כשהיינו בכיתה ה'- ו'
היו את המקובלים והלא.
אני הייתי בלא.
הייתי מפחדת להגיד לידם משו לא במקום.
הייתי תמיד רוצה להיות ביניהם
שיהיו לי הרבה חברים.
היו לי אז רק 3 חברות טובות,
ועם בנים בקושי דיברתי.
אז היו "מקובלים ו"לא מקובלים".
היום לא משתמשים במושג.
היום אנחנו הרי לא ילדים קטנים.
אבל אל תגידו לי שזה לא קיים.
כי זה כן.
והפעם אני בצד השני.
עכשיו יש לי מלאמלא חברים מכל השכבות והמינים
כולם בעדי, כולם מוכנים להגן עליי .
כולם מנסים להתחבר אליי
והבנים נדלקים עליי.
כשאני אומרת משו כולם מקשיבים
כשאני רוצה משהו, אני מקבלת את זה.
אני אף פעם לא לבד כי ישר בא מישו לשבת איתי.
לדבר
לצחוק.
ומהצד אני רואה את מסכנים של השכבה.
אלה שאין להם בטחון עצמי
אלה שאין להם הרבה חברים
אלה שצוחקים עליהם.
אלה שבסה"כ נראים קצת אחרת
אולי הם קצת מכוערים יותר
וקצת פחות מצחיקים ומעניינים.
אז למה גם אני עושה להם רע?
אני הרי לא רוצה אבל זה פשוט יוצא לי.
הרי אם אחד מהם נדלק עליי
או יותר גרוע- מתאהב
אני לא יכולה להגיד לו כן.
לרוב הבנים אני אומרת לא, לא משנה איך הם נראים.
פשוט כי אני לא אוהבת.
אבל כשזה מגיע למישהו
שבשכבה
מכוער
וחסר בטחון
בלי לרחם ובלי לחשוב אני אומרת "לא"
וצוחקת לו בפנים.
אבל למה?
אני הרי לא באמת רעה.
אני באמת מנסה לא להפליל
להיות עם כולם
ולא לצחוק על אחרים.
אני הרי לא שונה מהם בהרבה.
נמאס לי שכולם חושבים שאני איזה בובה.
שהכל אצלי מושלם.
שאני איזה סופרגירל.
שכל מה שאני רוצה- אני משיגה
שכל מה שאני מנסה- אני מצליחה
שאני אף פעם לא נפגעת
שאין לי בעיות עם ההורים
ואין לי בעיות עם בנים.
כי הרי זה לא נכון.
גם לי יש רגשות
וגם אני בוכה.
לבד. בלילות.
כי אני פשוט לא יכולה להוציא את זה החוצה.
אני לא יכולה להגיד "רע לי".
אני צריכה לשמור הכל בפנים ולעשות כאילו טוב לי.
אבל אם הייתה לי חברה אחת אמיתית
שתוכל להקשיב לי
שאני אוכל לספר לה מה עובר עלי
והיא לא תספר לאף אחד
שלא תעלב אם אני לא אהיה כך הזמן איתה
כי יש לי עוד הרבה חברים
שלא תחשוב על כל שטות שאני סתם מנצלת אותה.
שתבין אותי.
אם רק הייתה לי חברה אחת שתקבל אותי כמו שאני-
מישהי שגם נפגעת לפעמים.
ובינתיים אין לי כזאת.
במקום החברה הטובה באים בחבילה הרבה חברים וידידים פחות טובים.
שחושבים אותי למושלמת
יפה
ומקובלת.
נמאס לי. אני רוצה להיות אני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
