1. "למה לטרוח לקרוא עיתונים אם זה כל מה שיש להם להציע? התקשורת היא כנופיית מתרוממים אכזרית. עיתונאות אינה מקצוע אמיתי או משלח יד מכובד. סתם מלכודת זולה ועלובה לתפיסת פאקים ופשלות קטנות – דלת סתרים לחצר האחורית של החיים".
(סג"ל מצטט את האנטר תומפסון)
2. "מי שמפיץ את המחלה זה העיתונאים שעוברים מלול ללול".
(רכז הביטחון של ניר-עוז, "מוסף שבת", מעריב)
אבל אם כך, מהם החיים? מבחינתי החיים הם טקסטים, לא שום דבר אחר, וככה נוח לי להתייחס אליהם בהקשר הזה.
לקחתי את המלכודת הזולה ושקלתי אותה שוב, לוודא שבאמת מדובר ב-3.5 קילו נייר (ככתוב בעמודה מימין), ומתברר שכן. לא משנה כמה אני מוסיפה וגורעת בשבוע נתון, מסלקת את הלוחות והמוספים הפרסומיים, מוותרת על אחד, ולוקחת את האחר, המשקל כמעט זהה. אולי ההמצאה הבאה צריכה להיות נייר קל משקל.
ידיעות
עונת החגים משפיעה על משקלו של "7 ימים", שתפח ל-128 עמודים מפחידים, שאי אפשר להשתלט עליהם, כך שאתמקד רק בפינות.
התוכן חוזר במדויק על מתכונת שבוע שעבר, מתחיל בקז' ונגמר בפראות עם פלאפ (מח' הגהה: לא כותבים 2.5 על גיל, כי שנה מחולקת ל-12 ולא לעשר). לא התעלפתי.
והכתבה על התינוקת הנטושה – סוחטת הדמעות של השבוע, אבל במובן החיובי.
יאיר לפיד מחמיא לאריאנה מלמד על כתבת חוהל'ה – זה הדין, כשמישהו אומר עליך דברים טובים (והיא אמרה), אי אפשר שלא להחזיר, ולהפך. מה לעשות, כולנו בני אדם קטנוניים. גם אני. ואף יותר מכולם.
ואחר כך זועם על אותה חוהל'ה, על שהיא שונאת "כוכב נולד", ובכלל את הישראליאנה. עכשיו אני מחכה שהיא תסביר מה רע אצל מר ישראל, לפיד.
אוי, אם רק הייתי יודעת מראש: איך שעברתי לערוץ 2 עלו הקרדיטים על הכתבה של ספקטור על מלכות היופי, כך שלא ראיתי, אבל ידיד המערכת טוען שהיא הייתה גרועה. תגובות ותיקונים יתקבלו בששון.
כפולת הפרסומת לטיים (באומן בר ריבנאי), עמ' 93-92 - עמוד כחול, עמוד אדום. בכחול, סיגריה עם המשפט "למי שמאמין לסקרים" בשמאלי, האדום, עם סיגריה הפוכה, "למי שרוצה מהפך". למטה: "אנשים שונים סיגריה אחת", על שני העמודים.
על ארבע הקופסאות המוצגות, בולטת אזהרה: עישון גורן לאימפוטנציה, משפט שחוזר בתחתית העמוד. אוקיי, פרסומת שמתכוונת ללגלג על הסקרים? לשכנע שסיגריות זה טוב? שמי שמאמין במהפך צריך לעשן?
מרוב תחכום והפוכיות, אני לא מבינה מה הפרסומת התכוונה לומר, ולמי.
אם נעמי בלומנטל אכלה ביצים מקושקשות בבית קפה ("שליחות קטלנית") אז מה שווה צילום שלה צועדת ברחוב? כאילו, איפה הפפראצי?
ל"הדוגמניות" יש עדנה בסופהשבוע: כריסטין פרידמן מתראיינת לכתבת שער ברייטינג. אין תובנות מעמיקות, אבל היא לפחות מספקת הסבר מניח את הדעת איך התפלק לה עניין העוף ופרה והחיה (רצתה להגיד בהמה, לא זכרה את המילה, אמרה חיה). היא מתראיינת גם בקצרה ל"שליחות" ואפילו אושרי בטורו מסביר שהוא בעד הדוגמניות בגלל הרב תרבותיות של התוכנית, ובגלל שעכשיו הוא מבין יותר, אחרי שראה מאיזה בתים הגיעו, בזכות מכתבי הווידיאו.
