שתי שמועות בלתי מבוססות הזדחלו הלילה לקרקעית המחתרת. הראשונה טוענת ששי גולדן נוטש את ענני תקשורת, כמה חודשים אחרי שעבר לשם ממעריב וחוזר לקרליבך המעושן, והשנייה, שגלית חמי, מרב ארלוזרוב ורונית ורדי עובדות על תוכנית טלוויזיה בנוסח "הכלכליות (והיפות) והאמיצות". אם כבר יש אמת באחת מהשתיים, השנייה משמחת אותי הרבה יותר, מאחר שיש בה משום הפקעת המונופול הגברי מפרשנות כלכלית גם בטלוויזיה, ויש סיכוי שבזכותן אוכל לנהל עם יועצת ההשקעות שלי שיחה בגובה העיניים, ולהבין את סבר פלוצקר. גולדן חוזר למעריב? גדול. סטגנציה היא לא מילה גסה.
התנועה הטבעית היא לרוב (הסתייגות בהמשך) בכיוון אחד, מהעיתונות הכתובה (בפרינט או באינטרנט) לטלוויזיה. תחושת הכוח ושכרון המסך, המיידיות שבפידבק על השידור, יכולת ההשפעה והפעולה על חושי הצופה גדולה הרבה יותר מאשר בקריאת טקסטים, פעולה אקטיבית שדורשת מאמץ והתכווננות יתרה. המדיום הוא המסר? ברור ועתיק, אבל נכון מתמיד. וחוץ מהזוטות האלו, מדובר גם במילה גסה מאוד, כסף. משכורות העיתונאים ההולכות ומצטמקות כשמדובר ברוב הדומם, לא במי שנחשבים ככוכבים הרובצים על סיר הבשר, הן גורם משמעותי לא פחות מהאופציה של להיראות, להראות ולהשמיע את מה שיש לך, לנתחים גדולים של הציבור.
בחודשים האחרונים עברו לטלוויזיה כמה בעלי עמדות מפתח בעיתונות: רון לשם, סגן עורך מעריב, עבר לפיתוח של קשת, אמנון רבי מרייטינג מגזינים הקים גוף הפקה עצמאי בתוך אולפני מימד ועורך את התוכנית של יהורם גאון, רותי יובל, שעזבה כבר לפני יותר משנה וחצי את ידיעות, עורכת את אולפן שישי בערוץ 2. יובל נתן, העורך הפורש של רייטינג פלירטט עם המסך, ובינתיים לא ברור איפה ינחת בהמשך. על פי המתבקש, אחרי שיגמור את מלחמתו בידיעות, גם ניר בכר בטח ימצא את עצמו מאחורי איזשהו מסך, ולא של פי.סי, למרות התנועה (שמשמעותה סמלית ורגשית בלבד) להחזרתו במסדרונות ידיעות (ע' תגובה 3 כאן), הרי כל בר דעת מבין שלאור מערכת היחסים הזאת (מה שלום ניר בכר) הוא לא יחזור לבניין. אלו הן רק כמה דוגמאות לבעלי תפקידים בכירים בעיתונות הכתובה, שבמהלך הקריירה העיתונאית שלהם קיבלו, וברצף, הצעות לא מעטות מגופי השידור הגדולים, לתפקידי מפתח. אלא שלכל אחד מהם הייתה הנקודה שלו בזמן, שנבעה מהשתלשלות העניינים, הפרטית והציבורית יותר, שהביאה אותם לרגע בו ביצעו ניתוח הפרדה מהמקלדת.
יש עוד הרבה מקרים מהעבר הרחוק יותר, כמו מיקי רוזנטל שחצה את הקווים מזמן, כמו דורון גלעזר, או, להבדיל, ערן הדס השנוי במחלוקת, או, לפני עשור בערך, מולי שגב ורותי רודנר, ואפילו טלי בן-עובדיה ורתם שדות, וגם לגיא זוהר ולאלון בן-דוד היו תחנות בפרינט.
אבל לא רק בעלי תפקידי המפתח מחוזרים נמרצות, אלא גם מבקרי טלוויזיה. בעיקר המוערכים שבהם. ההיגיון הוא כזה: אם הם יודעים כל כך טוב מה לא בסדר, הם בוודאות יודעים גם איך צריך לעשות את הדברים, בטלוויזיה, שכן יהיו בסדר, כך לפחות חושבים הממונים המשדרים. הפניות האלו תורמות לאגו של המבקרים, אבל מבחינה אתית, יש בכך טעם לפגם, וגם, מעין הוכחה שמאחורי כל מבקר עומד יוצר מתוסכל. יש מקרים שזה יכול להיות נכון, במובן מסוים, אבל יש מי (אההממ. מי?), לפחות אני רוצה לקוות שיש, שכן מתייחסים לביקורת כאל מקצוע. לפחות לפרק זמן סביר. חנוך דאום, למשל הוא מבקר לא אפקטיבי במיוחד, שהפך לעורך בטלוויזיה (ועדיין אוחז טור ב"סופשבוע").
