לא, לא, לא, חסכו ממני את המיטב של "ארץ נהדרת". ה"איי" של אולמרט לא נהיה מצחיק יותר, כלומר הוא כבר לא מצחיק כל כך, ואם עוד פעם אשמע "סל-מו-נ-לה"מלווה בפעירת עיניים, אתפרץ למשרדו של רפי גינת. אני מוכנה להתאפק עוד שבועיים מאשר להרגיש בדיוק כמו לפני שבועיים.
הזוועה של השבוע
השלט הקטן "תינוקת אלמונית" בבית הקברות, על קברה של התינוקת שננטשה לקפוא מוות בלידתה, בחדר מדרגות. כל מילה נוספת תפחית מעוצמתו.
נורא רציתי לשמוע מה יש לדלאי למה לומר, אבל אף אחד מהמראיינים לא הצליח להפיק ממנו איזה מרגלית או שתיים, או לפחות מרגנית. אולי בגלל עודפי הכלניות שנשפכו פה בשבוע האחרון. רוני קובן ב-10 ניסה לשאול אותו איך להיות מאושר, בכתבה שהתהוללה לה בזמן הלוך ושוב בלי שום הצדקה, ומה הוא אמר? "גישה מציאותית וגישה הוליסטית מפחיתות את ההפרעות בחיים... אנחנו נוטים להסתכל על המציאות מנקודת מבט צרה, ואז לראות את העליות והמורדות". אוקיי, בסדר. אולי היה כדאי למראיין להתכונן קצת יותר וללמוד על תורתו של האיש? וחוץ מזה, מאז שהתפעלתם מיכולתה של ציפי לבני לנסח משפטים פשוטים באנגלית בסיסית, עם מבטא ישראלי במיוחד, זה נהיה טרנד כזה, לדבר ככה אנגלית? בלתי נסבל.
בידיעות ומעריב נדחק הדלאי, כנראה בגלל זמני סגירה, למוספים המדיניים. ב"המוסף לשבת" ראיין אותו עפר שלח, וב"מוסף שבת" - טל"ש, שכנראה התיידדה איתו כבר בביקור הקודם, שאז פגש את אישה, אל"ש, כפי שמספר שלח. שוב, ניסיתי למצוא משהו בר-קיימא להיאחז בו, חוץ מהעובדה שכולם מצפים ממנו, באורח אבסורדי, אולי כמו חולה סופני שמנסה קמעות ואבקות קסמים לשיפור מצבו, לפתרון פלא לסכסוך המקומי. ברור שאין לו.
בלית ברירה אקח את המשפטים האחרונים מהכתבה של שלח: "יותר ויותר אנשים פונים לדת ומתעניינים במסורות המזרח... אבל אני לא חושב שמישהו צריך לשנות את המסורות שעליהן גדל. אני תמיד אומר לאנשי המערב המגיעים אלי - היצמדו למסורות שלכם. אין טעם לשנות. יש בין הדתות הבדלים פילוסופיים, אבל מטרת כולן היא לשפר את מצבו של האדם".
ובסופו של יום מתברר שמה שהכי מטריד את האיש היקר וכתום הגלימה הוא מחסור בשעות שינה. וזה משהו שאני יכולה להזדהות איתו.
בן כספית התמנה סופית למראיין המלטף. הוא זה שמגיע לגיבורי השבוע דקה אחרי שזכו לסטירות לחי מצלצלות מהחוק או מהתקשורת (ע. גבריאלי הייתה הקודמת), מלטף את לחיים השנייה, ומציע להם להתחמם בחיקו הקשוב. והנה זוכה לתענוג עמרי שרון (וגם לכותרת הראשית בעמודי החדשות). ולמרות הטון הפייסני בראיון, כספית יוצא בשאלה רגישה ולא נעימה - "אבא שלך איננו עכשיו", הוא אומר, אחרי שעמרי מדבר בשבחי אביו בתשובה קודמת.
חוץ מזה, עמרי כבר קישט יותר מדי שערים השבוע. מספיק.