חוץ מלבחור לעצמי באיזו יאכטה לבלות את הקיץ (כנראה שאחכה לשאנטי של שרי), התאהבתי בחוויאר מריאס, מחבר "לב לבן כל כך" ("7", 79). אהה, המרתי את חוסה בחוויאר. מתאים לי לחיות קצת במדריד, אם כי הוא מעדיף שנשותיו יחיו בחו"ל. טוב, נראה.
מח' הגהה: 1. טלוויזה – אחרי כותרת הביניים האחרונה. 2. כשהוא אומר "בארסה", בפסקה לפני הסוף, הוא מתכוון לברצלונה, אבל לא בטוח שזה ברור לקוראים.
העמלצת מייצרת מושג חדש ברוח ו': "יוצ"צ = יוצר צעיר, ויורדת על כותבי "מעיין", משחזרת את ימיה כבליינית במדבר ובשחיתות, אחח, הנוסטלגיה. איך? פסדר.
זהו, נגמר "7", הסרתי קילו וחצי מהשולחן.
ב"7 לילות", תימורה לסינגר מראיינת את סיון שביט המתקמבקת - היא תמיד עניינה אותי, אבל למה אין תזכורת ל"האופנוען", שמושפע מ"ראסטי ג'יימס"?
בפרס הקטיפה לאיור הנורא זוכה שלמה כהן, שאייר את נינט ל"עיתון תל-אביב", באופן קופיפי במיוחד לעוד כתבה שדנה במה יהיה איתה. איףףף.
"המוסף לשבת" מנפק עוד טבלאות וחישובים ודיאגרמות וסיכומים. נקסט.
אבל הצילום הפותח, לכתבה של ברנע, שרון בגבו למצלמה, צועד בשדה אל הלא נודע, אל אופק שחור, עושה את העבודה.
אהבתי גם את אולמרט במטבח (7), עלק רוחץ מאפרה, כנראה, כשהמטבח מאחוריו נראה הכי סטנדרטי שיש, מטבח שכל ויקי קנפו הייתה יכולה לעמוד בו ולא להיראות זרה. לא בטוח שכך באמת נראה המטבח שלו, אבל מהזווית הזאת, ברקע הזה ובפיקוס הזה, הכי שניים וחצי חדרים בשדרות.
עמיר פרץ (שלנו) התלהב מהצילום של פרס שותה מיץ (15), עם השלט "100% טבעי", שמלווה את הטקסט של רע"ש, שקצה נפשו בבחירות (במקום מדור ל"לילות"), אלא שכבר ראיתי את הצילום הזה איפשהו. לא, זה לא אומר שהוא רע, עם המעיל המפורסם, התמימות והאותנטיות, כמעט הילדותיות בה הוא לוגם בקש את המיץ, כשהמאבטח מאחור, פניו נשואות אל ההמון, עם כל הצבעוניות הזאת, האגביות של הרחוב – יפה.
הדבר היחיד שהצלחתי לקרוא הוא את יגאל סרנה, שביקר את שרון בבית החולים, מעין סטירת לחי פיוטית ועדינה שהזכירה איך הכל התחיל (23).
מעריב
מה קורה עם אמיר זיו והקרדיט שלו? האם צפוי איזה טקס קבלת פנים בארמון המלכה, שרק אחריו הוא יסכים להיות חתום על המוצר? כמה שבועות צריך כדי לקרוא את תיקיית הכתבות העתידיות של המוסף?
11 עמודים ב"סופשבוע", פרויקט מיוחד מאוד על הירידה הדרמטית בשיעורי ההצבעה. למי יש כוח? זו הפעם הראשונה (היום) שאני רואה הזה את הדיאגרמות המתארות את הירידה בהצבעה, ולא האחרונה. המוני דיאגרמות ממלאות את הסו"ש, ואני מוותרת עליהן מראש.
הכפולה הראשונה של הפרויקט, כמעט כולה לבנה, עם כותרת ומשנה בעמ' ימין, ופתק תנצב"ה שממלא את העמוד השמאלי. אפשר לומר עיצוב חדשני, אבל אני מעדיפה מפוספס. זה נראה יותר כמו עמוד פרסומי וצריך לדפדף אותו כמה פעמים עד שמתברר שזה השער לפרויקט.
"סופשבוע" לא פיצו את הבלוגרית לובשת החצאית, נטע יוסף, על הראיון הבעייתי עם שרי מקובר-בליקוב בשבוע שעבר. נכנסתי שוב לחצאית לבדוק אולי יש הסבר, אבל לא, רק 297 תגובות לפוסט המדובר. ראו-ראו כמה עניין ביטול הבתולים מרעיד את אמות הספים במגזר (אמרה ו' הכופרת המתנשאת את המובן מאליו).
