אני חיה לי מפוסט לפוסט (מחווה ל... נו...), מפזרת את פוסטי לרוח, לא מספיקה לנשום, קוראת, כותבת ויורה, ועל הפוסט הנוכחי רציתי לחשוב כמה שעות, כמעט יממה, כדי שיהיה שקול, ולא רק רווי ניצצות. אז לא בטוח שאצליח, מאחר שהנושא טעון גם עבורי, אבל אנסה.
אני נורא רוצה להאמין בהתארגנות ובשכר מינימום (אבל האם לא יתעקשו אז להיצמד אליו ולא להתקדם ממנו?) ואני בעד זכויות סוציאליות הולמות, וקרן השתלמות וקרן פנסיה, ונגד חוזה הפרילאנסר הדרקוני. כיום השוק חופשי, ורק מי שנאבק, ומי שמפגין עוצמה, ומי שמלא ביטחון ומשוכנע ביכולותיו ויוצר את הרושם המתאים בעזרת דיפלומטיה ופוליטיקה, גם ירוויח כמו שצריך. כמו בכל מקום. ולכן אף פעם אני לא רוצה לדעת כמה מרוויחים מי שיושבים מלפני ומצדדי. ולכן צריך לדאוג גם לכל השאר.
לא יודעת מי מכם מכיר את ועדי הדפוס הגדולים ואת הדינמיקה ששררה תחת שלטון הטרור שלהם. אז נכון, הם קיבלו המון טובות הנאה, ואי אפשר היה לפטר אותם. אבל האם זה העיקר? מישהו רוצה לעבוד תחת אימת הטרור, תחת איזה חוק או איגוד שלא יאפשר לפטר אותו? איזו צורה תהיה לעבודה הזאת? ומה עם היצירתיות והתשוקה והלתת את הנשמה במה שאתה עושה? אני רוצה לעבוד במקום שבו רוצים אותי, ולא במקום שמחזיקים אותי בכוח, בחריקת שיניים, כי האיגוד מאיים.
כל בעלי ההון רוצים לחסוך, כולם רוצים להרוויח כמה שיותר ולשלם ולהוציא כמה שפחות. מערכת השיקולים שלהם בבחירת העובדים ובמינויים זוטרים ובכירים כאחד היא מי יגרום להם להכי פחות הוצאות, ויעזור להם למכור הכי הרבה. מי לא יצור שום טלטלה במערכת, מי ידאג לסטגנציה במצב הקיים, מי לא יטלטל את היאכטה שלהם. כישרונות? יכולות? נסיון מוכח? הצחקתם. אפשר לקחת את הפרמטרים האלו ולשטוף אותם בניאגרה הקרובה.
קשה לבעלי הבית המבוהלים להשלים עם תמורות ומהפכות שפעם קרו פעם בכמה מאות שנים, ואחר כך פעם בכמה עשרות, ואחר כך בתוך שנים בודדות, ועכשיו תוך פרקי זמן קצרים בהרבה. זאת הסיבה למינויים משונים ולפיטורים מוזרים לא פחות, להיפרוונטילציה ולהתנהלות הפורפראית שלהם. המבוכה והכאוס שאמצעי התקשורת נמצאים בהם בגלל התנגשות העולמות, בגלל שהסדר הישר מתפוגג, וצריך להתמודד עם אמצעי תקשורת חדשים ועם מפלצת האינטרנט מעבירים רבים על דעתם. זאת גם הסיבה להחלטות שנראות התאבדותיות (ע"ע כוכבי nrg). הפחד, רק הפחד מניע את הנפשות הקובעות.
נכון לעכשיו, ברגע שתיווצר קומבינה הולמת בה יוכלו לחסוך על המשרה שלכם כמה אלפי שקלים, יפנו אתכם הרבה יותר מהר מאשר את אזרחי עמונה. ולא כי עשיתם משהו לא בסדר, ולא כי העבודה שלכם כבר אינה כתמול שלשום, אלא כי הפיטורים שלכם ושל עוד כמה אנשים יוכלו להוביל למאזן מוצלח יותר בסוף החודש, כי המנכ"ל שלכם יוכל לנפנף בהישגים המרשימים שלו בפני בעלי ההון.
נכון לעכשיו, זה גם העתיד הצפוי לי.
הכל יכול היה להיות אחרת לגמרי אם מקבלי ההחלטות היו באמת אנשי מקצוע, אנשים שמבינים עיתונות, שתקשורת כנדבך של התרבות מעניינת אותם, שיכולים להתמודד באומץ ותוך פקיחת עיניים ולא עצימתן עם העולם החדש שמבעבע לנגד עיניהם, שנבנה משנייה לשנייה, מדקה לדקה, מרגע לרגע. ואז גם אפשר יהיה להקים איגוד שלא יפעל ככוח שיטור בלבד, אלא בהבנה ובחמלה ובאנושיות ביחד עם העומדים בראש גופי התקשורת. אבל שוב אני שוגה בחלומות באספמיה.
ולכן אני קוראת כאן ועכשיו ובקול גדול לכל גוף כלכלי/ תקשורתי/אחר לעזור לי (ולאנשים נוספים בעתיד) להפוך את הבלוג הזה למיזם מורכב - חינוכי, לימודי, ביקורתי ותאגידי - שיפעל למען עיתונות טובה יותר, למען תקשורת אמיתית ולטובת העיתונאים באשר הם. בשלב זה, האמצעים והמשאבים - מכל הסוגים - העומדים לרשותי מוגבלים עד לא קיימים, ואף הולכים ואוזלים.
בצער וביגון
V
לפני פיזור
1. הפילוסוף החרמן מחק את הבלוג שלו (הסבר פה למטה).
2. כן, המחמאות-כביכול שהזלפתי על דן פרופר היו בציניות וסארקזם ואירוניה, בחרו את המילה המתאימה. הרי ברור שדבריו היו גבב של קלישאות, מה, אני צריכה לצרף קריצה לכל משפט שלי? אנחנו מכירים מאתמול?
3. הווידוי הנורא: איפה בעלה של הגברת בכל הסיפור? לא שמתם לב שהיא מקדישה לו שתי מילים? מה, הוא לא צריך לגדל את הילדות? לא צריך לשים מכונות כביסה ולגהץ בגדים? למה? כי הוא אוהב את העבודה שלו? כי הילדות לא מתקשרות אליו בזמן העבודה כי אסור להפריע לאבא, אבל לאמא מותר להפריע?
אף אחד לא מרגיש משהו לא בסדר בכך שאישה צריכה לאחוז בשתי משרות, כלומר שלוש, אחת מחוץ לבית, שנייה תחזוקת הבית ושלישית גידול הילדים? והבעל מה? כספומט מהלך? לא צריך לגדל ילדים? מבסוט מזה שעכשיו יש לו ארוחה מפוארת בכל ערב בבית ולא מנה חמה? וכמו שכתבתי קודם, וכשיתגרשו מה יקרה?
ולא טחנתי בעבר מספיק בעניין? טחנתי.
4. נכון, היה יום חלש היום, הפסח הזה מוטט את כולם כנראה, אבל מה לעשות, מתמודדים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
