גוגל
כך סגרתי את הדלת בפרצופו של דף הבית
בניגוד לצהלה הראשונית, ושלא על פי התחזית הפרטית שלי, שיצאה כנגד הצעקות הרמות מסביב על החרפה וגם על הבושה, מתברר שבתום שבוע על הכביש לא הצלחתי להפוך את גוגל ניוז למוט הגישוש שלי באינטרנט. בתיאוריה זה נראה נפלא - מקבץ האתרים המרכזיים בישראל, שיפרוש בפני את המתרחש על פני כדור הארץ, חתוך לחתיכות קטנות ומסודר בצלחת עם עלה פטרוזלינון בצד, בדמות שעת עליית הידיעה לאוויר האינטרנט המהביל.
למעשה, אחרי כל פעם בה העברתי מבט מהיר על פני העמוד העמוס בכל הידיעות וכל אזכוריהן, מצאתי את עצמי דוהרת במהירות, כמי שאזל האוויר מריאותיה לכל האתרים הקבועים בהם אני מתעדכנת. לא מספיק לי החתך הזה, אני רוצה להתרשם מכל אתר ואתר במו עיני, לראות את סידור האייטמים שם, מה קדם למה ולמה. כך אני יכולה לקבל תמונת מצב רחבה בהרבה.
אני לא חושבת שדרוש לי זמן הסתגלות, מאחר שקפצתי בשמחה על הרעיון מלכתחילה. זה לא אומר שלא אנסה בהמשך, פה ושם, אבל בינתיים אני דבקה באולד סקול. אלוגריתם, מתברר, לא יכול לערוך עיתון, כמו שתוכנת תרגום לא יכולה לתרגם טקסט. והיא לא יכולה. זה כבר הוכח.
זמן
מי היה קודם
כן, הזמן קובע. התפיסות רחבות הלב על זרימה אינסופית של זמן במרחב, על נצחיותו של הזמן ויכולת הקיבול ללא תחתית שלו, לא רלוונטיות לעיתונות. ולא, התחרות היא לא על פרסום ראשון של תחזית מזג האוויר. השאלה מי עירני וקשוב יותר, מי הבחין, קלט, שמע או ראה את ההתרחשות ראשון ומי תיווך והעביר את הידיעה הברורה והבהירה, או את הפרשנות עליה לעולם, היא קריטית. כי זה חלק מהעבודה העיתונאית, חלק מהמהות שלה. להיות ראשון זה אומר להיות עם היד על הדופק, זה אומר לחוש את העולם, להיות קשוב לו בזמן אמת, ולבצע את מלאכת ההעברה. זאת (גם, אבל לא רק) מהות התקשורת.
ומתוך תפיסת הזמן עולה בהכרח גם שאלת ה"שלי היא". בגלל ריבוי הרעיונות ומנפקיהם קשה מאוד לקבל חזקה על דבר מה. לכי תוכיחי שאת הראשונה שהגית בעניין יומם וליל. לכי תוכיחי שהבעלות על הרעיון היא שלך. ואיפה באמת עובר הגבול בין רעיון מסוים כנקודת מוצא שממנה אפשר להמשיך הלאה? ולמי צריך לתת קרדיט ועל מה? ו"צופן דה וינצ'י" באמת לקוח מתוך ספר קדום יותר? ורובי פורת-שובל באמת אחראית על התסריט של "סוף העולם שמאלה"? והשאלות רק הולכות ומסתבכות.
הקרדיט הוא החותמת המלובנת הצרובה בבשר הטקסט, ההוכחה שמישהו עומד מאחורי המוצר, אחראי על היצירה. כן, זאת אני וזה מה שאני יודעת לעשות. זאת הוכחת בעלות על משהו כל כך אמורפי, כמו צירופי מילים, שמתקבצות לכדי מבנה ורעיון יחודי, ולפעמים אפילו חד פעמי.
אבי, בתו
איך גידלו העיתונים הכבדים בנות הוללות ובועטות
דומים היחסים בין העיתונים המודפסים לאתרי האינטרנט שבקעו מהם, לאותם גברים שניהלו רומן קליל עם מישהי שכלל לא התכוונו למסד את היחסים איתה, ופתאום הודיעה להם זו שהרתה, וכעת עליהם לטפל בעוללת שמגיעה עוד רגע לעולם. תחילה היו אותם אבות שלא בכוונה תחילה המומים מהיצור החדש שעוד שנייה מונח על סף דלתם, אבל מהר מאוד הבינו שגם זמנם הגיע, וכי ההורות כחלק ממעגל החיים היא בלתי נמנעת עבורם.
