חצות, יום שישי, 31 בדצמבר 2005. גמרתי לראות את כל הטלוויזיות, ועיתוני הסו"ש היו מאחורי. הקיד אצל ההוא. רציתי לעשות משהו, אבל עוד לא היה לו שם. זה היה אחרי שנתקלתי בבלוג של סטפני קליין, טרגדיה יוונית, והתמכרתי, מנסה להבין איך הפכה לאימפריה. באותו שבוע התפרסמו סיכומי השנה, ובין המגמות הבולטות של 2005 היו גם הבלוגים שהתרבו כמו כינים בגן חובה, ופתאום לכל איש יש לא רק שם אלא גם בלוג. החלטתי לנסות להדביק את הטרנד של 2005 בדקה ה-91.
so i googled "בלוג", וטראח אני בארץ עוץ. יותר מ-20 אלף בלוגים, פאק. קראתי את הלוהטים, סימנתי מי נגד מי, והבנתי שאני יכולה גם. שיואו, איזה הפתעה, איזה תושיה, הלאה הטכנופוביה.
כתבתי את סופשנה וקווים לדמותי, והרגשתי כאילו שאפתי גז מזגנים. לא ידעתי בדיוק לאן אני מתכוונת להגיע, אבל להבדיל מאודי, הייתה לי כותרת. ביקורת התקשורת. תוך כמה ימים הפכתי לאשפית בעיני עצמי, ושלחתי מיילים עם הלינק לכמה אנשי מפתח שאת הכתובות שלהם שאבתי מדפדוף בעיתונים ובאתרים.
אחרי שבועיים בערך הגיע האייטם ב-Ynet ואיתו מבול הצעות, רעיונות, עצות, בקשות, ביקורות, תגובות וסחרחורות. התחלתי להכיר את מיז הייד שבי, ולהסתדר איתה במשמרות.
בינתיים נהייה פה מיני הייד פארק, עם חילופי מהלומות עקיצות ושנינויות ואינפו בין הנוכחים, בלי מגע יד אדם (שלי). שמחה על כמויות המידע שזורמות, ועל האופציה להאריך את שיחות הברזייה בעוד כמה מילים, ולעוד כמה אנשים.
טוב די, נקסט.
אבל גבריאל גרסיה מרקס החולה לא כתב אף מילה ב-2005. הלוואי שלפחות עוד "מאה שנים של בדידות" אחד הוא יצליח להספיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
