נגמרה הילולת החגים בעיתונים, מספר המודעות צנח, וכולם רזו פלאים. "7 ימים" ירד ל-96, "סופשבוע" ל-64 (כולל כפולה שלמה לביג טיים), "מוסף הארץ" - 72. התחרות בין השלושה היום היא למי יש שער פחות אטרקטיבי, תחרות קשה במיוחד. הכי נסבל "7 ימים", אם כי נושאו, אייל זיגר, מעורר בי רתיעה קשה.
כותרת השער של הארץ, ירוק רעל, וכותרת הכתבה, ירוק קטלני, קרובות מדי. אני מבינה את חשיבות ההתרעה מפני אירועי גראס שכאלו, גם אם מדובר באחוז מזערי של נפגעים, אבל מתוך כל האמור בכתבה מתקשה לראות את המקום בו הממסד הפסיכיאטרי כשל. שווה היה לדבר עם אנשי התחנה לבריאות הנפש שטיפלו בנערה, לשמוע את גרסתם, ואם סירבו, לכתוב. אנשי המקצוע שכן מדברים, לא דנים במתאבדת באופן אישי.
אמרתי לכם שסייד קשוע סתם בחופשה. כלומר הוא חזר, אומלל כתמיד. יופי.
כשהוא שואל, במשפט הסיום שלו, "מה אני עושה כאן?" למה הוא מתכון? לישראל? לעולם? לבית שלו? לעיתון הזה? לעמדתו על הספה מול הטלוויזיה וניראליותיה? להכל ביחד?
מה אתם רוצים מנרי ליבנה? גם השבוע מצאתי את המדור שלה אביבי ונאה. והיא לא אומרת שהיא יפהפייה, לידיעת אחד המתגבבים (אני לא זוכרת כבר מי, ולחפש ב-126 תגובות זה מסובך), אלא מציינת שלפני כשלושה עשורים נראתה מצוין. מה הבעיה?
הכפולה שמעוצבת הכי יפה, מבין כל העיתונים: "המלכה חוסיין", ע' 42, על הקהילה ההומו-לסבית הפלשתינית. צילם אסף עברון, עיצבה אורנה אושרי (כפי שאפשר לראות, בינתיים כל צוות המוסף נשאר על מכונו). לא יודעת מי אחראי על הסטיילינג, כי אין קרדיט, אבל מגיע לו/לה גם טפיחה קלה.
ראיתם את עמודת התוכן של פלאפי, המתייחסת לשימוש תכוף בסגולים (סימן הניקוד)? לא מוזר שכתבת המתאבדת (מוסף הארץ, ניר בכר, קודם "7 ימים", שלא תגידו שאני מנחיתה כתבי חידה) נוקדה בסגולים? קשר טלפאתי עם הג'מעה?
דנה קסלר שוב מתארחת במוסף, ומראיינת את זקני צפת, הדור הבא. קוראים להם "מיותרים", ועוד לא השתכנעתי שהם לא.
מאוד מוזרה כתבת הכפולה (לא שכיח, הגודל הזה, אולי שמו לב שם שצריך למזער נזקים, אבל מוטב היה להעיף אותה) ב"7 ימים", על פועלי שפעת העופות. ראשית, הסיכוי להידבק (ככתוב במשנה) לא מאוד רחוק מהסיכוי להידבק באיידס כשאתה זוחל על הג'בלאות עם חבריך ליחידה (ע"ע). שנית בניגוד לכתוב במשנה, שהפועלים שותקים על הלנת שכרם, דווקא כתוב בכתבה: "הלכנו לשגרירות תאילנד והתלוננו".
אהבתי את כתבת הגראפס (Grown ups) המתורגמת מניו יורק, רק שימו לב, לא מדברים שם בעיקר על גברים? מה, רק להם יש את הפריבלגיה הזאת? וגם בבוקסה הישראלית אין אף אישה. וזה ממש לא מקרי. כי נשים היו נחשדות מיד בהתיילדות. הרי להן יש את תפקיד המבוגר האחראי בדרך כלל. אבל כן, אני גראפ לגמרי.
"שליחות קטלנית", סיכום ביניים: עברו כבר כמה חודשים עם המדור המחודש, והוא לא משכנע. אין עליו דיבור, הקוראים לא מחכים לו כלממתק, העיצוב הבעייתי לא השתנה כמעט מיומו הראשון, והאייטמים והתמונות לא מספיק מרגשים. דרוש מפנה דרמטי, ועכשיו.
