בגיליון מס' 60 של העין השביעית מלין בעז גאון, כתב מעריב בארצות הברית על משכתבי דסק החדשות שמחבלים בכתביו. הכתבה עוררה תרעומת בקרליבך 2, וגאון שלח מכתב בו הסביר למשכתבים שלא התכוון, ושדיבר באופן עקרוני על הדברים. הסבר משונה, שהרי הכתבה המשתלחת שלו מתבססת על עבודתו מול משכתבי דסק החדשות של מעריב, אז איך הוא יכול לומר שדיבר באופן עקרוני?
לגופו של עניין, דבריו של גאון מקוממים מאוד. אתחיל בכך שאני בעד התמקצעות, ורוצה מאוד, בדיוק כמו גאון, שהשכלתם של משכתבי הדסק תהיה קצת יותר רחבה מקריאת סדרת חסמב"ה בילדות (אופס, הם כבר לא יודעים מה זה חסמב"ה), ומצפייה נצחית בארסנל תוכניות הטלוויזיה החינוכית, תוך יכולת מרשימה לצטט שלל סדרות ילדים מטופשות, שפה ייקראו "מיתולוגיות".
בורותם של חלק הארי ממשכתבי דסק החדשות היא עובדה ידועה, אוצר המילים שלהם בעברית זעום במיוחד, יכולת התמרון שלהם בשפה מעוררת חמלה, הידע שלהם בנעשה בעולם אפסי והמטען התרבותי שיש להם תואר כבר כמה שורות למעלה. גאון נתפס לגילם הצעיר, אבל לא זאת הבעיה. הרי זוכר ודאי מר גאון שתחילת דרכו בעיתונות הייתה דקה אחרי ששפמו צימח, אז לא יפה להשתמש עכשיו בנשק הגיל, ובכלל לא רצוי ללגלג על גילם הצעיר מדי או המבוגר מדי של בני אדם.
ובכל זאת, דור האי (אי פור אינטרנט) שוחה היטב בפיתולי הרשת, אבל לא השכיל לדלות ממנה את אוצר הידע הבלום שמסתתר בינות להררי הזבל. זה קשה, נכון. פה המקום להביא כמה דוגמאות על שיחות נפש באישון לילה עם משכתבים הלומי תוכנות שיתוף קבצים, שמתקשים בהבנת משפטים אלמנטריים ומושגי יסוד שנראים לכאורה בסיסיים, אבל נניח לזה. עד כאן גאון ואני מסכימים, אבל מפה מתפצלות דרכנו.
גאון, שאינו מהטיפשים בחטיבת העיתונות העברית המתחדשת, אינו יודע, או מעמיד פנים שאינו יודע, איך נראים עמודי עיתון. כאילו לא שמע על כך שלכל עמוד יש מספר מילים מוגבל, וכי צריך למקם בו כמה ידיעות (המשכתבים או העורכים יאמרו "לדחוף", אבל אני חוזרת למינוח הראוי). וכדי שייכנסו לתוכו כמה, ולא אחת, יש להתאים את אורך הטקסטים לקיבולת העמוד.
כבר אמרתי פה בפעמים קודמות, ולמעשה מדי יום, שאין כלי תקשורת אחד יכול להביא תמונת מציאות מוחלטת ונחרצת. ההשוואות שאני מנסה לערוך בין העיתונים נועדו בדיוק למטרה הזאת - להראות את הזוויות השונות ואת ההדגשים המשתנים שנותנים העיתונים למקרה או לתופעה זאת או אחרת, ושלא תמיד (במילים עדינות) שיקול הדעת עולה בקנה אחד עם השכל הישר.
אבל הטענה של גאון כנגד הדרישה לקיצוץ במספר המילים לא מתקבלת על הדעת. בדיוק כמו ההתרסה שלו, "אז שיחתמו הם על הטקסטים". לא. לכל אחד יש תפקיד. אתה הכותב והוא העורך (או המשכתב, ועל ההבדל בין עורך ומשכתב בהזדמנות אחרת). מישהו צריך לאגד את כל הטקסטים שמגיעים מכמה כותבים, לשכתב אותם, ולערוך אותם לעמוד אחד, שניים, עשרה או חמישים. והטקסטים צריכים לעמוד באופן הגיוני אחד ליד השני, וצריך שיהיה יחס נאות בין טקסט לתמונה, וצריך להחליט מה קודם למה, ומהם סדרי העדיפויות. כך שהאמירה "שיחתמו" וגו' לא סבירה. מומלץ לדסק החדשות לארח את גאון באחת מחופשותיו בארץ למשך משמרת אחת, מתחילתה ועד סופה, שיבין אולי איך מתנהלים הדברים, וינסה הוא לערוך עמוד חדשות, ולראות מה הוא מקצר, מוחק, משכתב וכל זה.
גאון מתלונן על מעשי הסדום שנערכים בטקסטים שלו, ואני יכולה להבין אותו ככותב, אם משפטיו מסורסים, אם כוונת הדברים מתפוגגת או אפילו מתהפכת, במקרים חמורים במיוחד. כל זה קשור לא רק לבורות שתוארה לעיל, אלא גם ליכולת הדלה של עורכים ומשכתבים (שבמקרה האופטימלי לומדים תוך כדי ניווט ודילוט) להתמודד עם טקסטים בכמה מישורים: עובדתיים, צורניים וסגנוניים, להעמיד אותם בסטנדרטים הולמים את העיתון ואת הקונטקסט, אבל גם לשמור על הבל פיו ומקלדתו של הכותב, שלא ייעלמו.
ופה אנחנו מגיעים לכתביו של גאון. ראשית, הם לא מתאימים לעמודי חדשות. זאת אומרת שהוא צריך להתאים את עצמו, ולכתוב לעמודי החדשות אחרת משהוא כותב למגזין, אבל בטח כבר אמרו לו את זה. באשר לכתיבה המגזינית שלו, גאון הוא איש רנסנס בהווייתו, כותב במובן של author, שנוטה לארכנות ולפיוטיות יתר. גם במגזין שבועי בולטות הכתבות שלו, לא תמיד לחיוב, פעמים רבות דווקא בגלל העומס התיאורי הלא ישוער שלהן.
אין כותב שאינו זקוק לעורך, וידועים יחסי התלות שנוצרים לא פעם בין כותבים לעורכיהם, גם שמדובר בעיתונות, וגם כשמדובר בספרות. העורך הוא זה שצריך לרומם את הטקסט, לשלוף ממנו את האניצים, את החזרות המיותרות, את השיבושים, את המקומות הלא בהירים. הוא צריך לעזור לכותב להגיש אותו לקורא. גאון קורא לכתיבה אישית, משוחררת מכל עול, והוא כל כך טועה, שזה מתסכל. כמו שאי אפשר לתת לצומת גלילות להתנהל בלי רמזורים, כך אי אפשר לתת לכותבים להתנהל בלי עורכים.
מוכרת הטענה על עורכים יצירתיים במיוחד שנוהגים להניח את כפתם הגדולה על הכתבה ולהפגין את נוכחותם בכל מחיר. זה יכול לקרות, וצריך להיזהר מכך, אבל ככלל, בעז גאון היקר, עורך אינו אויב, וככותב, אתה צריך ללמוד לחיות עם זה. מאחר שלא אתמול הגעת לעולם האצבעות השחורות, הגיע הזמן להפנים את זה, להשלים עם כך, ולהפיק את המקסימום שאפשר, כי גם אתה צריך עורך.
הצפע
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