אחרי ההלם הראשוני הפכו משועשעים מהפעוטה והוקסמו מביצועיה. מרוב התלהבות השקיעו בה ממון רב, הלבישו אותה כנסיכה, רכשו לה בית בובות וקישטו לה את החלונות בווילאות ממולמלים. אבל שוב, כדרכו של עולם הילדה גדלה ועמדה על דעתה, צרכיה נתרבו, וכך גם חוכמתה ויכולותיה, ואילו האב, הלכו פניו והצהיבו, בשרו כמש, כוחו תש, ויכולת ההשפעה שלו עליה הלכה ופחתה.
לא רק זה, הוא גם שם לב שמי שפוקדים את ביתו הם חברים, מחזרים ומשקיעים שמתעניינים בבת הכבר לא קטנה, ואילו הוא הופך יותר ויותר לא רלוונטי. איש לא מתעניין בדעתו, מתייחסים אליו כמעט כאל בלתי נראה, ובעוד חדרה של הבת מואר 24 שעות ביממה באור יקרות, הוא מוטל לו אי שם בקצה הבית בקרן זווית, מאווש בשקט, מעלה אבק, ומתיישן מרגע לרגע. וכך, כל אחד מהאבות האומללים, נקט בצעד אחר כדי להתמודד עם העובדה שבתו המוצלחת (יחסית אליו) הפכה לאטרקטיבית פי עשר ממנו.
ידיעות בידל את ynet מלכתחילה. מעט מאוד מחומרי העיתון מוצאים את דרכם בזחילה לאתר. הרוב המכריע של כותבי העיתון לא כותב ל-Y. מהרגע הראשון נבנה לאותה בת בית משלה, על מנת שלא תפריע את שלוותו של האב העייף, שלא היה ערוך להתהוללויותיה של הבת.
למקומון, "עיתון תל אביב", אתר משלו, לשם מועלים בזמן אמת תכניו, ועיתוני הקבוצה, פנאי פלוס, בלייזר ועלמה, מנטה, שף ולילה, מנפקים חלקים מדגמיים מהעיתון בערוצים המוקדשים להם בתוך Y. השטח המוקצה להם נמצא בתחתית של תחתית דף הבית, כמעט מחוץ לגדר. רוצים לקרוא הכל? רכשו אותם. האם זה מצליח? לפחות על פי נתוני ה-TGI, הן של ידיעות והן של המגזינים שלו, ולפחות חלקית, כן.
מעריב שהעלה את nrg לאוויר הרבה אחרי שהבת של ידיעות למדה ללכת, לרוץ ולקפוץ, גילה תמימות ורוחב לב ראשוניים, ושיכן את הנסיכה שלו בצריח שבראש המגדל. כוכבי מעריב העניקו לה מחסדיהם, ודומה היה שבת בבית אור בבית. וזה, אם נתעלם מנהמת דרי הקומות התחתונות על העדפת הבת הבעטנית על פניהם. גם זה התפוגג בשבועות האחרונים, כשפניו של האב הגדול נפלו משנודע לו שמכירת ניירותיו בירידה מתמדת. כצעד חירום משונה נופו כוכבי מעריב מהאתר, בתקווה שהמכירות יעלו.
לרייטינג, מקבוצת מעריב, אתר משלו, שידע תלאות וקימוץ בתקציב מיומו הראשון. היום הוא מתנהל באין עורך, ומעודכן באופן סמלי פעם בשבוע, בחומרים מתוך העיתון המודפס.
גם היחסים בין TheMarkerוהארץ סובלים מתסמונת גיל ההתבגרות של הבת, ומהמהדורה המודפסת של הארץ הוסר הקישור למארקר. המארקר און ליין עצמו, לא מנפק את כל המהדורה המודפסת.
בדיוק באותו אופן נוקט גלובס, ש" "Gו"פירמה" שלו אינם נגישים לציבור הרחב בגרסת האינטרנט, ומשווקים בגרסת הנייר שלהם, באמצע ובסופשבוע, בהתאמה.
לאיזה כיוון מתקדמים היחסים המשפחתיים האלו? הדו קיום היחסי בין ידיעות ל-Y הוא באמת נוסחה מנצחת? ואולי זה רק מצב זמני? האם הבת תמתין בשקט ובסבלנות עד מותו של האב בשיבה טובה, או שמא תגיש לו כוס תרעלה הרבה לפני אותו יום? רגע, זה לא קורה כבר עכשיו, לפחות בחלק מהמקרים? אני לא בטוחה שלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
