אין עורכים שכששאלו אותם מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים, אמרו "עורך/ת". עריכה היא מקצוע מסתורי, שעד שלא ממששים אותו בידיים, זותומרת עושים אותו, או עובדים ישירות מול עורכים, לא מבינים מה זה אומר בדיוק. באשר לחלק השני של המשפט – נו, גם מי שעובדים מול העורכים לא יודעים בדיוק מה הם עושים. אה, אומרים לי ששכחתי את פרחי בתי הספר לתקשורת – הם בטוח בקיאים ברזי המקצוע. מעניין למה שכחתי.
בגופים ספוגי גריז וחאקי נוטים לחלק את הכל לשלושה חלקים, אבל את העורכים אחלק דווקא לשתי קטגוריות-על.
הכתבנים - התחילו ככותבים והגדילו ראש מיוזמתם תוך שאיפה לנגוס עוד קצת בעיתונות, או שמעסיקיהם הבחינו שהם יודעים את ההבדל בין אל לעל, עומדים בדד ליין, מסוגלים לשבת 12 שעות על כיסא, וניתן לדחוס להם למוח עוד קצת חומר אפור מבלי שיאבדו את ההכרה.
המושכים בחוטים - הגיעו למקצוע מתוך משיכה ערטילאית משהו לעיתונות כמושג, וכשהתחילו לרחרח קצת הבינו שזה מה שמעניין אותם. גם בם טמון כשרון כתיבה מסוים, אבל הם מעדיפים את מאחורי הקלעים. לראות את השם שלהם מתנוסס בראש כפולה או בהפנייה בשער לא מעורר אצלם גירוי מענג בבטן התחתונה.
הג'אגלרים (תת-קטגוריה = ת"ק) - כותבים ועורכים סימולטנית. מספרית, זאת הקבוצה היותר קטנה, אבל מי שמשתייכים אליה ומצליחים ללהטט בין שני הכובעים הם יחידת עלית, מאחר שהם מכירים את שני הצדדים של המטבע העקמומי הזה, ומשתמשים במגוון גדול יותר של יכולות ומיומנויות. ין ויאנג חברו בהם יחדיו לאחדות קוסמית אחת גדולה. יאמרו המקטרגים שרק בעלי אישיות גבולית ומסוכסכת עם עצמה יעמדו בכך. אבל אישיות גבולית ומסוכסכת היא שם גנרי לחלק לא מבוטל מהעוסקים בתחום.
המזגזגים (ת"ק) – נחנו ביכולותיהם של הג'אגלרים, אבל כוחות הנפש לא עומדים להם לאחוז במקל בשתי קצותיו, ולכן הם מדלגים בין השלוליות, שנה ככה, שנתיים ככה. פיתרון מצוין לשמור על השפיות, על רעננות ועל עניין בעבודה.
אבל עדיין, "עורכים" זאת הגדרת תפקיד רחבה מדי. הבה נפריד ונמשול, ונתחיל מלמטה.
המשכתבים – בדרך כלל יימצאו במקומות גדולים במיוחד שמנפקים המוני עמודים לדקה. המשכתב (עם וריאציות על הגדרת התפקיד), מטפל בעיקר בטקסטים המגיעים אליו מהעורכים, מכבס ומגהץ, תופר את החורים, מוחק ומשנה, מקצר אותם לאורך המתאים, מעניק למילים צורה אנושית כדי שאפשר יהיה להבין אותן, מכתרן בכותרת, משנה, כיתובים ולידים, ועוד לפני כן מבקש מהכתב תגובות והשלמות ומחכה לאישורים ותיקונים מדו"צ, מהצנזורה, מהיועץ המשפטי הרלוונטי או מהעורך שמעליו. לעתים המשכתבים הם עורכי עמודים.
למעשה ברוב המקרים קוראים להם עורכים. כמו שכל מגיהה היא עורכת לשונית. המשכתורכים ממשיכים עם הטקסט לגרפיקאית/מעצבת (ע' כל מגיהה היא וגו') מתארים לה את החזון הוויזואלי הייחודי שלהם לאותו עמוד, ומבלים עם העמוד/ים עד שיגור על כנפי היונה לדפוס.
עורכי המדורים – מלקטים את החומרים למדור. בדרך כלל זאת לא הרבה עבודה, אבל זאת לא סיבה לא להתלונן קשות ולהציק לכתבים העובדים תחתם שיביאו להם חומרים, כי אין להם שום דבר לשבוע הבא או למחר. פוזיציה שיכולה לשמש קרש קפיצה לתפקידי עריכה רחבים יותר, אם רק יקטרו פחות.
