לא פעם ולא פעמיים אני נכנסת לבלוג..
הבלוג הזה שכבר קשה לעדכן כמו פעם
הבלוג הזה שמזכיר לי את אחת התקופות היפות בחיי.
ואני לא מצליחה למחוק אותו, פשוט לא מצליחה.
למרות שהוא מעלה בי געגוע לפעם.. ולפעמים הגעגוע הזה כואב.
מה קורה איתי עכשיו?
בעיקר צבא,חברים,משפחה,רגשות,בילבולים............
נו הם קוראים לזה גיל הטיפש-עשרה.
אני חושבת שאני מתגעגעת לפעם,ככה לפעמים
למרות שפעם רציתי כבר לגדול,להתבגר, להיות פחות תלויה
וללמוד יותר.
היום גם הלמידה הזו, הבגרות המתבשלת,החוסר תלות(בספק) .. גם הם לא פשוטים בכלל.
וניראה לי שבין כל הרצונות של העבר והעתיד שלי- יש רק רצון אחד.. להיות מאושרת בהווה שלי.
אני אשקר אם אומר שאני שקטה, שהכל רגוע מבפנים,
אשקר אם אומר שהחיוך שנמצא רוב הזמן על הפנים שלי משקף את סביבתו של הלב והנשמה מבפנים.
רוב הזמן אני מוצאת את עצמי נלחמת על רוב הדברים שבחיי,
ולפעמים גם המלחמות האלו מתישות.. לפעמים בא לי להפסיק להילחם כל-כך הרבה ופשוט לזכות לרגעים שלמים של אושר,של שקט, של שלווה וחיוכים טובים.
ואיך תמיד אני חוזרת לכאן לכתוב כמעט את אותן שורות דומות.. אין ספק שאת הבלוג קשה להותיר מאחור.
"וזה יבוא, אתה תראה
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו "
ורק שהלב יפעם כבר בקצב רגיל..