לבקשת שליח הציבור,
פסקאותיים מקוצצות מתוך ה-3,000 מילה של חנוך מרמרי, שזה אמנם רק חצי מנה מיברג, ועדיין.
רוצים עוד? חפשו על פי שם המאמר. הלינק מ-מגמגם מעט.
"חופש הביטוי בעיתון הוא של העורך ולא של מישהו אחר. ...על פי גישה זו, יכול העורך - או שלוחיו - להחליט מה ראוי לפרסום ובסמכותו הישירה לשנות ולמחוק חומר עיתונאי בדרכו אל הפרסום - כך שיתאים לתחום גבולות חופש הביטוי הקולקטיווי כפי שהוא מגדירם. החלטה כזו היא החלטה שיפוטית-ערכית, מקצועית-עיתונאית, אך לא פחות מכך החלטה יצירתית ואינטלקטואלית. חופש הביטוי של עורך העיתון... הוא חופש ארצי ולא שמימי. העורך אינו מחויב רק למלים המתפרסמות ולאלה שנשארות בחוץ. הוא מחויב לעצם הקיום של המערכת העיתונאית, לעצמאותה, לעמידותה בלחצים חיצוניים או פנימיים ויחד עם זה לשגשוגה ולצמיחתה. על כן מחויב העורך לאחדות המערכת, להיגיון הפנימי של התנהלותה, לאתיקה המפעלית שתנחה אותה, לאמות המידה המקצועיות, למרחב התרבותי, למנעד הסגנוני, עד כדי צליל השפה ומידת הלובן שבין אות לאות בטקסט המודפס. חופש הביטוי של העורך הוא החירות לשקול ולהחליט מה - בתוך הכאוס שסביב - תואם לערכים שנקבעו על ידו.
"מלבד הסמכות הניתנת ביד עורך העיתון לטפל בתכנים עצמם, הכלי החשוב ביותר הניתן בידיו הוא הזכות לבחור את צוות עורכיו - את אלה שינהלו בפועל את תוכני העיתון, על פי קווי המתאר שהגדיר. מקובל לחשוב שהכותבים מבטאים את בחירתו של העורך, אבל דווקא בנוגע לכותבים יכול העורך להסכין עם מגוון רחב וחופשי למדי של דמויות, לפי כישרונם, סגנונם, עמדותיהם או אף מעמדם בקרב הקוראים. לעומת זאת, הזכות של עורך עיתון להחליט מיהם העורכים המתאימים בעיניו לשמש שלוחיו היא זכות יסוד ראשונית, המבטאת את חופש הביטוי שלו לא פחות מן הזכות לטפל בתכנים".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
