זה קרה לפני שבוע וחצי בערך. אולי אפילו שבועיים. דנה ספקטור הגיעה למערכת "7 ימים". כמו תמיד, היא הייתה בעיצומו של התקף חרדה. יש לה רק חצי טור ביד, הדד ליין כבר היה אתמול בערב, שרשרת הסגנים התקשרה אליה, כל אחד בתורו, ברווחים קצובים של חצי שעה, אבל התוכיים היושבים על כתפיה ניקרו בלי הפסק. ספקטור הגיעה פיקס כמו תמיד: החצאית הקצרצרה, המגפונים, החולצה המצוינת והסוודר הקטן, הליפסטיק האדמוני שכל כך מתאים לעור השזוף שלה, הכל נראה מעולה. ועכשיו היא גם עובדת על הגוף, אז הכל נראה עוד יותר מטיפ טופ.
בדרך למעלה היא נתקלה בעדי גולד. הוא מחייך אליה. "מה כבר עשיתי", היא חשבה, בודקת את המחשוף, שהכל מונח במקומו. עוד עשרה צעדים, ואמיר קמינר קופץ עליה בנשיקות. "היי דנהל'ה, וויי, נורא מקסים". היא לא ידעה למה הוא מתכוון, כבר שכחה את הטור שלה מהשבוע שעבר, אבל זה בטוח לא המחשוף. היא הגיעה לקומה השתיים וחצי, ועברה ליד הגרפיקה. המעצבת נופפה לה לשלום. דנה התחילה להזיע. טוב, אוהבים אותה פה, אבל מה קרה?
איתי כ"ץ, המ"מ, נתקל בה חזיתית ותפס אותה בזרוע. "בואי, בואי שנייה, אני רוצה לדבר אתך". היא החווירה מתחת לשיזוף. "הוא רוצה להוריד לי את הטור"; "הוא שונא אותי"; "הוא חושב שאיבדתי את זה" זינקו המחשבות הטורדניות מתוך הכלובים שלהן, בהם כלאה אותן בבוקר, לפני שיצאה למערכת, כרגיל, וגרמו לה לסחרחורת. הם התיישבו בחדר שלו. הוא סגר את הדלת. "טוב דנה, אני יודע שזאת את. נשבע לך שאני לא מגלה לאף אחד. וויי, מתי את מספיקה, עם כל הדברים שאת צריכה לכתוב?" עיגולים שחורים חגו סביבה, היא כבר הייתה מבועתת ושלפה סיגריה. "דנה, לא פה, מה קרה לך?"
ספקטור התחילה לגמגם. "מה, מה אתה רוצה ממני?" "נוווו, את ולווט אנדרגראונד". "מה"? בטח שהיא מכירה את הלהקה. חולה על לו ריד וג'ון קייל, אולי אפילו עוד יש לה בבית קלטת מאובקת מלפני 20 שנה, מהחטיבה. אחת הסיבות שהתאהבה ב-א' היא, שהוא סיפר לה איך התגנב להופעה שלו, כשהוא בא לארץ. אבל למה לעזאזל איתי מתכוון? את כותבת את הבלוג הזה, נו, אני יודע, אני מכיר אותך כבר, אל תיתממי. שמעי דנה, זה נורא נחמד, אבל מה זה העיצוב המזעזע הזה, חשבתי שיש לך יותר טעם, תורידי, תורידי את הפסי צבע, שימי קצת תמונות, את יודעת, קלוזאפים שלך, שלא יזהו, והפונט הזה, אויש, זה מכוער. בואי, בואי נלך לגרפיקה שיעזרו לך קצת עם זה. זה דווקא אחלה רעיון, אבל לא ידעתי שאת כל היום מדפדפת ומחפשת שגיאות של אחרים, לא חשבתי שזה מתאים לדפוסי האישיות שלך, אם אני מבין נכון.
ספקטור פערה את עיני האיילה השקדיות והיפות שלה, הקצת מלוכסנות, קצת שקועות, אלו שמקנות לה את המראה המזרח-רחוקי המסתורי. ממהה?? זה כל מה שהיא הצליחה להגיד. היא קמה מהכורסונת שמול איתי, ניגשה למסך שלו והתחילה לקרוא. זה היה עוד בימים שהשכיב מרע מהדסה עין כרם היה להיט, וד"ר חוסה רק יצא לאור. איזה גועל נפש, איזה לוגו מכוער, איזה יומרה, ברנז'ה, שמנז'ה, את מי זה מעניין? איזו עברית קלוקלת, איזה ניסיון אומלל להצחיק, מה זה השטויות האלה, אין לי מה לעשות בחיים? אין לבחורה הזאת מה לעשות בחיים? איתי צחקק קלות. ד-נה, סמכי עלי, נשבע לך, אני לא מגלה.
