים.

"תודה.." הוא אמר בקול חלוש מאוד, "את מאוד נדיבה, מלכתי.."

הוא המשיך לשכב שם עוד מספר דקות, חש כאילו עוד רגע ימות.

בינתיים, ריקי נשכבה על המיטה בעודה ממלמלת ומתלוננת עד כמה היא לא נוחה.

"אויש, לייק.. אני כ"כ עייפה, ואפילו מיטה נוחה אין פה. לייק איוווווווווו"

"אם.. אם הייתי יכול, הייתי מביא לך הרבה יותר מזה" השתנק יוסי.

"אוי.. עוד שפוט.." מילמלה לעצמה ריקי.

יוסי קם בזהירות והתקדם לעבר המיטה.

"לייק, תתרחק!!!!" צרחה ריקי.

"אבל.. אבל..."

"איווווווווווווווווווווווווווו!!"

הוא התרחק באיטיות, בעודו מתכופף על הרצפה.

הוא נשכב על הרצפה הקפואה, מזיל דמעת קריסטל גדולה.

עבר זמן, נחירות נשמעו מכיוון המיטה.

יוסי קם בזהירות והתקדם לעבר המיטה.

"הווו... מלכתי משמיעה את השיר היפה מכל.." הוא אמר, קול הערצתו הלך וגבר.

הוא התכופף לידה, מרחרח את ריחה. (שהיה מסריח כרגע.. X.X)

"הניחוח המתוק והצלול מפיך גורם לי לרצות למות..." הוא לחש.

"למעניייייי לייק.." היא אמרה מתוך שינה.

היא הסתובבה לצד השני, ממשיכה לנחור בקולי קולות.

יוסי קם ממקומו וניגש לעבר הפינה הרחוקה יותר מהמיטה.

הוא לקח את סיר מהביל המלוכלך שניצב, קודם לכן, על תנור שחור מטונף, והחל לנקות אותו, חושב על ריקי ומנסה להריח את ריחה שוב.

הוא היה מסוחרר וחיוור.

נשמע קול ניפוץ. הסיר נפל מידיו.

יוסי קפץ במקום מעלה ומטה בהתלהבות כשלשונו בחוץ.

מה שגרם לריקי להמשיך לישון כאילו לא קרה כלום.

הוא לקח עוד סיר, וניקה אותו.

לאחר שסיים במלאכתו, הוא נשכב על השטיח היחיד שכיסה את הרצפה המלוכלכת והמרופטת שנראתה עלובה מאוד כמו הבית עצמו.

הוא החל לרחרח את ריח האבק והרפש שעלה לאפו, ממלמל משהו לא ברור.

הנחירות של ריקי עדיין נשמעו ברקע.

יוסי החל להתגלגל על הרצפה מצד לצד, בעודו מתלכלך ומקשיב לנחירותיה.

נשמעו כמה קולות זעופים מחוץ לבית.

לפתע, הדלת נפתחה בחבטה, מה שגרם לנפילת הידית ממקומה.

שלוש צליליות עמדו בחוץ.

האמצעית החלה לעשות את דרכה לבפנים.

השניים האחרים מילמלו משהו בינם לבין עצמם בשקט.

הדמות שניכנסה סקרה את המקום בעיניה, מסתובבת בבית העלוב למראה.

יוסי קם באיטיות, שיניו הצהובות, שנראו חסרות טיפוח כבר הרבה מאוד זמן, התבלטו מאוד בפיו שהיה מואר באור הירח שחדר דרך החלון.

הדמות בעלת השיער הארוך, שנכנסה לביתו הבחינה כי בפינת החלון נשמע רחש של תנועה, היא הבינה שיש שם עוד משהו.

היא ניגשה לחלון, מושיטה את ידה באיטיות.

באותו רגע, על ידה נחת עורב כהה מאוד.

היא השתעלה קלות, מסיטה את מבטה לכיוון הנער הגבוה והחיוור שעמד באמצע החדר היחיד שהיה בבית.

"אה.. אתם לא אמורים להיות כאן, זה הבית שלי," הוא מיצמץ,"לכו.."

היא גיחכה. "ולחורבה הזו, אתה קורא בית?"

הוא הביט בה בעיניים גדולות, ניתן היה לראות כי עיניו היו בהירות מאוד.

שתי הצלליות האחרות שעמדו קודם ליד הדלת, נכנסו במהירות לחדר במהירות.

היא סימנה להם לעצור.

"וויקטוריה.." לחש אחד מהם.

"לא," היא אמרה ברוגע, כעת היא הוארה גם באור הירח. שערה היה שיער חלק ארוך וכסוף.

היא בעטה בסיר המטונף שנח ליד רגלה, משמיעה קול מרוגז מעט.

היא חזרה להביט ביוסי, חולצתו הייתה עלובה ומסמורטטת, בצבע זהה לקיר האבן מאחוריו.

נחירות עמומות נשמעו מפינת החדר.

שתי הדמויות החלו לעשות את דרכן לכיוון המיטה, תפסו בריקי וגררו אותה לדלת.

וויקטוריה עקבה אחריהם במבטה.

יוסי עמד רועד, מוכה הלם.

"אינכם.. אינכם יכולים.." הוא מילמל ברעד.

"אה, לא?" היא לחשה. עינייה שינו את צבען לאדום כהה. ניתן היה להבחין כי בכתפה היה חתך גדול. בגדיה היו ספוגים דם. קצוות גלימתה היו מלוכלכים, ממה שהיה נראה כמו בוץ ודם.

היא החלה להתקדם באיטיות לכיוונו של העומד באמצע החדר. ההוא החל להתרחק במהירות לאחור.

היא נעצרה.

ידייה עברו לתנועה משונה, עינייה הפכו לאדומות בגוון אדום בהיר. אישוניה החלו לפזול למעלה.

היא שלחה את ידה לפינת החדר, ממלמלת משהו.

לפתע, להבה פרצה מהשידה העלובה והמרופטת שעליה הצביעה.

וויקטוריה חזרה להביט ביוסי העומד מולה, רועד ומשתנק כולו.

מפינת החדר, שביל אש התקדם לעברו באיטיות. ברגע שהגיע אליו, הקיף אותו, כך שלא איפשר לו לברוח.

וויקטוריה הסיטה את גלימתה הארוכה והמטונפת הצידה ופנתה לכיוון הדלת במהירות.

השניים האחרים שעדיין אחזו בריקי פנו ללכת אחריה.

צ'ארלי הואר באור הירח. הוא סגר את הדלת בבעיטה.

שלושתם פנו לכיוון אחד של היער שהקיף את הגבעה עליה ניצב הבית.

נשמעה זעקת כאב חזקה מכיוון הבית. שלושתם עצרו.

וויקטוריה הביטה הצידה, ממלמלת.

הבית הנידח עלה בלהבות מיד.

היא המשיכה ללכת, השניים האחרים, גוררים את ריקי, המומים.

הם נכנסו ליער במהירות, ונעלמו מהעין.  

[עשט- נא לבדוק במקלדת]