שמעון ויזנטל צייד הנאצים אמנם נפטר לפני כחמישה חודשים, אבל כנראה שהשאיר את מורשתו, שיש רבים החולקים עליה, לרודפיה של ולווט. ויזנטל, כמו ציידי הוולווט, לא עסק בציד פיזי אחר פושעי מלחמה, אלא התמקד באיסוף מסמכים, פיסות נייר ופרטי מידע עליהם.
לא שאני משווה, ומשום כיוון, אבל גם ג'ו קליין, הכתב הפוליטי הנחשב שהצטרף למסע הבחירות של ביל קלינטון וכתב בעקבותיו את "צבעי השלטון" (שהפך לסרט) תחת השם אנונימוס, הפך לאדם הנרדף. כל וושינגטון חיפשה אחר אנונימוס, עד שאחד העיתונים הגדולים התגייס לפתרון התעלומה.
ובזעיר אנפין מתרחשים דברים דומים במקצת בביצה המקומית המבעבעת. למשל, המיילים המשוכנעים המגיעים לצפע מאנשים שונים, הקרובים אלי יותר או פחות. הנוסח שלהם די זהה:
"היי XXX (השמות מתחלפים, שלא תחשבו שיש שם מנצח),
אני יודע/ת שזה/ו את/ה. כל הכבוד, נורא מוצלח, אבל תודה/י שזה את/ה, נשבע לך, לא מגלה לאף אחד".
שלך
YYY
אם אני במצברוח היתולי אני עונה. אם לא, או אם יש לי עומס רב, אז לא.
וישנם בעלי הצעות העבודה, שהמטרה שלהם אחת, לחשוף את הזהות שלי. ברשלנות ישראלית טיפוסית - הם אפילו לא עבדו על מצגת-דמה מתקבלת על הדעת להצעות הלא-קיימות שלהם - הם שולפים משהו כמו "אני רוצה שתעבדי איתי". וואלה יופי. מיד.
סעיף א. 1 של מציעי ההצעות הם מחפשי העבודה שמבטיחים לי שאם אמצא להם משהו, יעניקו לי תעודת הוקרה מטעמם ולילה מהסרטים. איתם. אני ממציאה? חחח. הלוואי.
וכתבי הרכילות. אלו באים עם ביטחון עצמי של המודיעין הישראלי במלחמת יום כיפור, ועם אחוזי הצלחה דומים. קופצים וזורקים לך עובדות מוזרות על איזה שולחן לא קיים ואומרים, תוכיחי. רגע, הם לא אומרים תוכיחי, הם אומרים, "אל תעזי להכחיש שזאת את". אז אני באמת לא מכחישה, למה שאצא כנגד כתבי רכילות עיקשים. או, שאלת מיליון הפרוטות: "למה לא באת לעבודה היום". מה יעזור לי להגיד שאני בעבודה ברגע זה בדיוק? ממתי העובדות משנות למישהו?
ושיא הרייטינג, ההצעות מתוכניות הטלוויזיה: נשלח לך מייק אפ פור אוור, את אורי גרוס מהפאות, יחידה לאבטחת אישים, בגדים של טובל'ה כדי שתעלמי בתוכם, עיוות קול בחסות החנות בלש-גשש ומשקפי שמש של אירוקה יחד עם דודי בלסר כצ'ופר, שיישאר איתך ללילה (מהסרטים), ונחתום על מסמך מתוך התוכנית להגנת עדים, שזהותך לא תתגלה (אז מה אם יש באולפן 30 אנשי צוות ועוד 50 עובדי רס"ר?). רק שאבוא ואתן את ה-90 שניות שלי בהן אוכל לזרוק רסיסי אג'נדה, ובעיקר לככב על תקן הפריק היומי, כאילו הייתי רוצחת המונים, מזריקת נפט, או אשתו החדשה של הרוצח העתידי של ראש הממשלה הבא.
מצחיק, אה? אלא שהמנגנון הנפשי המעורב בתחזוקת שתי זהויות מורכב ותובעני, ולהיות באלרט מסביב לשעון זה אמנם מתכון בדוק לשצף אדרנלין מתמשך, ואדרנלין זה טוב, אלא שלא בטוח שהגוף והנפש יכולים לעמוד בעומס. אולי אתרגל בסוף, עד שוולווט ואני נהפוך לישות סינרגית, כמו בגד דו צדדי שאפשר להפוך ברגע, כי הרי יצורים סתגלנים כולנו, ההולכים על שתיים וגם על ארבע, ומה כבר ההבדל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