וכך התחיל פרק הקטיפה השחור בחייה של ספקטור. היא התחילה להיכנס לבלוג המפוקפק של ולווט אנדרגראונד שלוש פעמים בשעה, מזועזעת כל פעם מחדש מההבלויות שההיא מתעסקת בהן. המומה מהתגובות של השישה קוראים שלה, שכל אחד מהם כתב, אני יודע מי את, את דנה ספקטור! דנה נעלבה מכל אחד מהם עד עמקי נשמתה, ובכל פעם מחדש. איך הם מעזים, היא, שמשקיעה את הנשמה שלה בכל שורה, שמתייסרת לילות שלמים מול המחשב, שממרקת כל משפט ומשפט שלה, מלבישה אותו מחלצות ומפשיטה אותו שוב כדי שלא יהיה מצועצע מדי, וכל זה על חשבון חיי הנישואין שלה, בזמן שא' נמק במיטתם המשותפת, דמעות מתגלגלות על לחייו המושלמות, חלציו הומים, והיא, שמתקתקת במרץ רק כדי להגשים את עצמה, היא, חשודה כוולווטה המושתנת הזאת!
ואז התחילו הטלפונים. כל החברות שלה, המככבות בטור דרך קבע, מרובות השמות, הכינויים והרמזים הספרותיים, שביומיום מתייסרות ברווקותן או בזוגיותן, עם הקריירה או עם המשקל, עם שיעורי יוגה או עם משמעות הקיום, הכפילו את מינון הטלפונים אליה. ד-נה, ד-נה, נווו, אל תהיי כזאת, מה קרה לך, ממני את מסתירה? ספקטור נשבעה בכל היקר לה. נעלבת עם כל טלפון כזה יותר ויותר, הולכת ושוקעת, מתגמדת ומתכווצת כעליסה בארץ הפלאות, אחרי שבלעה את הטיפות. העלבון הצורב כרסם בה, סדקים התחילו להיפער במעט הביטחון שרכשה הנערה המפוחדת הזאת עם השנים.
ואחרי הטלפונים הגיעו המיילים, והס.מ.סים, ומעגל הנדנודים הלך וגבר. היא לא יכלה לעשות אפילו שיחת טלפון אחת בלי שידברו אתה על ולווט, בלי שיקרצו לה או ירמזו לה או יבקשו ממנה, או יעירו לה על העיצוב המ-ז-ע-זע. אחרי הפוסטים על היחצ"נים (לרקוד עם יחצ"נים, לדהור על יחצ"נים (נספח)) השתררה דממת אלחוט עמוקה של כמה ימים בגזרה הזאת. מאות היחצ"נים שהיו משחרים לפתח הטור שלה, עם הצעות מטריפות של בנג'י וספא, רכיבת גמלים וסדנת טנטרה, מחטב בטנים ומכווץ היקפים, דילדו תלת ראשי ועוגות מרזות, אורגיות אליטיסטיות ונעלי בית מפונפנות נאלמו דום.
היא סיפרה לא', אבל א' כבר ידע. אפילו החנונים בעבודה שלו כבר שמעו על ולווט, וטפחו לו בתורם על השכם. א' אמר שהוא מאמין לה, אבל היא לא הייתה בטוחה. לילה אחד, כשחיסלו את השאריות של ג'ירף מהערב הקודם בדממה, כשרק קולות שאיבת הנודלס ממלאים את חלל קיטונם החמים אך המבולגן, הרצין פתאום, החיוך המושלם והבוהק שלו נעלם לרגע, והוא אמר לה מותק, אני נשבע לך, באמת שלא אספר לאף אחד. אני מבין שזה העולם הפרטי שלך, ושאת חייבת איזה פתח ניקוז, שסתום שצריך לשחרר, שאת מרגישה חנוקה בבית, בעבודה, לא חשוב איפה. באמת, אני אתך, אל תדאגי. את יודעת שרק עלי את יכולה לסמוך, ולא משנה מה יקרה ביננו.
ספקטור הרגישה כאילו זרקו עליה משקולת של חצי טון. אני לא יכולה יותר, מלמלה, א' התקרב אליה, מנסה ללטף את הקוקו האסוף שלה, אבל היא סילקה לו את היד, וככה, עם הטרנינג המוכתם וכל זה שמה עליה את המעיל השחור הארוך, יצאה החוצה, לליל ינואר קר במיוחד, עמדה על הכביש הראשי ועצרה מונית.
שתי דקות אחרי זה הגיעה אחת. בובה, הנהג אמר לה, לא רואים אותך בחושך, רואים רק גוש כזה, גדול ושחור. "סע" היא אמרה לו, מתכווצת במושב האחורי. ברדיו דיברו על הביקור של ג'ון קייל. ספקטור המבועתת פתחה את החלון עד הסוף, כדי לנשום אוויר. לא ברור מה קרה ואיך, אבל משב רוח שלף אותה מהמונית. היא התעופפה החוצה כאותה מכשפה, אם מתייחסים לצד הרע, או כמרי פופינס, אם מתייחסים לצד הטוב. היא לא יכלה להעריך את הזמן שעבר, אבל פתאום פקחה את העיניים. הקור היה עז, והשמש התחילה לעלות, והיא מצאה את עצמה בתעלה בשולי האיילון. היא ניערה את הבוץ והעשב מהמעיל הלח, והתחילה לטפס לכיוון הכביש המהיר. היא התחילה לחשוב בצלילות. אני חייבת לדבר אתה, ומה שיותר מהר. ואז הכניסה יד לכיס. הסלולרי שלה צלצל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