עורכי המוספים – לרוב לא מטפלים בטקסטים על בסיס שוטף, אלא מתערבים בחומרים קשים במיוחד, בודקים את הכתבות ומעבירים אותן מקצה נוסף. משייפים כותרות ומשניות כטוב לבם. בעיקר אחראים ליצירת החומרים, זותומרת להעלאת הרעיונות ושיגורם לביצוע, תוך האצלת סמכיות למפיקה ולכתב, וכן לגביית רעיונות מהכפופים להם, קרי כתבים או עורכי עמודים, אם יש להם צוות מובחר (חפיפה מסוימת בינם ל"איסטניס", ע"ע).
על כתפיהם השחוחות מוטל גם עול כבד: ה-ש-ער, אימה גדולה במיוחד. ההחלטה עליו וסגירתו מול כל הגורמים המעורבים כרוכה תמיד במריטת עצבים אינסופית, ובאיסוף כל הקצוות כדי שלא יראו דקה לפני הפרסום שלהם את האובייקט הנחשק במקום אחר, שהיחצ"ן או הכוכב חפצו בייקרו. עורכי המוספים צריכים לשמש גם כמטפלים צמודים לכתבים ולגרפקיאים ולמפיקות שלהם, כקציני ת"ש ובכלל כקביים. הרי הכתבים, זוכרים ותיקי כתב ראי הם יצורים הדורשים תחזוקה גבוהה במיוחד, בעיקר נפשית, נו, ברור.
הסגנים
לסוגיה הזאת אפשר היה להקדיש סמינריון, אבל נרפה מזה. גם הם מתחלקים לשתי קטגוריות-על.
סגנים לנצח – כאותה סוכה, הם כאן כדי להישאר, לעשות את העבודה השחורה, היומיומית, שזה אומר להדריך כתבים, לריב עם יחצנים, לערוך טקסטים, להעביר אותם לעיצוב, ולחכות עד הסגירה הסופית של כל עמוד ועמוד שבתחום אחריותם. בדר"כ אנשים שלווים למדי, שאינם לוקים בחיידק קרייריסטי שהוא, ומרוצים ממקומם, אם רק לא מפריעים להם בשגרת יומם המוכרת.
סגנים לרגע (שיכול להימשך גם שנים) – זוממים לרשת את כסאו של העורך בבוא היום, ובינתיים מתקתקים עבודה באינטנסיביות, עושים כל מה שנדרש מהם פלוס, וסופרים את השעות.
ברגע שמתברר להם שלא הם היורשים, יבחרו בשתי אופציות: ינטשו את הכיסא, או ימשיכו לחמם אותו עוד איזה נצח קטן, תוך שהם מטפחים שנאה, טינה ומררה גם יחד. עדיף לו, לעורך החדש, לשלח אותם לדרכם לפני שינעצו את ניביהם בעורק הצוואר שלו. לפעמים, למרות שהוא מודע למצב, מוכן העורך לקחת את הסיכון, ולהחזיק אותם במקומם לזמן ארוך או קצר, בגלל שליטתם הבלתי מעורערת במאטריה.
איך הם עושים את זה
העיוורים – מקבלים טקסט לידיים, אבל לא ממש קוראים אותו. סובלים מתסמונת הגרפיקאי (שעיקריה: הטקסטים מקלקלים לי את העיצוב), אבל לא מודעים לזה. פקידים בסרט הנע המפרך והאינסופי הזה, אין להם מושג על מה הכתבה, או מה הקשר בין הפסקה הראשונה לשנייה ולעשירית, וככה גם הכתבה נראית. תארו לעצמכם את השילוב המוחץ בין כתב שלא יודע מה הוא כותב, לעורך שלא יודע מה הוא עורך. מבין הכתבים (אוישכחתי אותם בפוסט שהוקדש להם), הכי דומים למראיינים החירשים, אלו שיושבים מול המרואיין שלהם, שואלים שאלות מוכנות מראש בלי להקשיב, ופולטים אחר כך את כל הקש והגבבה לקובץ וורד חף מפשע.
האשפים – פעמים רבות, אבל לא תמיד, משתייכים לג'אגלרים. יודעים לכתוב, אוהבים את זה, ועורכים שיפוצים מסיביים לטקסטים המובאים לפניהם. בין אם מדובר בתוספות של עובדות, בתיקון טעויות ובקיצורים מסיביים, ובין אם בכתיבה מחדש של פסקאות שלמות, שבמצבן הבראשיתי אי אפשר למצוא בהן ראש וזנב.
תגובות הכתבים אליהם מתחלקות לשלוש:
1. היסטריה רבתי על איך הרסו להם את יצירת המופת.
2. וואיי וואיי, איזה כיף, לא נגעו לי בטקסט (הכתב העיוור).
3. הכרת תודה ונישוק כפות ידיו ורגליו של העורך, גם אם הן עמוסות פטריות ויבלות, בהתאמה.
