נתבלעה דעתי לחלוטין מהשוד לאור יום שהתבצע פה, בחסות האתר שאין להזכיר את שמו (אשלא"ש). כבר כמה שעות שאני יושבת מול ערמות עיתונים, ומילים ואותיות וידיעות שמכשכשות בזנבותיהן בעליצות מול פרצופי ולא מצליחה לקרוא כלום. עלבון, כעס, תחושת אין אונים וייאוש אופפים אותי, ואני לא מפסיקה למלמל לעצמי, איך זה יכול להיות שהם לא מתביישים? איך אין להם טיפת מוסר, אתיקה, לב, הגינות, משהו?
עד היום, כשהלנתי על שימוש בחומרים שלי בלי קרדיט הולם שיגר אלי עורך הערוצים הרלוונטיים באשלא"ש אי מיילים כדי להסביר לי שמה פתאום, חס וחלילה, הם עבדו על הדברים קודם. האמנתי לתום לבו, והוספתי בדיעבד סיוג, שאולי זה לא ככה, וסתם חשבנו ביחד על אותם דברים. מובן מאליו שתמיד כשהשתמשתי בחומרים מהאשלא"ש, ציינתי ולינקקתי כנהוג וכראוי.
אבל היום נחצו הקווים, נשברו הכלים, ובעזות מצחניכסו אנשי האתר את הידיעה בלי להזכיר את מקורה. כפולואו-אפ גבו תגובות אומללות מעו"ד רונאל פישר, שהשיב תוך צפצוף ארוך ומתמשך על כל מה שעומד תחת המונח אתיקה. מאחר שמי ששוחח איתו לא נחן ביכולות ניתוח וריאיון גבוהות מדי, נותרו תשובותיו של העו"ד תלויות בחלל, מצפות לניגוח, אבל כלום.
תגובת יחצ"ניות קשת, המתפעלת מתשובותיו המתוחכמות של העלק-טאלנט שלהן מביכה במיוחד, בזכות ההתעלמות הגורפת מכל טיפה של שכל ישר והיגיון. והמסקנה - ראוי פישר לקשת, וקשת ראויה לו.
ואנשי האשלא"ש - עוד מותר לכם להביע חרטה, נפש רחומה אנוכי.
קבלו את תגובת רותם דנון, 20:14, ככתבה וכלשונה
בלוגר/ית יקרה, אותו "אודי" משיחת המסנג'ר שצירפתי לעיל (שיחה משעממת עם עוד השמצות עלי, אז ויתרתי עליה, V), הוא האדם שהסב את תשומת לבי לידיעה בעמוד הראשי של עיתון הארץ, היום בבוקר, ושממנה למדנו שרונאל פישר מייצג את ארקדי גאידמק. מאחר וזכרנו את הראיון וחשבנו שיש הצדקה לאייטם, ניגשנו אכן לעבוד על זה. לי-אור אברבך, כתב המדיה הטוב בארץ יש לציין, הרים בזמן קצר ידיעה מצוינת עם ציטוטים מאלפים, ולא פוסט טרחני סוג ז'. כי לא נעים לי לבשר לך את זה, זה כל מה שהבלוג שלך.
בהתחלה, אני חייב לציין, הייתי מהמכורים, היית משהו חדש ומרענן בנוף הבלוגים הארצישראלי המשעמם, אחר כך גם נוצר הייפ סביב זהותך ופועלך המושקע. אבל מאותו רגע שנוצר ההייפ, חטאת בחטא ההיבריס, התחלת להלל ולקלס את עצמך תחת כל פוסט רענן, ובעיקר הפכת למשעממת. הכל טרחנות על גבי טרחנות, גיבובים של אלפי מילים על כלום, הגהות מטופשות וחצאי-שמועות. בשל כך, ואני מקווה שלא תמצאי בזה עלבון, אלא רק ביקורת בונה, אני נכנס לקרוא את הבלוג שלך כשיש לי הזדמנות, לא מרפרש אותו בצורה אובססיבית על המסך שלי, כמו שאת עושה כדי לטקבק כל טוקבקיסט אצלך, להוסיף ולשפצר, לטרחן ולשעמם. ומכיוון שכך, לא ראיתי את הפוסט שהצבת אתמול בלילה, לי-אור אברבך לא התקשר לרונאל פישר ב4 בבוקר, ולא בדק תמלילים מהראיון של פישר עם גאידמק ואת תאריך שידורו ב-8 בבוקר. את נותנת לעצמך מה שנקרא, Way to much credit. תהיי בטוחה שכל הרכילויות והשמועות שמגיעות אלייך מגיעות גם אל אברבך ואליי, לא כל דבר הופך לידיעה, וזה בדיוק ההבדל בין אתר חדשות לבלוג משולל רסן ואחריות.
עכשיו את מוזמנת לעשות לי הגהה על המכתב, ולחזור לאובססיה הקיומית שלך.
בברכה,
רותם דנון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
