אין מצב שנדע כמה דפ"רים חגגו על הנערה המסכנה, ומתי זה התחיל בדיוק, כשהייתה בת 12 וחצי או בת 13. והגדרת החוק (קטנה מגיל 14 – עבירת אינוס, גם אם הסכימה; בת 14-16 – בעילה אסורה בהסכמה) אין בה כדי להוסיף או לגרוע מזוועת ההתנהגות הברברית והבהמית שלהם. זכור לכם ודאי המקרה מינואר, אלא שאז הייתה זאת חיילת ששימשה את חבריה ליחידה.
ושוב, אני לא מבינה את העשרה, עשרים, שלושים או חמישים הגברים האלו, שידעו שהם לא לבד, שהם חלק ממעגל קסמים נורא של נערה מבולבלת אחת, שלפניהם היו עשרה ואחריהם עשרים, ולמחרת אותו דבר. מסיבות לא ברורות הם נהנו מהעובדה שלפניהם יצור אומלל, ושהם עצמם כלי בידיה, בדיוק כמו שהיא בידיהם. איזה חלקים במוח חסרים להם בדיוק? איזה גברים מסוגלים למעשים כאלו? כמה איי קיו (חד ספרתי? בהנחה ש-90 מגדיר פיגור שכלי) צריך כדי להיות חלק מאקט חברתי כזה? איזה גברים (כן, הש.גימלים, קראתי) יכולים למצוא את עצמם בתוך המעגל הזה, ועוד לאורך זמן, בלי לחשוב בכלל?
אבל אפשר להשמיע צפירת הרגעה: היא הייתה די רגועה ולא פרצה בבכי כשמסרה את עדותה (מעריב) וגם לא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. ממש חדשות טובות.
"המגזין" ו"24 שעות" עושים את יום הזיכרון בגליונות מיוחדים מלאים בכתבות נהי ושכול.
צל"ש הקטיפה לעיצוב של "24" - מפונט הכותרות, דרך עמוד האבן בצד כל עמוד שמאלי, ועד מסגור התמונות בפס השחור הרחב.
138 חללים הצטרפו בשנה האחרונה למשפחת השכול" נפתח המשנה של ידיעת חללי צה"ל.
לא החללים הם שהצטרפו אלא המשפחות.
פרץ ממשיך להתקוטט עם חברי מפלגתו בכינוס של העבודה אתמול, וקובל על שהביטחוניסטים לא מבינים את חוש ההומור שלו. אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עכשיו עם מתן וילנאי ועמי איילון, לו הייתי הוא. אבל תכף הוא יגיע, ובטח יסביר איך זה להיות בלתי אהוד ולנצח ברוב זעום של 34 קולות.
וזאת גרסת האשלא"ש לסיפור רחל תורג'מן. בקצרה, ברור ששיתפה פעולה עם ידיעות, כפי שכבר נכתב כאן (ע' צילום השער המושקע), ומהכתוב מתברר שגם עם חיים ביאור מTheMarker-, מה שקשה היה לראות מהתוצאה. המסקנה מריקוד שבעת הצעיפים הזה, תורג'מן היקרה, היא שכבר עדיף היה לך להתראיין.
ולעיתונים: עדיף שהנרדף לא ישתף פעולה, כך אף אחד לא ירגיש מחויבות להיות אליו נחמד במהלך הכתיבה והעריכה.
פנאי פלוס נדרש לסוגיית אינוס העברית, ואודטה מסבירה כמה היא בסדר. ארבע עבודות סמינריוניות עשו על השפה שלה. ועוד היד נטויה.
אפשר להירגע זמנית, יגאל עמיר לא יתרבה בינתיים.
לא תקראו בידיעות, אלא באחורי של מעריב: נדב, הבן של ג'וד נמ"ש, חייל בחטיבת ההסרטה של דו"צ מבקש לקבל אישור עבודה מיוחד. צה"ל נוטה שלא להיענות לבקשתו. אי אפשר לסדר לו איזה פרוטקציה?
כמה משעשע הריב של יגאל ארנון ושלמה פיוטרקובסקי על ה-1% ממניות סלקום.
אסור לעשות עסקים עם חברים, זה ברור.
נינט תתוודה ותודה ב"מוסף החג" של ידיעות מחר שהיא הולכת לישון עם יהודה לוי באותם 1.90 X 1.40 - אם יש להם סטנדרטית ולא קינג סייז. "אם אני מאוהבת ביהודה, אז אני אהיה איתו", היא מתנסחת ברהיטות. לא אמרנו לך אף פעם שלא תהיי איתו, רק למה כל ההכחשות? רק כדי לצאת מהארון עכשיו? וליהודה, לא יצאת קצת דביל, בראיון האחרון שלך ל"24 שעות", עכשיו כשאתה חושב על זה?
אייס "חשף" לפני שבוע שה-VOD שידר כל מיני תכנים לא הולמים ביום השואה, רז שכניק התנפל על יורם מוקדי, מוקדי אמר צודק צודק, והתוצאה היא שהיום ייחסמו כל מני יצפאנים לסוגיהם, מדווח גם שכניק. הידד.
לחובבי הסטטיסטיקה (אני). תל אביב היא העיר הכי פחות משגשגת דמוגרפית, אם ב-48' חיו בה 248 אלף, ועכשיו רק 378. אוי.
לא מצליחה להבין את הסיפור המוזר על הקליפ הזה, מייד אין יזראל, שכבש את העולם. אבל לעידוק יש סיפור ארוך לספר עליו.
הארץ משוויץ ומדווח בעצמו על התרחבות מוסף הספרים שלו. אוקיי, נחכה למחר.
80 אחוז מעמישראל ינפנפו בחג (מעריב, "עסקים"). באמת?
לחם עבודה
אבי יששכרוף מקול ישראל יהיה הכתב לענייני פלשתינים בהארץ מ-1 ביוני, במקום ארנון רגולר, שהיה שמאלני מדי לקו המערכתי החדש של העיתון. זה נשמע רע מאוד.
אור ישראלי לא רוצה לחזור לרדיו תל אביב אלא להמשיך את חופשת הלידה שלה. מה יעשו העמלצת ושותפתה?
הוזמנתם למסיבת חטיבת החדשות של ערוץ 1?
לפני פיזור
לאיש הטלוויזיה שכתב לי הבוקר: מחקתי בטעות את המייל טרום קריאה. תוכל לשגר שוב?
הנאה בעיניכם, מגיבנים יקרים, אור התכלת העזה שפרשתי למרגלותיכם?
לחדשים: כדי להגיע לפוסט הקודם, ששייך לאפריל, צריך להיכנס לארכיון ולהצביע על אפריל.
ומחר (או מחרתיים) אצבעות חג על האש.
ואל תשכחו את הדגל על המכונית.
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