לעומתו, השער של "המוסף לשבת" מעולה, ומהווה הוכחה שאפשר, שצריך קצת להשקיע בבחירת פריימים ובכך לתת לו משמעות שהיא קצת יותר מזו המוענקת בדרך כלל לשערי מוספים מדיניים פה. שער הידיים, אפשר לקרוא לו: הדלאי (אבל להגדיר את הראיון כ"שיחה רוחנית" זה קצת חוטא למציאות הפרוזאית) עם יד פרושה, ביבי, עם יד ענודת טבעת נישואין, תומכת את פניו ומכסה את מחציתם, איבון רוזנשטיין אשת זאב, ידיה וציפורניה העשויות במעין תפילה (לא מזיק היה לציין את שמה המפורש בשער, אבל העיקר שהראיון מלבב), ויפה ירקוני שמספידה את שושנה דמארי, ידיה שלובות מתחת לסנטר.
היה מדהים לראות את האלפים שהגיעו לספוד למלכה לב אדום, וגם זכינו לראות את בתה, נאוה בושמי (קרובה של סטיב?), שאפילו יודעת לשיר. מי כבר קנה את הראיון איתה? כי אין סלב במדינה שלא התאמץ להלל ולשבח את דמארי בעיתונים, אז מה נשאר לסוף השבעה, אם לא ראיון עם הבת שהגיעה מהגולה.
סוף סוף שלחו את ביבי להצטלם, אבל מבט חטוף בצילום שלו באדומה, בכתבה של נחום ברנע ושמעון שיפר, עם הדגל ועם צ'רצ'יל מספיק כדי להכתיר אותו כצילום הנורא של השנה. התעוב שעולה מהמבט שלו, חלקו בגלל השפה המצולקת וזווית הצילום לא יועילו לו, אני חוששת.
השפם של עמיר פרץ מוטרם (trim) והולך. בצילום שלו מהשבוע ("מוסף שבת", 7) כבר אפשר כמעט לראות את השפה העליונה מבצבצת.
שלח עבד השבוע די קשה, ועשה ב"7 ימים" גם את כתבת השער עם ספילברג הממורמר על שלא אוהבים את "מינכן" שלו כאן, והוא הרי כל כך אוהב אותנו. מנגד, מוסף הארץ מראיין את ראש המוסד לשעבר, צבי זמיר, ראיון ראשון לעיתון ישראלי, כך מוגדרת הכתבה, ובו הוא מפריך את גרסת ספילברג (וגם במוסף הארץ מתבקשים להפנים: ספילברג, לא שפילברג). השילוב המנצח היה יכול להיות עימות בין זמיר לספילברג, אבל זה לא משהו שיקרה, כנראה, ולכן צריך לקרוא את שני הראיונות כדי לקבל זוויות קוטביות על האירוע ההוא. מתוך הראיון עולה שספילברג לא מגלה בקיאות מפליגה באירועים, אבל טוען שתחקירניו עשו ככל יכולתם. זמיר מצדו, מנסה להביא תיאור נחרץ וחד משמעי לטבח באולימפיאדת מינכן.
ונון אומלל: "שבתי, לא שבתאי!" (ע' 29 טור אחרון).
מי בשער?
השער הכי טוב מבין השלושה הוא של "7 ימים", בזכות גרסת הבמאי, ספילברג. השני של "סופשבוע", על התאונה הגרעינית הראשונה בישראל (למה לא לכתוב מספרי עמודים בשער?), ובמקום השלישי השער של "הארץ", עם הכתבה של אלון הדר שיצא לסדנה בה לומדים להכניס נשים למיטה. לא יכולה לדמיין מה עבר בראשו של רוגל אלפר כשהחליט על השער, או למה חשב שזה רעיון טוב לשלוח את החנון העונתי לקורס הזה
(450 דולר שילם הארץ על המציאה).
בכלל, יש נטיייה כזאת, לעיתונאים ולעיתונאיות לספר כמה הם לא-יוצלחים: לא יודעים להתחיל עם בחורות, לא מצליחות למסד יחסים עם גברים, לא ידעו להחזיר מכות בבית ספר, לא מצליחים לעשות דיאטה, מתקשים להפסיק לעשן, לא יודעים לרקוד, לא לבשל, לא לסדר לעצמם את הבית, ועוד כל מיני סיפורים מוזרים שנוטים הללו לתבל בהם את כתבותיהם. מתברר שהנשק היחיד שיש לעיתונאים זאת המקלדת, ושרק מאחורי המסך הם מרגישים חזקים ובטוחים.
קוראי הארץ עדיין ממשיכים להגיב על הראיון ההוא עם ארי שמאי על יגאל עמיר? כן.