המכתב נגד העמלצת ויחסה לבע"ח? איך ידעתי שזה מה שיקרה.
הדבר הטוב היחיד בשער של "סופשבוע" זאת ההפנייה לכתבת גוגל, "טו מאץ' אינפורמיישן". ואם יש ראיון עם ג'ון בטל, למה הצילום שלו מופיע רק בכפולה השנייה? ולמה העמוד הרביעי של הכתבה נראה ככתבה נפרדת, עם חזרה על הכותרת שם באופן כותרתי ולידים שנראים כמו משנה? והכי חשוב, למה הכתבה לא מחדשת כלום כמעט?
"איך אתה מגיב לנשים?" שואלת בילי מוסקונה-לרמן את דן פרופר בראיון השער. למה, למה היא התכוונה? ולמה הוא ענה לה? (התשובה שלו, שלא אחזור עליה, מתחרה בשאלה בגדלות הרוח שלה).
והפטיש החדש למתאגרפות? בשבוע שעבר ערביות, ועכשיו רוסיות? לא נראה למישהו קצת מוזר?
קראדי על השער של "מארקרוויק" עורר בי חולשה ורפיון. כה non-סקסי. כנושא, אני לא שופטת אותו כגבר.
למה נשים מהוות רק 17 אחוז מבין השותפים במשרדי עורכי דין גדולים?
לניו יורק טיימס יש תשובות שיכולות לגרום לי רק לדפוק את הראש בקיר. לא שום דבר אחר.
אבי שילון חוזר בעכבר ל"לילות תל אביב" של דוד אבידן (איך אני יכולה להתכחש לו עם "תשדורות מלווין ריגול" שלי, הכותרת לפוסטים משמאל), אבל אני חייבת לתקן אותו. דוד אבידן לא היה "הצ'יקיאיסט הראשון", אולי צ'יקי הוא האבידניסט האחרון, לפחות עד סוף העשור.
ושוב העיר מצליח לעצבן אותי, בפרויקט טלוויזיה (והרי ידוע היחס החם שיש לי למבקרינו). מטעמי חיסכון בעמודים, ושלא כמקובל בעיתונים מתוקנים, אין עמוד תוכן, והיום זה נורא במיוחד, כשהוא נפתח מיד בכתבה, שבתחתיתה זרועים הקרדיטים כחריוני זבובים. אבל זו הקטנה בבעיותיו של העיר השבוע.
למה לכתוב כתבה המתבססת על זיכרון אנושי? הרי זה מכשיר המדידה הכי גרוע שיש. אבל לא, אסף גברון מוצא לנכון להתגאות בכך, ומונה סדרות טלוויזיה משפיעות ברצף חייו, ככה בשלוף. "אמנות מהסוג הנחות" הוא קורא לה במשנה. ומהי אמנות מהסוג הגבוה? בכל אמנות יש זבל בשפע. רוב הדברים שנעשים הם לא טובים, ותמיד יש לדלות את המעט, הטוב (ולא ניכנס לזה עכשיו, מה זה טוב) שערה שערה, פינצטה פינצטה, אז די לזרוק זבל על המכשיר הקטן (או הגדול) הזה, רק כי כולם יכולים לגעת בו.
אחר כך כותבות כל מני דמויות מעולם התקשורת על טלוויזיה. לכל תוכנית יש מסגרת כזאת נחמדה, אבל למה לא להוסיף בה אם ומתי שודרה הסדרה אצלנו? ונכון, לכל אחת היו מלא שידורים חוזרים, אבל לפחות לכתוב על הפעם הראשונה. ולמה אין תמונה בפריים של "אלה הם חיי"? וב"הסופרנוס" לא כתוב כמה זמן נמשך כל פרק.
יגאל גלאי, מנכ"ל גלובוס גרופ, ופעם עורך פנאי פלוס מככב פעמיים: בהעיר הוא כותב על אהבתו לנב קמפבל מ"שולחן לחמישה", ובגלובס הוא מנבא, בניגוד לדעתי המלומדת, שיום יבוא וגם בעיתונות העברית נזכה לראות את ישבנה של קנצלרית מטאפורית, ומצליח לעצבן במשפט "אם הם היו מסתפקים בישבן של דוגמנית או כוכבת קולנוע, זה היה נסבל. כשמדובר על מנהיגה פוליטית, זה לא עובד". סליחה, זה לא כמו להגיד שמותר לאנוס זונות? חוצפה.
