(מממ, האם להמציא לו שם חיבה לאלתר, או לשמור על קורקטיות ודיסטנס, כמו שעשיתי עד היום?)
על מנת להשיב כדבעי על מאמרו המחכים (מכאן תתחילו לספור את מילות החנופה) של חנוך מרמרי (ח"מ) על ולווט בגיליון מאי של העין השביעית נפנפתי מעלי את עיתוני החג לכל רוח באופן זמני, והזדרזתי לתקתק, לבל אחשב כחסרת נימוס באופן מופגן, לישות וירטואלית חסרת לב בפרט וכלי דם בכלל, המתעלמת ממחוות כה גרנדיוזיות כמו זו של ח"מ.
הדברים עוררו אותי למחשבה. לא שמחשבתי רדומה בדרך כלל, אבל יש ימים בהם אני מתנהלת מכוח האינרציה בלבד, ומכוח אותה נטייה אובססיבית ואותה יכולת לדבוק במשימה שהטלתי על עצמי, יכולת שמקורותיה לא ברורים. הייתי שמחה לומר שאני רחל תורג'מן של העיתונות אבל אני לא, מאחר שהיא מונעת על ידי מאפייני אישיות אחרים מאשר אני. יש כמה דברים שהייתי רוצה ללמוד ממנה, אבל נעזוב את זה ונתמקד בהערות, נקודתית.
"לארה קרופט"
לכל המפנטזים על ולווט כלארה קרופט, הדמות שולווט מושווית אליה ושאיור שלה מלווה את המאמר המהולל שזכה לכותרת האינטליגנטית והאלגנטית "מהפכת הקטיפה", אהה... דומה, דומה, אבל קצת יותר מוצלחת ממני, חיצונית ופנימית. רגע, למה אני מפחיתה בערך עצמי, בואו נגיד שאנחנו שונות. אני יותר מיוחדת. חוץ מזה אין לי אבא עשיר, אלא אבא עני (וכן, אני צריכה לקרוא את הספר) וגם לא ידע רב באומנויות לחימה, לפחות לא באלו שאינן נערכות בעזרת מקלדת.
"הלעתים רדודה"
נכון. אני מודה. זה קורה כשאני מוותרת על פת לחם חרבה שהיא מנת חלקי (משכורות העיתונאים, זוכרים?). רגעי הייאוש, אותם תיארתי פה לא פעם אינם קלים ("למי אני עמל", שאל מי ששאל, כלומר אני), והחיים במחתרת, ללא קרן שמש אחת, ללא מנה יומית ומוסדרת של ויטמין די הם מתכון בטוח לדיכאון. זוכרים שבארצות סקנדינביה יש המון מקרי התאבדות, נכון? ומאחר שנפשי כספר הפתוח היא פה בפניכם, אי אפשר שלא לשים לב לימים הטובים יותר והטובים פחות שלי. ורק זכרו שאני מתעקשת לא להיעזר במסככי ומשככי תודעה כשאר אחי לנשק, אלא נלחמת בדכדוכיה באמצעות חוסן נפשי בלבד!
"הטרחנית"
קשה לי עם זה, קשה לי. נכון, לפעמים אני חוזרת על הדברים, אך רק מאחר שנדמה לי שמישהו לא הבין. אבל איך אפשר לקרוא למבזקיותי המוכחת טרחנות? אני נאלצת להתרעם בקול ענות חלושה על הקביעה.
"הקטנונית"
* ארנה קזין, לא אורנה.
* הידעת, ח"מ יקר, שהפוסט החביב עלי, וגם עליך כנראה, "להיות דנה ספקטור" מצדיע ל"להיות ג'ון מלקוביץ'"? בסוף, עם התעלה וזה? אוקיי, ידעתי שידעת, רק רציתי לוודא.
* תוספת: עיתונאים בעלי בלוג שלא הוזכרו במאמר: יאיר רוה, תומר ליכטש, דרור פויר, דרור גלוברמן, דוד שליט, דניאל בלוך, יגאל סרנה.
"מקורות האנרגיה"
כמו שכבר כתבתי, הם לא רבים, והם הולכים וכלים ("לטלטל את היאכטה"). הצעתי את חסדי בראש חוצות, ואני מחכה עדיין לטובה שבהצעות (כי רעות יש למכביר), כאותה עלמה המסרבת להינשא וכולם נוזפים בה על שבררנית היא יתר על המידה. ואני אומרת, אין יותר מדי בררנות. יש פחות מדי היצע ראוי.
"מועדון הוויכוחים הרענן ביותר שקיים כרגע" (על מחתרת הטוקבקיסטים פה)
זה נכון, מרתק אותי לקרוא אותו, לפחות כמו שמרתק אותי לכתוב ולהגיש את הבמה. רק מה, אני מבקשת ומתחננת, בפעם האלף, בלי עלבונות, בלי הוצאת דיבה ולשון הרע, בלי להיות מרושעים סתם. ויש לי גם שוט: אני כבר יכולה למחוק תגובות. ושימו לב לריבוע הקטון משמאל, הוא בשבילכם.
"יפוג הקסם"
הוא לא יפוג, הוא רק יתעצם. "חידה את לי" שרים כל מחזרי משחר נעורי ועד היום, ואינם מצליחים לפצח את הסוד. גם אני, רק בימים טובים במיוחד בהם הראות חדה והאופק בהיר וצח, כשהערפיח לא מעכיר את האוויר מסוגלת להבין אותה. אותי.
"רגע, ומה עם כל המחמאות", שואל חנוך בזעם עצור ובתסכול ברור.
אהה, שטויות, הסמיקה במבוכה והתחפרה מתחת לשמיכה.
ד"ש לסוניה
V
בבלוג זה
בכל הבלוגים