בסעיף 10 של המחווה לתרנגולים בעמ' 10 מצוין "chicken run" מ-2000 כסרט האחרון שהמילה צ'יקן מופיעה בשמו (ותודה ל-imdb), אבל ערן סורוקה, המחווה, כנראה לא הסתובב בעיר ולא ראה את שלטי החוצות ל""chicken little מ-2005, או שפשוט אין לו קיד שמשך בחולצתו שבוע שלם וניג'ס שהא חייב את "צ'יקן ליטל" לסוף השבוע בבית, כי בא אליו חבר והוא הבטיח.
יהונתן גפן מראיין את פורטיסחרוף. שום דבר חדש. קראנו הכל, סקירה כזאת של כל תולדותיהם, שכבר אכלסה את העיתונים בשבועות קודמים, ותחושת משומש-משומש-משומש קשה. חבל שלא ערכו את הסטנוגרמה הזאת, ודיללו, למשל, את המילה "תשמע".
וישנו הצילום של קירשנר, שאי אפשר להתעלם ממנו. את הסגנון שלו אפשר לזהות מרחוק, בלי קרדיט. קירשנר, אגב, הוא הראשון שצילם את יעל בר-זוהר, על סוס, כשהייתה פעוטת בית ספר.
קירשנר אוהב לעקם את המרואיינים שלו, לשבור את הפורטרט הקונבנציונלי. לפעמים זה מצליח יותר, לפעמים פחות. השבוע הצליח. השניים מלופפים בנייר דבק חום, עבה, כמו זה שמיגן לנו את החיים במלחמת המפרץ, יושבים גב לגב, מודבקים אחד לשני, האחד, סחרוף, אוחז בצוואר הגיטרה, הדקיקה כמוהו, והשני, פורטיס, בכרסה השמנמנה, כמוהו. האמנם הם רוצים ללכת לכיוונים מנוגדים, אבל הניירדבק החום והמכוער מונע מהם?
מח' הגהה: כשליאורה כותבת, באייטם על ס. בכר, "בשני השפות", זאת בדיחה שמתייחסת למשהו שלא שמעתי (ואם אני לא שמעתי, אולי עוד מישהו לא שמע?), או סתם טעות טראגית? (עדכון: ובכן, הבנתי, תודה)
לראשונה נבחרה אישה לתפקיד סגנית הנשיא בסוריה – ד"ר נג'אח אל-עטאר. אמנם לא יהיו לה הרבה סמכויות ביצועיות, אבל יש כבוד (מעריב, 16). וציפי לבני תהיה המ"מ!
אם יואב פרומר (16) הוא כתב מעריב בניו יורק, אז מה בעז גאון? מעריב יכול להחזיק 2 כתבים בניו יורק? סחתיין.
ניידת הקרטון הגנובה נמצאה ביער בן שמן (מעריב). ראש השוטר המצולם נתלש ונתלה על אחד העצים (לא יפה, בוקי*). אין תשובה לשאלה כמה היא עולה, 3,000 או 7,000 שקל.
*סתם, צחקתי, לא אתה. לא לתבוע.
משה פרל כותב ב"עסקים" על שני דברים שלא תקראו בעיתון. אבל סתירה, אתם כן קוראים בעיתון, לא? האחד, על האזרחים המרמים את חברות הביטוח. זה קורה לרוב רק ב"מגזר אחד" (ששמו לא נאמר במפורש), אבל פרל מסביר שזה מיעוט מקופח ומשולל זכויות, ושזאת הדרך שלו להחזיר לעצמו את כל מה שנגזל ממנו.
אני לא יודעת עד כמה זה מדויק (ומקווה שלפרל יש נתונים), אבל שמעתי לא פעם בסביבתי אנשים שאינם שייכים למגזר מקופח, מדברים על מה שהצליחו להוציא מחברת הביטוח שלהם.
והגילוי השני, איך פוסלים שופטים? לא רק עם חוקרת וקלטת, אלא, למשל, נכנסים בשופט מאחור במגרש החנייה, בטעות, ואחר כך מגישים בקשת פסילה בטענה שהשופט והנאשם חלוקים בעניין כלשהו. או, שיטת הפוליטיקלי אינקורקט (ולא כמו שפרל כותב, "אנטי פוליטיקלי קורקט") – השמעת רפליקות נגד המגזר או אפיון כלשהו של השופט. חכמים נורא, בני ישראל.