מובן מאליו, כמעט אין צורך לכתוב, מהסיבות שתוארו למעלה, שהתהליך הוא כמעט תמיד חד כיווני: עיתונאים מוערכים יזכו להצעות טלוויזיוניות, אבל אנשי טלוויזיה לא יזכו להצעות מהעיתונים. מה כבר יש לעיתונים (לא משנה באיזה פורמט), להציע? ברור שזה לא כולל את רפי גינת, שזכה לתפקיד הגדול ביותר שיש לעיתונות העברית להציע היום: עורך ידיעות אחרונות. אבל גינת יש רק אחד, וגם ידיעות, וטוב שכך.
ובהערת אגב, שימו לב לתוכניות המסקרות עיתונות, יותר מסקרות מאשר מבקרות: "תיק תקשורת", "פגוש את העיתונות", שאף פעם לא יהיו בפריים טיים, אלא ידחקו לשעות הדמדומים של שבת או של אחר הצהריים. נכון ש"גילוי נאות" (סליחה ודאבל להבדיל, פעם שנייה) משודרת בפריים, אבל, בערוץ ההוא.
באגף אחר נמצאים העיתונאים שבפרונט, שאישיותם הנחשבת ככריזמטית, הפכה אותם למותג כזה או אחר כמו נניח אמנון לוי מצד אחד של הסקאלה, או אביעד קיסוס וגם גילה ריבה, מהקצה השני (ואין פה קביעה שיפוטית), שעזבו את העיתונות הכתובה לגמרי, ומאושרים מכך. אבל ישנם גם המפלרטטים, שידם האחת אוחזת במקלדת והשנייה מפדרת את האף בחדר האיפור או קובעת משמרות בחדר עריכה – דנה ספקטור, נטשה מוזגוביה, אמיר קמינר, רוני קובן ואפילו איילת שני (וגם גל אוחובסקי בשעתו). רועי ארד וגיא אסיף הם קטגוריה נפרדת, אבל לפחות ארד עדיין בוורוד ההוא. באלו וגם באלו די קשה לקנא. לנוע חודשים ארוכים בין אודישנים, לעשות פיילוטים, להמציא פורמטים ולקבל סירובים, עד הפעם ההיא של הבינגו, זה לא תענוג. זו כנראה הסיבה שהם מתמידים בפרינט. שם זה כתבת-(נערכת)-פרסמת. פער התיווך בין הבל הפה שלך לצרכן קטן הרבה יותר. המקרה של לינוי בר-גפן, שלפני שבוע התפרסמה כתבה שלה ב"7 ימים" הוא די חריג, ובתשוקה שלה לכתוב יש חן נוגע ללב.
ועוד נגזרת אחת יש כאן: המזגזגים בין עיתונות לטלוויזיה. עונה פה, עונה שם. עמם נמנים למשל עודד קרמר ואסף גפן. מה זה אומר, שהשידוך בינם לבין המסך הקטן לא עלה יפה? או שהם ורסטיליים, ופשוט מתמרנים את הקריירה שלהם כהלכה?
חלק אחר (ולא פחות אומלל) מהעיתונאים הם "המומחים", אלו המוזעקים מדי פעם לתוכניות שונות כדי לשאת את דברם בנושא מסוים, בפרק זמן שנמשך בין דקה וחצי לחמש, בו הם מפטפטים לרוב מול מגיש שהמושג שלו בנושא הנדון נוגע בכלום המוחלט. על העבודה הזאת הם מקבלים הון תועפות: אפס שקלים מעוגלים כלפי מעלה, שזה יוצא, בחשבון מסובך, אפס שקלים, כנראה. לפעמים מספקים להם מונית. אבל אם מדובר בערוץ הראשון, רצוי וגם הכרחי שיגיעו לבד לאולפן המצ'וקמק שבפאתי הקרייה. הרוב המכריע לא אומר לא. אורות המסך די מפתים, גם אם הם צריכים לשבת מול צלם תורן שנרדם ליד המוניטור. שווה לצבור זמן מסך, ותמיד, הרי, יש סיכוי שמישהו יראה אותם ויציע להם את התוכנית שלה הם מחכים. ואז, אוהו, אז תהיה תמורה לעמלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