המכתירים – אשפי מילים ונותני כותרות בחסד. פרסומאים לטנטיים. חלקם זוממים כתבות לפי כותרות שעולות בראשם. חלקם משפריצים הברקות רבות סבטקסט ורבדים בלי להתאמץ. סוד גלוי הוא שכותרות מיועדות לעורכים. ציבור הקוראים מתייחס לכותרת כאלמנט שקוף, אבל הברנז'ה, או-הו, הברנז'ה יודעת להעריך כותרת עסיסית.
שוחקי הכותרות (ת"ק) - אלו שמורות אצלם כקובץ קלישאות הגדול: היפה והחיה/ הגודל לא קובע/ ארוך ומשגע/ כל מה שרצית לדעת על, ולא העזת וכו'/ המאבק לחיים/ קרב חייו/ הקרב על/ ילדה יפה/ ילדה טובה/ ילדה רעה/ החלום האמריקאי/ יורים ובוכים/ בלונדינית אמיתית/ כוכב נולד/ סינדרלה מצפת/ ותמשיכו הלאה.
האיסטניסים – או, העורך שאינו עורך. א. עורך העל, זה שעוסק בעיקר התמונה הכללית ובניהול הצבא שתחתיו, ואין לו זמן לנבירה בטקסטים. רק לפעמים הוא עושה טובה, יורד מהכורסה המרופדת וטובל ידיו בסחי. ב. עורך שלא מלכלכים את הידיים בטקסטים באופן עקרוני, והסיבות לכך רבות: מהתמצאות קלושה במעבד תמלילים, דרך חשש לקלקל את המניקור, ועד עיסוק במנהלות חשובות במיוחד.
היום שאחרי
רובם ככולם מחכים לרגע שבו מגיעים הגיליונות הראשונים מהדפוס, ומדפדפים בהם כאחוזי תזזית, ממששים את הדפים, מריחים אותם ומלטפים אותם בחושניות. לחלק מהם יש פטיש סמוי או גלוי לנייר. לא אתפלא אם חלקם גם לועסים אותו בנסיבות מסוימות. מתחרפנים כשהם מגלים טעויות, מתפעלים מעצמם אם הם משתייכים למכתירים, ואז רצים כמובן לחפש את מה שעשו המתחרים, לראות איפה הם עומדים. רגעי התהילה או ההשפלה נמשכים כמה דקות, אולי חצי שעה, ואז אפשר להתכנס לישיבת מערכת, ולהתחיל לטחון את הגיליון הבא. ולפני שיתחילו יש להם רק שאלת אחת קטנה לברר: מי זאת ולווט, קיבינימט?
נספחים
Money wise - דהוי, דהוי, דהוי. להעין השביעית הייתה כתבה בנושא ביולי 2005, אבל מאז, אם כבר קרה משהו, זאת ירידה דרמטית בשכר עקב קיצוצים.
כמה נתונים מתוך טבלאות שהתפרסמו בכתבת העין, שלא תתאמצו חו"ח:
מעריב: עורך 4.5-6, ראש דסק 11-15
ידיעות: עורך 7-9, ר"ד 15-17.5
הארץ: עורך 5-6.5, ר"ד 7-9
(המספרים הם משכורת חודשית באלפי שקלים)
צל"ש הקטיפה למטקבקת:
זושה , 01:25 22/2/2006
על עורכים לכתב ראי:
"הבור - מתקשר אליך כדי שתסביר לו את המילים בלועזית.
הנעלם - יכול להתקשר כל עשר דקות כשהוא חם עליך, אבל כשיש לך שאלה כמו מתי זה מתפרסם וכמה כסף, פתאום הוא איננו, והמייל שלו מפוצץ והפלאפון שלו לא מקבל סמסים.
ההחלטי - יודע מה הכותרת וכיתובי התמונה עוד לפני שטרח לברר את העובדות, ועכשיו אתה רק צריך למלא את החסר.
הנכה רגשית - עדיף לדבר עם מנהל הבנק בשביל אמפתיה, ועם מורטת שערות הביקיני בשביל מגע חם.
הניים דרופר - זורק רעיונות משונים לאוויר על אנשים שיכולים, לכאורה, לעזור לך בכתבה, רק כדי להראות שהוא מכיר כלמיני.
המפלרטט - קבוצה ובה שניים וחצי הגברים הסטרייטים שנותרו בעיתונות.
המבולגן - אין לו מושג מה קבעתם, אבל ברגע שהוא יסדר את השולחן יהיה בסדר. יתרון: קל לתמרון.
העייף - זה שרוצה שתעזוב אותו במנוחה ולא תציק לו עם שאלות ובקשות ונסיונות להפריה הדדית
(90 אחוז מהעורכים)".
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
