יום אחד אני עוזבת את העיר והעולם מתהפך.
הסיפור הלוהט של הבוקר היה אולמרט דנקנר והכתבה שהתפרסמה ב"סופשבוע", תחת הכותרת החיובית "איש המרתון" שאחריה 8 עמודים מלטפים כקלינקס ב-32 שקל, עם הבטחה להמשך בשבוע הבא, כלומר מחר: "ההמראה הגדולה של אולמרט".
מהידיעה של וואלה! מתברר שבתחקיר לכתבה החל הכתב המוערך עמרי אסנהיים, אבל אחרי שחש שבוחשים לו בקרביה יתר על המידה, אמר תודה, קחו אותה ממני. חן קוטס-בר הייתה השנייה, כך לפי הידיעה, שהשי הנאה הוצע לה, אבל גם היא משכה ידיה, ולבסוף נותרה החתומה, מרב בטיטו-פריד.
במעריב לא מכחישים שהכתבה זכתה ללישה יתרה, אבל טוענים שככה זה עם כתבים צעירים שאינם חשים מספיק את משק כנפי ההיסטוריה, ועם כתבות במשקל כבד - תמיד מעניקים להם טיפול מעמיק. דנקנר, שכבר הצהיר בעבר על ידידות ארוכת שנים עם אולמרט, אומר שהכל מאוזן והכל מתפרסם, כולל פרשת הבית ב-2.7 מיליון. רגע, זה לא פורסם בכל העיתונים?
(בעמ' 4 מתפרסמת היום הידיעה על התחקיר של יואב יצחק, על הנחה נדל"נית שקיבל אולמרט, וזוכה לכותרת המבטלת "פרשת הנדל"ן השבועית של אולמרט").
אסנהיים בחופשה בחו"ל, והשאלה היא מה יקרה כשיחזור. מצד אחד, ממש לא לעניין יהיה אם עכשיו ישלחוהו החוצה (אם כי ברור שהוא ייחטף לאלתר), מצד שני, האם ירצה להישאר במעריב? ואם כן, באיזה תנאי? אם יקבל הבטחה לגיבוי ממשי יותר?
שלומי שטיין, שליח מעריב בלונדון יהיה מנהל התוכן של חדשות 10, משרה שעמדה בשממונה שנה, מאז נטש אותה שילה דה-בר וחזר לידיעות. ידיעה זאת מצערת אותי מאוד, כי לא אוכל יותר ליהנות מפיסות הצבע הלונדוניות של שטיין במעריב, ולא יהיה מי שיקרא לתמזה תיימז, ויתאבל על לווייתנים המחשבים את קצם לאחור במימיו.
"חברי מרכז הליכוד מתנגדים בחירוף שיניים להצעת נתניהו" (מעריב, 2, "מטה המתנגדים"). לידיעת אור הלר ומשכתביו - בחירוף נפש (או בחריקת שיניים).
בזבוזי הח"כים זוכים למלוא ע' 9: "... בשנה החולפת הוציא ראש הממשלה אריאל שרון, גבר בן 78, לא פחות מ-6,668 שקל על הודעות טקסט בסלולרי". למה מה, מר יהודה גולן, החתום על היצירה, יש גיל מסוים שבו צריך אדם להפסיק לסמס? מה עניין גילו של שרון לעניין? ויותר קריטי, אולי הוא כעת במקרה, בתרדמת כבר חודשיים? לא נראה רלוונטי?
"המגזין" (8) מדווח על הבלוג של ליאור פרי, מספר 4 בעלה ירוק. פרי מתלהב מכוחו של הבלוג, וטוען שהוא "מהדור שפספס את המחשבים" ואפילו לא ידע מה זה בלוג. פרי בן 40. העובדה שלא התחבר למחשב עד עכשיו היא לא מפאת גילו המופלג, אלא סתם מתוך נתק תמוה מהעולם.
במעריב, כדי לא לקלקל את הקוראים, מונעים מהם את כתובת הבלוג ואת האתר בו הוא שוכן. אז הנה הוא, כשירות לקוראי מעריב.
גם לארנה קזין יש בלוג חדש, "גאוות יחידה", ובו היא מהגגת על החיים בעיר. בינתיים עוד אין לה כיוון. כדאי שתיתן על כך את הדעת. אבל השם? יחסית לשמות שנותנות נשים לבלוגיהן, שמות שהם הרבה פעמים ורודים וצמר גפניים, יש פה לפחות גירל פאוור. והטריפל מינינג, בכלל.
"סגנון" מפצה את רונית רפאל המסכנה, שכתבתה נשחטה בשבוע שעבר בטעות, ועכשיו - כתבת היחצנות ההיא מככבת ככתבה פותחת במגזין.
יקיר אלקריב בהריון, ויש לו מדור חדש ב"זמנים". ואיך קוראים לו? נכון, "אבאל'ה". אבל טפו טפו, שיהיה במזל.
מתוך 2,500 רחובות בתל אביב, רק 40 קרויים על שם נשים ("24", 8). חוצפה. ממתינות לתורן: שרה אהרונסון, דבורה בארון, תרצה אתר, יונה וולך, מרים ילן שטקליס. יו"ר ועדת השמות, חביבה אבי גיא טוענת שאינה יכולה לעשות הרבה. פרוצדורות.
סבתא של ברפאלי תשתתף בתחרות יופי לגיל הזהב ("העלוקה", 35). וכך מעודדת אותה ציפי, בתה: עלוקה: תעזרי לה להתכונן לקריירה? - ציפי: "ממש לא! קריירה? היא אישה בת 70 פלוס, מה זה קריירה?..... היא כבר בשליש האחרון של החיים". כמה חכמה ציפק'ה, כמה רגישה, כמה מעודנת. מקסים.
בוקי נאה (ידיעות, 13) מדווח על מלחמת המשטרה בזנות, ובין היתר כותב: "כנראה שעד שלא יהיה גזר דין מוות לזנות בישראל, יהיו במתחם הבורסה..." כן, הוא לא התכוון לזה, לא התכוון לרע, אבל יצא קצת. ברררר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