ב"זמן תל-אביב" זהבי ברקוויאם לירדנה מארש המנוחה, היא דוד בית-לחם לשעבר. הוא מצטט שתי כתבות שלו עליה, מ-92' ומ-93', בשתיהן כינה אותה מי שעברה "ממחלקת אדוני למחלקת גברתי". גם השתמש באותה הברקה, וגם חוזר על זה כאן.
וב-92' של זהבי, נחשו מה הייתה המילה שתיארה את שוויה של אישה? "שאפה". אחח, היו ימים.
זהר שחר לוי מביא את סיפור המשפט של מירי בוהדנה ולאה גלובוס, אבל התחושה היא שנאמר כבר הכל על פניני הלשון של כל הצדדים שם, במהלך השבועות האחרונים, ואם חיפשתי פה עוד קצת סוכריות להתענג עליהן, לא מצאתי. אגב, סרט המריבה בסדרת "אסקימו", בו התערטלה קצת, אם מישהו מחפש אותו, לא נמצא במארז החגיגי של הסדרה שיצא עכשיו, כותב יקיר אלקריב במקומון המתחרה.
ניר קיפניס מוציא ספר, "תשליך", ומתראין גם ל"זמן" (מח' הגהה: אולד פשן, לא "פאשיין") וגם ל"גלריה", אלא ששם מגובה כתבה בעוד קצת חומרים על ספרות גברים.
פינסקר הוא שם משפחתו של הגיבור, לא מאוד רחוק מקיפניס. ולא שהוא מכחיש קשר בין שניהם.
בצילום ב"זמן" הוא מופיע עם שתי דוגמניות בבגדי ים, כי, אתם יודעים, סתם גבר שאינו דוגמן צמרת לא מספיק, אז נקשט אותו קצת בדוגמניות אנונימיות, עלק הפנטזיה שלו, טרנד ידוע בכל מיני עיתונים.
ב"גלריה" הוא קשור בחבל ולפיו מוצמד נייר דבק, ובכך ממשיך הצילום את מוטיב הגברים הקשורים של קירשנר.
עוד סופרים:
אשרת קוטלר מוציאה ספר, וגם גבי שושן ומקולי קאלקין. איזה מקבץ.
דורית בר-אור התגפפה במעלית עם אחד ממשתתפי תוכנית השידוכים שהיא מנחה, "48 שעות". זה אקט יחצני שכזה? יעלו אותה למשפט? (ידיעות אחורי)
העיר פותח את עונת הרחצה, מעט מוקדם לטעמי, ומרוב הילולת ים בשער, ובגלל שאין עמוד תוכן, ולא אלין על כך בפעם האלף, אי אפשר לדעת שבתוך העיתון נבלע ראיון עם מר טלוויזיה, חיים יבין, היינץ קלוגר בעברו, עם הכותרת הממש טובה, "הבנתי". אפשר להגיד שכבר שמענו אותו אומר הכל, אבל אני עדיין מתעניינת, מה גם שהוא היה מאוד חביב בעימות המשולש.
מנכ"ל כלל ביטוח אומר לגלובס (3): "אין לנו חרטות על הקלטות... לא עשינו רע ואני לא סבור שעברנו קו אדום", נו בטח, אם מחברים את זה לדברים של פרל, הוא לגמרי צודק.
מסקר של מכון הגל החדש עולה ש-72 אחוז מהילדים חושבים שאבא שלהם יכול להיות ראש ממשלה, ורק 22 אחוז חושבים שגם אמא יכולה.
ברור מה קורה אצלנו בבית, כן?
מתי גולן מתלונן ב"דוקומדיה" ("גלובס הערב") שאין מודעות לשמות שופטים ועו"דים בידיעות הרלוונטיות, ואני אומרת, אל דאגה, העו"דים מיחצנים את עצמם היטב. עוד לא ראיתי ידיעת בית משפט ששמות העו"דים לא נוצצים בה.
"הארץ" מתעלם מהכתבה בידיעות בשבוע שעבר (שהייתה מרתקת, שכחתי לומר), ומביא את גרסתו הוא לתוכנית ויסקונסין. טוב, כנראה שקוראי הארץ לא קוראים ידיעות.
אליחי וידל מ"מארקרוויק" מסביר למה הוא לא יפתח בלוג. מה, למרות הראיון של אבריאל משלשום? הוא מזכיר בנשימה אחת את יובל דרור ואת ו' המסתורית, מה שוודאי גורם לעמיתי לגרד עז. אני משועשעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
