מתישהו אני יוכל להיכנס לכאן מבלי שיכאב לי למראה כל הזכרונות הכתובים האלו?

האם יגיע השלב שאני יוכל למחוק את הבלוג הזה שמכיל כל-כך אבל כל-כך כל-כך הרבה?

יהיה מין רגע שבו אני יוכל להגיד שהמלאך שלי הוא זיכרון יקר וחשוב מאין כמותו.. ותו לא?

יגיע יום שבו אני יאמין שקיים או יכיר גבר שיוכל לאהוב אותי כאישה , עם כל מה שבי? והוא לא ילך לי? ולא יעלם? ואני יתן לו את כולי? קיים הגבר הזה שיבנה בי ביטחון שלא ישבר לעולם?

תיהיה תקופה שתיהיה כולה מלאה בטוב וחיוכים ללא פיסת כאב קטן?

מתישהו אני יכנס לכאן, שוב אחרי כמה חודשים.. ויכתוב שטוב לי? אבל טוב באמת? שיש סוף טוב לבלוג?

שאני מסוגלת להותיר אותו, את הבלוג הזה, את היומן החשוב הזה.. מאחור?

אני לא פסימית, אני רק פוחדת.