תום שגב מציין 50 שנה למות עזריאל קרליבך, מייסד מעריב ומחבר "הודו - יומן דרכים". מעריב לא מציין כלום.
"סופשבוע" מצטיין בקרדיט אחד מבריק, "בעז גאון, מאדים" על סימולציה לחיים על הכוכב הנחשק, שעבר הכתב-הסופר במדבריות יוטה. על גאון (שאבא שלו אגב קנה את אייס, אבל לא האתר) כבר נשפכו פה כאלף מילים לפני יומיים, אז די.
הכתבה האחרונה במוסף, "40% מתחת לאפס" מתארת את מסעו של כתב לתחרות גביע הוודקה של פינלנדיה. בפינלנד. איך נוצרת כתבה שכזאת? מתקשר היחצן של פינלנדיה לעורך המוסף, ומציע נסיעה על חשבון הלקוח, זאת אומרת פינלנדיה. במקרים כאלו נהוג לכתוב הערה בסוף הכתבה: "עמית אהרונסון היה אורח פינלנדיה בפינלנד", אבל הערה כזאת אינה מופיעה. מה שכן, המילה פינלנדיה מופיעה יותר מ-20 פעם (ספרתי) בכתבה.
great minds
קשה להאמין, אבל גם אראל סג"ל ("סופשבוע") וגם איבון רוזנשטיין ("המוסף לשבת") מתייחסים למפעלות ריש לקיש. סג"ל מתאר איך הוא מפרק את המילה אמת לאותיותיה, ואילו גב' ר' אומרת שיותר מכל הייתה רוצה שזאבי יהיה ריש בן לקיש שהיה מלך השודדים עד שחזר בתשובה והיה לתנא גדול. אהה.
אחרי שמועות שהתרוצצו פה לפני כשבועיים על מעללי הדיפלומט לירן פטרזיל, שעומד להיות הסוכן של מדונה, ניסו כתבי "7 ימים" לראיין אותו, אבל העלו חרס בידם, ולכן אפשר לקרוא כל מני מסביבים עליו. לסיכום: הוא כולה הולך להיות אסיסטנט וזהו. מעניין היה לקרוא על קורותיו כפרח עיתונות, וכצטטן קומוניקטים מופלא (או כדברי ר. סלומון: קיפוסט).
נערת העמלצים כותבת על הסרט הדוקומנטרי ההוא, על כלי זינם של הגברים, שכבר כתבו עליו בשבוע שעבר, ב"זמנים מודרניים", עם טוויסט משלה. כמה? שבע וחצי.
בעמוד התוכן (5) של "7 ימים" ממשיכים להתחכם איתי (מישהו קורא תוכן חוץ ממני? לא, תגידו) וכותבים לי מסר בהפניה האחרונה:
"נו, היום התוכן מספיק ברור ונהיר? קבלו הפניה חגיגית לסיום: השמינייה. פצצה. וילנסקי. ותודה לכל מי שהרסו לנו את ההשראה (אני פלאפי מלכת העולם החופשי)".
אני הרסתי לכם את ההשראה? תגידו תודה שאני לא מפיצה פה שמועה נוראית שקיבלתי לצפע, על מי עומד להיות העורך החדש שלכם. כל כך נוראית, שאפילו אני, ממעמקים קראתיך יה, מתחלחלת מהרעיון.
בסוף דן שילון חזר לארץ ומה הוא מקבל? צילום (גדול) וכמה מילים ב"שליחות קטלנית".
ומה אומרת אמא של רביבקל'ה עליו (שליחות")? "הוא היה ילד מאוד מוערך, עם עולם פנימי משלו, כמעט לא הרגשנו שנמצא. מגיל 11 עשינו לו מנוי בהארץ. מגיל שנתיים קראתי לו היועץ המשפטי לממשלה".
סלבז, הישמרו מהוריכם והזהירו אותם שלא יפתחו פה, פן תתפדחו כדרוקר.
היו לילות
* אני ממש לא בעניינים, ולא מתה מהדחתה של רונה לי, שמקשטת את השער של "7 לילות".
* מדור הטלוויזיה תפח לכדי עמוד וחצי. לא שזה רע, אבל, טוב, אין אבל.
* מתוך דבריו של הסינגל משתמע שהוא לא היה בטיפול אי פעם. שמישהו יגיד (תגיד) לו כבר משהו. לפני שיהיה מאוחר.
שלמה בן-צבי מסביר בדה-מארקר שהוא הולך לעקוף את מעריב, ולהגיע לתפוצה של 200 אלף גיליונות ביום עם חינמונו. לא יודעת עוד אם צריכים להיות מוטרדים בקרליבך, אבל לא בטוח שהאמירה שלו "אני חבר של נוני ונמרודי" תהיה בתוקף אחרי שיקראו את הכתבה. בן-צבי, שכבר הפסיד כמה גרושים עד היום, זוכה למקלחות צוננות מכולם, גם מהפרסומאים, שטוענים שלא ימליצו למפרסמים להשקיע אצלו. הטענה היא שבישראל אין תרבות של חינמונים. ולססמת הקמפיין שלו, "למי יש זמן לקרוא עיתון" כבר התייחסתי בעבר. ניפגש בעוד חצי שנה?
"ברנשים וחתיכות" תרמו ל"7" את מיה דגן ול"גלריה" את צביקה הדר. אם חושבים על זה, הדר הוא מהמרואיינים שאף עיתון לא יגיד להם לא אף פעם. גם אם התראיינו לפני חודש. אז מה אם אין לו שום דבר חדש לומר. אה, בעצם יש, הוא ענה על שאלה אחת הקשורה לגירושיו. גם זה משהו.
מרב מיכאלי, כמו הדר, היא עוד אחת שלא יגידו לה לא. בהעיר היא מספרת על משקלה המיוצב, ועל החיים בחדשות הוט, בלי פריים טיים, והכתבת המתלהבת מריירת עד בלי די. רק מה פשר המשפט מפיה "פמיניזם נמכר טוב יותר עם מקרר ריק וג'ינס משופשף?" מה זה השטויות האלה לעזאזל?
אבל זה עוד כלום לעומת כתבת הפירומן, או בלשון כותרת העיר: "פרומן", והכוונה למצית השור בשדרות רוטשילד. מרוב שהוא חתרן ומהפכן, לא היה אכפת לו לשרוף עבודה של אמנית, נטע אהרונסון, וזאת התשובה שלו לעניין: "לא הייתה שום כוונה לפגוע בה אישית. כיוצר, אני מכיר את תחושת הכאב שכרוך בפגיעה ביצירה שלך. מצד שני, מינפנו אותה בגוגל בצורה שלא תיאמן, והייתי רוצה להקדיש לה את הכתבה הזאת. אגב, היצירה שלה מכוערת".
כמה סכלות וחוצפה יכולה להיות לפירומן אחד קטן? אין גבול ואין בושה? יופי, עוד אחד שיחליט מה זאת אמנות, ולא רק זה, אלא גם שצריך להשמיד את מה שאינו נחשב לאמנות בעיניו. המקומם בראיון עם הפושע הנמלט, שהעביר ערב עם הכתבת רינת ברקוביץ' הוא, שאין לה שום נימה ביקורתית כלפיו וכלפי מעשה הוונדליזם שלו, חוץ מהשאלה המוזכרת. אם אלו המהפכנים שגדלים בשדרות רוטשילד, תמשיכו את המהפכה בלעדי. חבל רק על הבמה התומכת שקיבל מהעיר.
ובעניין הנלווה, של הפלישה לביתו של רונן אידלמן, עורך "מארב", maarav.org.il, מתברר שנושא החסיון העיתונאי לא מעוגן כהלכה בחוק. זאת אומרת שמדובר בשטח אפור, ושהמשטרה, גם בעניינו, וגם בעניין קלטות "עובדה" ועמונה לא פעלה בניגוד לחוק. אורי אבנרי הציע כבר בשנות ה-70 להסדיר את החוק בעניין, אבל עוד לא התפננו. יש זמן, לא בוער. אה, כן בוער.
שבוע אחרי פרויקט הטופו שמופו של טיים אאוט, יוצא מגזין "ממון" עם כפולת ירקות אורגניים, שאחרי הכתבה המקיפה של אביב לביא נראית דלה ואומללה. ממש לא אורגנית. אבל מה אני מקשקשת. בחיתוך, כמה מבין קוראי טיים אאוט קוראים גם את "ממון"?
