"ערימות של גליונות ומהדורות חג כבר נערמות על שולחנה, וממש נודה לה אם תפטור אותנו מקריאתם".
ח"מ, העין השביעית
איך אני יכולה לסרב, חג, לא חג, מנגל, שמנגל, ואני לועסת ניירות במקום שיפודים.
שני מוספים טובים יש לידיעות: הראשון, "עצמאות", נערך על ידי עדי גולד ושני סגניו, פלוס תגבורת של שלושה מכוכבי ידיעות והפרובינציות: יט"ב, העמלצת ויאיר רוה. איזה כתבה ערכה ספקטור? נורא פשוט, זו של עומר ברק, שיצא ל-30 דייטים. תוכלו למצוא בה את מגע היד הבולט של העורכת החדשה בקלי קלות.
השער שלו אמנם מצטיין בכיעורו (עיבוד לדמותו של פולארד), אבל כולל ראיון מוצלח איתו, יומן מסע של שלמה ארצי, שלא מעניין אותי, אבל זה שיחוק, ארצי כותב, נו. יפה.
וגם, לטובת כל העם, ראיון עם אביב גפן ונינט, ממנו עולים שני דברים: הראשון, שמה שנכתב עליה ועל יודה בטיזר בתחילת השבוע הוא גם כל מה שמופיע בראיון בנושא. השני, שעד הראיון הזה נינט לא ידעה מה זה אגו, ואביב מתגייס פה להסביר לה בזמן אמת. מסמך מרתק.
או, כמו שמסכם אביב: "החדשות הטובות: כן, יש אלבום. החדשות הרעות: כן, היא עם יהודה לוי".
גם למוסף של רון ירון, "המוסף לחג" יש פרח בקנה, ביקור של ניצולת אנטבה ושניים ממחלציה באנטבה, במלאת שלושים שנה למבצע. וגם אם הדרמה שם הייתה פחות חיצונית ויותר פנימית, עדיין, מסע וכתבה ראויים ביותר.
58 הסיבות לאהוב את המדינה די משכנעות. בסוף באמת אוהב אותה.
למעריב יש שני מוספי חג. את "מגזין עצמאות" ערכה יעל פז-מלמד, ויש בו ראיון עם מפקדת קורס קצינים הראשונה בצה"ל, סא"ל טלי לנקרי. כדרכם של מוספי נשים (להלכה או למעשה), גם כאן יש את ההצהרה המתבקשת במשנה: "אל תדברו איתה על פמיניזם". נו, המילה הגסה ההיא. "פמיניזם לא נמצא אצלה בלקסיקון. המילה לא עלתה אף לא פעם אחת בשיחתנו", כותבת מרב בטיטו-פריד. אני מורטת שיער, ובקרוב אצטרף ליוסי קליין (עיינו בהמשך).
ב"מוסף עצמאות" אהבתי רק פרויקט קטן אחד, חמישה עיתונאים זרים המוצבים בארץ כותבים על החוויה מהעיניים שלהם.
מעריב "עסקים" מביא ראיון עם עופר רסלס, האקס של מיכל ינאי שחוזר לארץ (היכונו כרישי הנדל"ן), ראיון מושמושי לגמרי, שכולו אומר שפכו את דמי, וממנו עולה שרסלס הוא הטלית הכי תכולה שנתקלתם בה ב-58 שנות קיום המדינה.
בתואר המוסף הכושל זוכה "ישראל בת 58" של הארץ, שערך מיכאל הנדלזלץ. מהשער של ערן וולקובסקי, שנראה כשערו של מוסף פרסומי ולא כגיליון חג, דרך העיצוב הכבד והמתיש והלא מאוורר, ועד הכתבות שכל אחת שוקלת שני טון, ללא טיפת סקסאפיל או קלילות.
את הקלילות צריך היה להביא ניצן הורוביץ, שהתבקש לכתוב כתבה שתתאים לכותרת "אדם נשך כלב בסומטרה". מאוד אוהבת לשמוע את הסיפורים המרתקים של הורוביץ בטלוויזיה, אבל כאן יש מסה עצומה ודחוסה, שנפתחת באחד הפתיחים הרעים והמשומשים בתולדות העיתונות: "יום בהיר אחד טלפן אלי עורך המוסף הזה", ומסתיימת באפילוג המתחיל ב"כאן מסתיים מסענו" וכו' שצריך היה לעבור דליט מיידי.
