הזהרה (וגם אזהרה, למתעקשים)
פוסט הגיגני, אישי ונוסטלגי.
אין בו אף מילה על איש מלבדי.
מזועזעים? דלגו.
בלי כוונת זדון וללא טיפת מודעות טופחה בי בדלנות סביבתית. כשהתבררו למעצבי התודעה הקונפורמיים שלי התוצאות הרות האסון כבר היה מאוחר מדי. אחד האלמנטים המכוננים בעיצוב האישיות שלי (אם נשכח את הנחת הבסיס שהיא מעוצבת פיקס עד גיל שנתיים) היה ה-תח-פו-שת. בזמן ששאר הילדות (היא אמרה ילדות! הטעייה!) זכו להיות מלכות אסתר, מלכות הלילה, נסיכות, בלרינות, מלכות יופי, בנות הוואי, ברביות, חתולות ונמרות, לוקטו התחפושות שלי מכותרות העיתונים, מקור בלתי נדלה לשלל רעיונות מורכבים לביצוע ולהבנה. ומכאן שהכל מכתוב, והרשות נתונה רק חלקית.
לפיכך, בגן ובבית הספר, תמיד שאלו למה התחפשתי, וגם כשהסברתי, אף אחד, כולל הגננת והמחנכת לא הבינו. האם הפכתי לילדה משונה ומוקצה? כלל לא. הפכתי לילדה נושאת מסר, לא פעם לאומי מדי, אבל לא נורא. אהבתי את התחפושות האלו, ושמרתי עליהן בסוד עד פורים, בגאווה, כדי שאף אחד לא יחמוד את הרעיון. יש דברים שלא משתנים. ועוד משהו היה משותף לכל התחפושות שלי – הן לא כללו מסכות או איפור מיוחד, ותמיד אפשר היה לדעת שאני זאת אני.
די מהר הגעתי לגיל שבו לא מתחפשים. וליתר דיוק, לא מתחפשים עם קרטוני ביצוע וכאלה. בשלב שבו כל הבנות התחפשו לזונה או לפאם פטאל (הוא נמשך מגיל 14 עד 84) והבנים המשיכו להיות קאובויז, או דראג קווינס ובלרינות באגם הברבורים, נטשתי את המערכה. תחפושות התחילו להפחיד אותי. כאילו, אם אעטה אחת שכזו, תאבד נפשי בתוכה. לכן גם הדרתי רגליי ממסיבות פורים כל השנים (וגם השנה, עיניכם הרואות), אפילו שחיית ושכיית מסיבות ידועה לשמצה אני, ועברי בפלייה-רלווה עוד ניכר עלי, אם מתאמצים להסתכל מבעד למראה העכורה ולקחת את הגלולה המתאימה קודם.
לכן כל כך משונה ולא מתאים לי, ביי דפינישן, לנהל חיי יומיום בתחפושת, כאילו התממש חזון פורים פעמיים בשבוע. בכתבה מלפני כמעט שנתיים הסביר אורי ברוכין, ממייסדי "רשימות":
"הבחירה בזהות נובעת ממתח בין שני רגשות עזים שחשים עם הכניסה לסייברספייס, שחרור וחרדה. שחרור, החופש שבאנונימיות חסרת גוף הוא הסיבה שאנשים מתחילים או מזדמנים בוחרים להישאר אנונימיים. אצל משתמשים יותר ותיקים, שנותנים לאינטרנט לגעת בהם, התחושה שמגיעה עם האנונימיות היא חרדה, הזרה, התפרקות של האני. אנשים מרגישים צורך למלא את החללים, ועושים זאת במודע או שלא במודע... זה אני, אבל זה לא אני".
כן, זאת אני וזאת לא אני. זה מה שמעסיק אותי ביום יום, בזמן השיחות שלי עם אחרים עלי. בציר המתואר שבין שחרור לחרדה, אני קרובה יותר לצד החרדה, על כל הסימפטומים המעיקים הכרוכים בכך. רגעי השחרור עמומים ומטושטשים הרבה יותר. על השחרור המוחלט מעיבה כעננה שחורה השאלה הנצחית: תעמדי במה שאת כותבת גם כרומן גארי, או רק כאמיל אז'אר?
גארי, בלוגר שהקדים את זמנו, המציא את אמיל אז'אר מתוך תסכול: נמאס לו מהתייחסויות המבקרים אליו. נמאס לו מהתדמית. הוא רצה להוכיח למבקרים שהם לא מבינים הרבה, אלא שבויים בפרה-קונספציה לגביו. הוא רצה להתחדש, להיפטר מנשל הנחש שאיתו נולד ככותב, ולהצמיח עור חדש ונוצץ. הוא ברא לא רק גיבור, ולא רק דמות של סופר, אלא שכנע קרוב משפחה שלו לומר שהוא-הוא אמיל אז'אר, ואותו קרוב גם נפגש עם עורכים בהוצאות ספרים ועם עיתונאים שראיינו אותו. אני כבר מאלפת אחת כזו. רק לפני שהתאבד, ב-81', שילח את המסמך "חייו ומותו של אמיל אז'אר" לחופשי (הוא מופיע כאחרית דבר ב"עפיפונים"). אבל אני, יש לי עוד זמן לאחד בין אמיל לרומן שלי. כל החיים לפני.
נ.ב
והקיד? למה הוא התחפש? לזרעון של מרצ. ברור. גנים זה גנים, ומסורת זו מסורת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
