התחקירנים, למי שעוד לא נתקל בהם, הם אלו שמתקשרים אליך שלוש דקות לפני השידור ומסבירים שהם חייבים תשובה דחופה לשאלה אם את מוכנה להזיז את התחת ולבוא לאולפן, כי הם נורא בלחץ. או שהם סתם מבקשים שתתני להם איזה פרט טריוויה שאפשר למצוא בכל מאגר מידע סביר, ולא להסתמך על זכרונם הדהוי של מומחים. לא, אני לא מצליחה לקנא בהם, הם גם אלו שיצטרכו להתקשר למשפחה ששכלה את אחד מבניה, או סתם להעיר אנשים בחמש בבוקר כדי לסגור איתם בלעדיות על אירוע שקרה בלילה.
הכל קורה כאן במהירות שיא, זה נכון, אבל העובדה שיש אירועים שיודעים עליהם שנה מראש לא מפריעה לאיש. ישראל היא מדינה פעורת עיניים וחלקת מוח, שהזיכרון הציבורי שלה נמחק כל יום מחדש. אין שום ידע מצטבר, אין משקעים, אין כלום. מהגשם הראשון שגורם לפקקים באילון, מחגי ומועדי ישראל שמפתיעים פה את כולם בכל עונה מחדש, מסוף שנה, מתחילת שנה, מטקסים שנערכים בקביעות, אולימפיאדות, מכל דבר שאפשר רק לחשוב עליו, הכל קורה פה בפתאומיות. להתכונן מראש? לכתוב תאריכים ביומנים? אל תגזימו.
ולצורך זה, כתוכנת גיבוי מקרטעת הומצאו התחקירנים, שהם המקבילה התקשורתית לשליחים. כמוהם, גם הם מתוגמלים מעט מאוד ועובדים הרבה מאוד, כמוהם, גם הם צריכים להביא את כל הידע הנדרש כדי למלא את מוחותיהם הריקים של המגישים. אבל התחושה היא שהם עובדים על ריק, שהם בדיוק כמו סטודנטים שנה א' באוניברסיטה, שיושבים וכותבים מפיו של המרצה מבלי להבין מה הוא בדיוק אומר. אם תקראו את הדפים של אותם סטודנטים התוצאה תהיה, במקרים רבים, קטעי משפטים שהוצאו מהקשרם, מוגשים ברצף לא הגיוני.
וכך נראה תחקיר שמועבר לידי מי שצריך לשלוף את העובדות ולשאול השאלות בשידור: קרעי מחשבה חסרי רצף לוגי, שבתוכם אפשר לזהות אך בקושי את הדברים שאמרת בשיחת טלפון של רבע שעה לתחקירנית התורנית.
אני לא מאשימה רק אותם. יכול להיות שיש תחקירנים שמגישים תחקיר כתוב למופת, עם התחלה, אמצע וסוף ומראי מקום מדויקים, ומי שאחראים למחדל הם מגישים שרלטנים שביותר מדי מקרים מתייחסים לעובדות המובאות בפניהם כאל עול מיותר שצריך להיפטר ממנו כמה שיותר מהר, ולמלמל כמה סלוגנים תלושים פרי מוחם. למרואיין שממול נותר לבהות בהם כלא מאמין, תוך שהוא מנסה לחלץ משהו ממכות ההגשה הלא סבירות שהוא מקבל.
לרוב כנראה לא זה המצב. אני לא יודעת מי מתדרך את התחקירנים (אף אחד?) מי מלמד אותם את העבודה (נו באדי?), כי רק לעתים רחוקות מרגיש המתוחקר שבן שיחו יודע על מה הוא מדבר, או יודע לשאול את השאלות הנכונות, וגם להבין את התשובות. נכון, אני מדברת פה בהכללה גסה, ובטוח שיש גם ליגת על של תחקירנים (מישהו אמר "עובדה"?), אלו שנחנו בסקרנות וביכולת למידה, ויודעים להשתמש במצבורי עובדות, ומצליחים להגיע אליך מוכנים, ובטח גם מרוויחים טוב יותר מהזוטרים, אבל הרוב הגדול גורם למתושאל לרפיון שכל וידיים.
אז מה עושים? או, בדיוק מתברר שהתחקירנים מתאגדים. כך דווח ב"טיים אאוט" (12), בכתבה מסורבלת ולא מאוד ברורה, ותמורת 105 שקלים בחודש יוכל כל אחד מהם לקוות שזכויותיו יוגדרו מתישהו. זה לא קצת מוגזם? איך חושב הסכום? לא מכירה הרבה איגודים מקצועיים שגובים סכום כזה לחודש. אולי, לטובתכם, כדאי שתחשבו על הסכום פעם נוספת, וגם על הכשרה מקצועית הולמת.
התאגדות התחקירנים: www.act.org.il
לפני פיזור
אני מתקשה להבין למי מפריע שהברנז'ה מתעניינת בעצמה. אז הברנז'ה היא אחוז אחד בלבד מהאוכלוסיה, אז מה? למיעוטים אין זכויות? איזה נזק נגרם פה? ההתעניינות בסביבת העבודה מונעת ממישהו לערוך את תחקיר הסיליקון הבא, למצוא תולעים במזון כלבים, לחשוף את פרשת האי היווני 2, לשפד את ארי שביט, לגלות שחיתויות במועצה מקומית נוה-גלגיליון, לראיין בפעם האלף את ענבל גבריאלי, לחטט במיטה של מליץ ובוסקילה, או לקצוץ את מדיניות העוני של ביבי לחתיכות קטנות? או, אם תרצו, להיות דויד גרוסמן הבא?
מה הסיפור? על מה התרעומת בדיוק? אסור להרים את הראש מהעבודה השוטפת, את יד ימין מהמקלדת ושמאל מהטלפון, להביט שנייה לצדדים, לקרוא על קולגות ולזכות בהרפיה של חמש דקות ביום? לא, תסבירו, החמצן של מי נגזל פה, אני לא מבינה.
לחם, עבודה
דה מארקר: כתב נדל"ן, כתב הייטק.
גלובס - עורך מגזין.
nrg - הכל, תמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
