צבא זה דיכאון.
בכנות.
נכון, מכירים אנשים חדשים....
וזה גאווה לתרום למדינה וכל מיני דברים כאלו
וזה מעניין להיות בחיל האויר ולראות מטוסים ולהתעסק בטיסות והכל..
אבל זה דיכאון
אני לא יכולה להתמודד עם הדיכאון הזה יותר
לא יודעת מה לעשות..
אולי עם החורף יבוא המצב רוח.. ואולי לא
בכל מקרה עוד שנה וחצי כל זה נגמר
מקווה שיעבור מהר
חוץ מזה... למה אני בכלל כותבת פה?
אני בכלל לא רוצה שאנשים חטטנים ידעו מה אני מרגישה או חושבת...
או מה קורה איתי ועם גרישה
זה בכלל לא עניינו של אף אחד
אם אני עצובה
או שמחה..
ומי שזה כן עניינו, ידע את זה לא דרך המספק יצר חטטנות הנ"ל.
בחיי שבלוג זה דבר מטומטם.
נדמה לי שזה יהיה הפוסט האחרון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: