הכתבנים שייכים לאומה נרגנת במיוחד: בניה לוקים בעיגולים שחורים סביב עיניהם ושפתיהם משוכות תדירות כלפי מטה, בארשת מצוקה תמידית. זה אמנם המקצוע שלהם, אבל הוא כל כך קשה, שאי אפשר לדמיין. כל יום הוא מאבק מחודש עם המוזה שמתחמקת מהם בלי הפסק ובורחת למחשבים אחרים, שבעליהם נחמדים יותר. גם אני הייתי נוהגת כך במקומה. כל לילה מלווה ביסורים קשים ובהתכתשות עם כוחות אפלים שמונעים מהם לבצע את עבודתם על הצד הטוב ביותר.
רוב הזמן הם מתמרמרים ומתלוננים על החיים הנוראים שלהם, ובשאר הזמן הם מתלוננים ומתמרמרים על כך שהם צריכים לכתוב. ההתנהלות מולם משולה לפסיעה בשדה מוקשים פורח. אף פעם לא ברור מאיפה יבוא הבום ויחרב לך את שארית היום או השבוע. בניו היקרים של העם הנבחר משתייכים לכמה ז'אנרים ותתי-ז'אנרים ותתי-תתי. ההיכרות עמם יכולה לעזור למתפעליהם להפיק מהם קצת יותר מהמינימום שהם זוכים לו ביומיום.
הכוכבים
הדינוזאורים – השם שלהם הוא מותג. הם מרוויחים משכורות עתק, או לפחות כאלו שמהבהבות מכל דיווח חודשי בכל מערכת. למעשה, עלותם החודשית היא כמחצית מעלות מערכת שלמה. הם נשמרים בצמר גפן, אסור לגעת בהם, אסור לשאול אותם מתי הם מעבירים את החומר, אסור לקצר להם טקסטים, אסור לשנות להם מילה, גחמותיהם נענות במלואן, הם מקבלים אחזקת רכב וחשבון הוצאות די פתוח, נסיעותיהם הקבועות לחו"ל מוסדרות בחוזה. הם מאושרים במקומם, הם לא פוזלים לצדדים, אין להם תוכניות ללכת לשום מקום, מה רע להם, וממקום מושבם ייגררו רק אחרי הפנסיה, ולעתים הרבה אחרי כן.
המטאורים – השתחררו מהצבא לפני יומיים. היו להיטים בגלי צה"ל או בבמחנה, וכל כלי התקשורת מחזרים אחריהם במרץ. המטאורים יזכו לערכת טיפוח צמודה, יתוגמלו באופן נאה לגילם ולמעמדם הראשני, יזכו למשימות מיוחדות ויוקרתיות, לעיסוי אגו נמרץ ושוטף, לטלפונים משבחים מהחלונות הגבוהים ולהטבות מופלגות, שיגרמו לקולגות היותר ותיקים שלהם להוריק מקנאה ולהחוויר מזעם. עליהם צריך להשגיח היטב, לבל ייחטפו על ידי השכנים מעבר לכביש או מהקצה השני של העיר.
השביטים – נמצאים בשלב הביניים בין מטאור לדינוזאור, בערך באמצע הקריירה, שלב שיכול להימשך די הרבה שנים. כבר שרפו כמה עשרות עד מאות אלפי מילים, כבר עברו כמה תפקידים ומערכות ועכשיו הם מרחרחים לכל כיוון, מחפשים אפיקים חדשים. הטלוויזיה נראית להם הדבר הבא, שם נמצא הכסף (מסך גדול, מסך קטן) והתהילה המיידית. רוב הסיכויים שינסו להמשיך לרקוד על שתי החתונות, אבל במערכות מפחדים שיברחו, וממשיכים בפעולות ליטוף וצ'יפור נמרצות.
השביטים טעוני הטיפוח (תת-תת) – הם אמנם זוכים לתנאי מחייה מצוינים, אבל אולי בגלל פינוק יתר, ואולי בגלל פגם מולד, סובלים מהתרופפויות אגו קשות, וזקוקים לאדם צמוד (חבל שאין מכשיר) שימשמש את פרוותם הצמרירית או המדובללת ואת פדחתם המבוהלת 24 שעות ביממה. כל יומיים וחצי בממוצע פורצים בסדרת בכיות והתמוטטויות, כשהטיעון המרכזי בפיהם הוא שאיבדו את זה, שהם לא יכולים לכתוב, שזהו, זה הסוף שלהם.
היד התומכת או הכתף הרכה או המותן החזקה צריכים להרגיע אותם ולהגיד להם כמה הם מהממים. אם זה מצליח הם נרגעים ליום, ואז מתחיל הכל מחדש, עד השיא, ההרגעה וחוזר חלילה. לא פעם מתחשק להפליק להם ולהעמיד אותם במקום, אבל צריך להתאפק, שחו"ח לא נפגע בציפור נפשם הכותבת.
בעלי הטורים (תת-תת) – האגו שלהם מרחף מעל כולם כבלון הליום עצום ממדים, אבל הם יכולים להשתייך גם לטעוני הטיפוח. לא משנה אם הטור שלהם הוא טור צד של 150 או כפולה שמנה ועסיסית, הם נחשבי למלכי העולם, ומתייחסים לטור שלהם כאל קודש הקודשים. אסור לגעת להם במילה, פן המבנה המפואר עליו שקדו ייחרב. אסור להגיד להם "השבוע יותר טוב משבוע שעבר", או להפך, פן יופר איזון משככי החרדה ומפזרי הדיכאון שהם לוגמים בקביעות עם הבלנטיין. בקיצור, זהירות, שביר.
העקשנים
האובססיבים – הקימו את עיתון בית ספר. כתבו את כולו. ערכו אותו. היו כ"נים במעריב לנוער. מנויים על הארץ, חדשות, ידיעות, מעריב, דבר, על המשמר, הצופה, דבר הפועלת, אצבעוני, דבר לילדים, הדף הירוק, מכביתון, מרקחתון, העין השביעית, מחשבות, סטודיו, להיטון, טיים אאוט, פנאי פלוס, רייטינג, דה מרקר, גלובס, בלייזר, ביג טיים, לילה, 360 מעלות, מנטה, שמנת, מותק, ראש אחד, נשיונל ג'יאוגרפיק, מסע אחר, טבע הדברים, פנטהאוז, סינרומן והעולם הזה (מנוחת חלקם עדן, חלקם נוסדו רק אתמול וימותו מחר, ועל השאר לא שמעו הרכים בשנים שבכם) מגיל 10. למרות הכל לא התקבלו לגלצבמ"ח, וגם לא לביטאון חיל הים. ובכל זאת המשיכו לקרוא את כל העיתונים גם כשתקעו אותם במחסום ארז או בשער ויקטור. יגיעו בגיל 21 למערכות, רועדים באקסטזה, ויתחננו לכתוב. הם אמנם מצפים לכתבת שער תוך שבוע, אבל ייאלצו להתבוסס במדורים הצרכניים והלוקאליים עד שתוכח חפותם, כלומר יכולתם לחבר שלוש מילים ברצף. לא תמיד היא תוכח. לפעמים כן.
כותבי המכתבים למערכת (תת-תת) – בעלי ביטחון עצמי ראשוני מעט ירוד יותר מהאובססיבים, אבל חוש ביקורת מפותח יותר. אלו הקוראים הכפייתיים שישלחו לפחות פעם בשבוע את חוות דעתם המקצועית על העיתון. לפעמים זה מצליח, והם יתקדמו בסולם הדרגות, כשהאובססיביות והנחישות הם האורות המנחים אותם, ולטובה.
עורכי הדין – אמא אמרה להם שעיתונאי זה לא מקצוע (צודקת), והם נכנעו למכבש שלה והלכו ללמוד משפטים. סבלו סבלו סבלו. גמרו. עשו סטאז'. סבלו סבלו סבלו. גמרו. עשו את הבחינות הלשכה. סבלו סבלו סבלו. מצאו משרד. סבלו סבלו סבלו. לא מצאו משרד. סבלו סבלו סבלו. הגיעו למערכת עיתון. הפלוס הגדול שלהם: כותבים בלי שגיאות כתיב (לרוב).
בעלי התארים – למדו ספרות עברית. ספרות כללית. היסטוריה של המזרח התיכון. אוקיאנוגרפיה. דתות מונותאיסטיות. כלכלה ומנה"ע. כימיה אורגנית. ביולוגיה מולקולרית. ראיית חשבון. חינוך גופני וידיעת הארץ – וכולם רוצים לכתוב. למה? שייכים כך או כך לעדת האובססיבים. בדרך כלל יהיו חסרי כישרון לגמרי. טוב שיש להם מקצוע.
הסופרים – הם פה במקרה, רק לרגע, עד שהספר פורץ הדרך שלהם ייצא לאור. בזמנם הפנוי, אם רק תתני להם, הם כותבים את "עשו" החדש. אבל אין להם זמן פנוי, כי את מבלבלת להם את המוח עם כל מיני כתבות לכתוב וראיונות לעשות ותחקירים לתחקר, אז יצירת המופת העברית החדשה הבאה מתמהמהת בגללכם, ובגלל עבודות הסרק שמטילים עליהם. הסופרים יתלוננו כל חייהם על חבלה בטקסטים שלהם (דין עורך(.
המנוערים
לא ברור מה הם עושים פה ומה הם רוצים, ומה להם ולכתיבה. נדמה כאילו אלוהים ניער את חוצנו שם למעלה, ואלו הפירורים שצנחו על שולחנכם ונדבקו אליו. זהו, זה מה יש, זה חומר הגלם ואיתם תבנו חומה. אפשר למצוא אותם במבחר גדלים, צבעים, מידות ואריזות, אבל אין להם פתק החלפה.
המופלים – את רואה אותם מסתובבים במסדרון ופניהם קודרות. מה קרה? את שואלת בחמלה, הכלב אכל נוטרה נאגטס? "הפילו עלי כתבה", הם אומרים. הפילו? זה לא המקצוע שלך? מי הפיל ולמה? מה, אתם שוטרים ביס"ם שפתאום הפילו עליכם כתבה מהשמים?
הבכיינים (תת-תת) – לא משנה מה תבקשו מהם לעשות, זה יתחיל בבכי וייגמר בבכי, על למה זה מגיע להם ומה פתאום הם, וזה לא מתאים להם, וההוא חבר שלהם, וזה מתחת לכבודם והם קרועים, ולמה דופקים אותם ומה הם, חמור של המערכת, וכל זה. בעיצומן של היבבות הכי טוב לסגור את הטלפון או להתרחק מהם, כדי לא להירטב מים הדמעות המתוננות.
הלומי ארכיב – אה, לא קראתי את הכתבות הקודמות. לא מצאתי. אין חומר, אין שום דבר באינטרנט. אה, וואלה? בגוגל? באמת? 350 אזכורים? אוי, איך לא שמתי לב. לארכיון כתבות? אה, כן, בסדר, מחר. אחרי הראיון. אה, לפני? למה?
הבורים (תת-תת) – לא חשוב על מה מדברים איתם, עיניהם מזדגגות במהירות, ואת מבינה שאם לא תתחילי להסביר הכל מהתחלה, עם שמונים מראי מקום למה את מתכוונת, לא תגיעו רחוק. זה הזמן לשתוק ולא לפתוח בהרצאות מטיפניות, אם רוצים לקבל מהם משהו בסוף.
החקיינים – אוצר המילים הפרטי שלהם מגיע ל-150 מילה ביותר טוב, ואוצר הדימויים שלהם נשדד מהם באישון לילה. אבל הם רחרחני סלנג ואופנות מעולים, ולכן הטקסט שלהם יהיה מורכב מ מילון הקלישאות הגדול. לערוך אותו זה בלתי אפשרי. צריך לכתוב הכל מחדש.
סרבני דד ליין – המונח דד ליין הוא מוות בשבילם, או סתם הצעת הגשה שאפשר לדלג עליה. זמני סגירה הם עבורם המועד המדויק להגיש בו כתבה. כל כתבה. ולא משנה מתי קיבלו אותה. העובדה שעשרות אנשים מחכים להם לא מזיזה את קצה הקווצה המפוצלת האחרונה שלהם. יש להם כל מיני אישוז חשובים יותר בחיים. יש להם זמן. עוד שנייה. עוד דקה. עוד שעתיים. עוד עשר.
הטכנוLIARים – הלך לי האאוט לוק. גנבו לי את הוורד. גמרתי 2,500 מילה והכל נמחק לי. נפל לי האינטרנט. סגרו לי את המים. יש לי וירוס. יש לי תולעת. הלך לי הקובץ לאיבוד. נקרעה לי הקלטת. הטייפ לא פעל. נגמרה לי הבטריה. לא שמתי לב. החתול אכל את העכבר. נשבעלכבאמשלי.
האינסומנים – ב- Am12:00 קולם עטוף קורים: "לא ישנתי כל הלילה. רק כתבתי. לא ישנתי כל הלילה. עבדתי בלי הפסק. כן, לא ישנתי כל הלילה. כבר שלושה לילות לא ישנתי. שבוע לא התרחצתי (המים ממקודם). אני עובד בלי הפסק. כן, תכף, בטח. לא ישנתי כל הלילה. תכף גומר. שנייה, שנייה. תכף. לא ישנתי כל הלילה".
האחרים
הרוב המכריע. 99 אחוזים מהעיתונאים. חרוצים. ממושמעים. אינטלינגטים. מהירי מחשבה. מקוריים. אמינים. מבריקים. שנונים. רעננים. עומדים בדד ליין. מתחקרים היטב. מצליבים מקורות. לא מתלוננים. מפריחים סמיילי בסוף הקובץ. מכינים לך קפה בבוקר. מה, לא חשבתם אחרת, נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