ואם כבר טיים אאוט, גיליון הסקס אמנם קליל וקריא, אבל משולל שאר רוח. שום דבר שלא שמענו וקראנו, ואפילו כמה פעמים. חוץ, אולי מהמוצצות בנות ה-13.
שני יוצאי דופן יש בגיליון, הטור המרגש של מרמרי על החבר שלו, דודו גבע, והטור של גל אוחובסקי, שגם הוא יוצא נגד עירית לינור ב-ynet. הכל בסדר בטיעונים של ג"א, רק חסר גילוי נאות שהיה צריך להוסיף, ככה, בשביל המצפון: 1. שאמיר הראל, מפיק "גן עדן עכשיו" הפיק גם את "ללכת על המים" 2. שסכסוך עתיק יומין רובץ בין ג"א לבין לינור מאז ימי "שירת הסירנה".
ל.ל מוסיף, בעזרת הצפע יתברך:
1. על שער "ממון" אלי ארוך, סוחר מעו"ף שזכה בבוררות כנגד בטוחה אחרי סיפור ארוך ומפותל ולזכותו נפסק סכום נאה. "ממון" מכנה את הראיון של עופר פטרסבורג "בלעדי". רק שערב קודם ארוך מתראיין לשלומית לן בגלובס. שניהם אינם כתבי שוק הון מובהקים, אגב.
כמה כסף נפסק לזכותו? לפי גלובס - 94.8 מיליון שקל. לפי ידיעות - 100. אני מוכנה לקבל את ההפרש (ולחלוק אותו עם ל.ל). 2. השמועה אומרת ש...
בתחילת אפריל ייסגר רשמית חלק ב' של הארץ ושרידיו יאוחדו עם החדשות.
מפי הטף
* בזון (zone) - הולך לי מצוין, יותר ממוצלח. שנאמר: "אני בזון, זכיתי בלוטו". (באדיבות טיים אאוט)
* בלאי - דמי, זיוף, מצ'וקמק, כאילו. שנאמר: "פולניה בלאי", "מחשב בלאי".
דמי כיס
בג'נענע מחפשים כתבי נוער.
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
אחינו בגולת ירושלים הדוויה מבקשים לקונן:
(חלק גדול מהדברים צונזר מסיבות מובנות)
כש"העיר" הפך לחינמון היה רעש גדול. אני זוכר את השער של העיתון האחרון עם הברווז, הטורים הנרגשים של העורכים המתארים את ירידת העיתון לדפוס והנטישה של טובי כותביו. אבל אם אתה מת בירושלים זה כנראה שקט יותר, בלי יחסי ציבור וכתבות בברנז'ה. מדובר באחיו (או שמא אביו) הרוחני של "העיר" - "כל העיר".
מאיפה נתחיל? אולי בתחלופת כוח האדם הגבוהה שרק על חלקה הקטן דווח. כתבי הספורט הועברו למגזין ולעכבר, את עורך הספורט, שנשאר לחנוך צוות חסר ניסיון פיטרו. מתוך שישה עורכי מדורים נשארו ארבעה. מדור התרבות נמחק. שורה של כותבים מוכשרים הלכו הביתה.
מה קרה לעיתון שיצאו ממנו אהוד אשרי, רות יובל, דורון גלעזר, שחר אילן, נרי ליבנה, אלון הדר, נעמה לנסקי, אסף כרמל, יולי חרומצ'נקו ורבים אחרים? איפה הכתיבה האיכותית של אסף גברון, ג'קי לוי וגיל חובב עם הטורים האישיים שלהם? גם אני עזבתי והתקדמתי הלאה, אבל "כל העיר" זה משהו שאני מנסה לפתוח איתו את יום שישי מתוך הרגל. מנסה ולא ממש מצליח. ^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
לפני פיזור
* דונה קארן בטבריה (מעריב אחורי). זה אומר שהראיון איתה יהיה ב"סופשבוע" או ב"סגנון"? או שבכלל ב"זמנים"? ואולי ספקטור תדוג אותה?
* מהות הטאלנט (הארץ 12ב), של מיכאל הנדלזלץ. שווה.
* 21% מקוני הדירות בארה"ב הן רווקות (דה מארקר, נדל"ן). משמח שנשים לא מחכות יותר לאביר עם מטראז' בטאבו.
* נו מור קולדפליי. גווינת' היא היוקו החדשה?
הצפע
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