גם לזמן תל-אביב יש גיליון נושא, על כסף – למעשה יכלו להיות שם שמונים כתבות אחרות. למעשה יכולה הייתה להופיע שם כל כתבה שבעולם, כי כל דבר קשור לכסף. למעשה זה גיליון הנושא הכי מופרך בו נתקלתי מזה זמן רב.
מי שיכול לקרוא את ההפניה הראשית בשער של "נדל"ן" הארץ דהמארקר שיודיע לי. כי אני לא (note לענת ג'ורג'י: לבן על צהוב-כתוב לא עובד).
"לפעמים בעלי מצלם אותי בבית וזה לא מרוטש, ואני קצת נבהלת. כשאני עולה במעלית והאור נופל מלמעלה אני פתאום רואה מה נהיה ואני..." מתוודה סיגל שחמון ב"7 לילות", אבל העיקר שבשער פה את מרוטשת לתלפיות מותק.
לא יפה להגיד, אבל צילום תאונת השרשרת בשער הארץ (דניאל בר-און) מעולה, מעביר את הזוועה, את הנוף הכאילו פסטורלי בעומק הפריים, ואת הרגעים שאחרי, בהם אפשר רק לעמוד ולנסות לבלוע את הרוק.
האתיופית, ידעה או לא ידעה על הוריה, פרק ב': הכתב האתיופי של הארץ, איינאו פרדה סנבטו מזכיר במפורט את הסיפור של ידיעות, ואת דברי דני אדינו אבבה הטוען שהבטם בז'ה (בזה בידיעות) כבר ידעה כשהגיע אליה. סנבטו מצטט "את הבשורה קיבלתי מעיתונאי שהגיע לביתי". בידיעות ממשיכים להכחיש להארץ שאבבה היה השליח.
ואבבה בידיעות מצטט את נציג הסוכנות היהודית בגונדר: "כשהגענו לבית שלה היא כבר ידעה על האירוע, ומי שבישר לה זאת הוא קרוב משפחה של גנטו" (הבעל).
ומעריב ממשיך למשוך ידיו.
דרור פויר מתלונן ב-G על הזמריר של אנשי מעריב בסלולרי שלהם, עליו כבר דיברנו, וטוען שלמרות שחלקם ניסו לנפנף אותו, החזירו להם אותו בכוח. אם זה אמנם כך, זה אכן נורא ואיום, הרעיון להפוך את העובדים ללוח מודעות מהלך, כמו שכבר כתבתי.
יודעת שאני צריכה להניח לזה, אבל לקרוא עוד פעם משפט של מנחם בן "... מה שמוכיח שוב שאפשר לצאת מהומוסקסואליות, והמוצא הוא תמיד אישה מקסימה", מוציא אותי מדעתי שבוע אחרי שבוע, ואין לי במי לבעוט.
ב"תקשורת עוינת" (ולא עויינת, מה זה, כמו ה-איי של אולמרט?) ב"המוסף לשבת" מספרת סימה קדמון איך אולמרט הפר בלעדיות לניוזוויק, והתראיין במקביל לטיים מגזין, ואיך האמריקאים התחרפנו מזה. מעניין, שיש בעולם מי שהמושג בלעדיות עוד אומר לו משהו. ושגם אם רה"מ ישראלי מפר אותו, אפשר לנזוף בו.
התאכזבתי מאוד מהכתבה על דורי קלגסבלד בעל הטוארג הרצחני (700 אלף שקל? יפה) שלא תרמה דבר לכל מה שכבר היה ידוע מיום התאונה ועד היום, וגם מעיבוד תמונות ההרוגים, ההורג והרכב המעוך. כנראה החגים אכן חוללו שמות בעיתונים, עוד יותר מאשר בימי חול, ממש כמו בטלוויזיה שנשכבה על גבה ונפנפה ברגליים בחוסר אונים עם שידוריה החוזרים.
עוד כתבה מוזרה, שנראית, הולכת ונובחת כמו כתבת תדמית מרוחה היא זו של רונן ברגמן על האתר הנסיוני לטיפול בחרדות.
שמעתם כבר על היחסים החמים בין התאחדות לקולנוע לבין המבקרים?
צאו ולמדו.
הופעת אורח
וויל סמית ויואן מקגרגור פה. אצלנו. עכשיו. יאמי.
לפני פיזור
יום השואה מחכה לנו בשבוע הקרוב. תהיו חזקים.
(או שתקראו את הכתבה של אריאלה רינגל-הופמן, כמו שנוצה מציעה)
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