"ספרים" של הארץ, שזכה לפרסומות ענק מאיימות טרם תפיחתו ערב החג, מאכזב מרה. למשל, שתי ביקורות על הספר של אורלי קסטל-בלום, המוגדרות כ"מצד אחד" ו"מצד שני". למה לא לסמן מה הצד הטוב ומה הרע, אם יש ניגוד ביניהן (אם לא היה, לא היה זה צד אחד וצד שני), למה לא להעניק לקטעים כותרות ומשניות נפרדות? למה לא להקל קצת על הקוראים? פלוס-מינוס, וי-איקס, בוהן למעלה ובוהן למטה, משהו. וכל השאר? ביקורות שהתפרסו עד עכשיו על פני חצי עמוד מתפרסות כעת על פני עמוד. ההשתבח העיצוב? ההשתנה? לא. בסוף, ליד רבי המכר יש המלצה של מוכרת בחנות ספרים, אבל היא נראית כמו מודעת פרסומת. רגע, זו מודעה? כי יש למטה "בחסות".
הרעישו אות המדינה ערב החג
נוחי דנקנר קנה את כור, ככה, כקוסם להטט באצבעותיו, סנוור ועקף את יצחק תשובה והמם את כולם, ואילו קובי אלכנסדר הלך הביתה בעקבות שערוריית האופציות של קומברס. בעמ' 3 ב"שוק ההון", גלובס, יש צילום שלו מימים יפים יותר, מחייך מלוא הפה, אבל הכותרת משמאל היא של מכתב הפרידה שלו: "אני עוזב בעצב עמוק". קוראים לזה אחדות הניגודים.
המדור "רפואה שלמה" מוקדש לקרחות, אבל המסגרת על התקרחות נשים לא נערכה היטב, או לפחות לא הוגהה, וכך כתוב בה אדרוגנית במקום אנדרוגנית. ובפסקה שנייה צ"ל אובדן שיער אצל נשים בהשוואה לגברים, אבל המשפט מתייחס פעמים לנשים. אני משערת שבזמן העריכה נשכחה המסגרת, אולי כי הגיעה באיחור, או מה.
גם ליוסי קליין יש טקסט חמוד ודי משעשע על קרחות (הארץ, ב3), עם איור, הפעם מוצלח, של וולקובסקי.
ב"נתח שוק" (גלובס) כותבת לילך סיגן על מעלליה של רחל תורג'מן ודי מאשימה אותה במתקפת יחסי הציבור, אבל נראה לי שסיגן לא קוראת היטב את המפה. דיברתי על כך פה וגם באשלא"ש התייחסו לכך. דבר אחד די ברור, עם מעריב היא לא שיתפה פעולה. נכון, שלוש כתבות בסופשבוע אחד לא מועילות לאיש, אבל נקודת ההנחה היא שמי שקוראים את השלוש הם רק עיתונאים. אני לא יודעת כמה בני תמותה קוראים יותר מעיתון אחד בסופשבוע. ובעניין הכותרת: "על אומנות יחסי הציבור העצמוניים". לא סיכמנו שהמילה עצמוני יצאה מהלקסיקון בסוף ינואר ש"ז?
מעניין הסיפור של קובי ריכטר ממדינול, אבל אני לא אוהבת את הצילום שלו בשער דהמארקר, וגם הגשת הכתבה לוקה בחסר גרפית, מאחר שהטור הראשון שלה בעמ' 6 ממשיך למעשה בעמ' 8, אבל בין שני העמודים מפרידה מסגרת ענק על הסיפור עם בוסטון סיינטיפיק, והיא לא מעוצבת כראוי, כלומר בנפרד.
פרויקטי עצמאות, ספירת מלאי
^ מורן שריר על לקסיקון הישראלי המצוי ("גלובס הערב") - 7 וחצי.
^ "החלום הישראלי" (דהמארקר) מתפרס על פני כל הגיליון כמעט, לא מעוצב באופן מובחן מספיק כפרויקט, ויש בו כמה עמודים מיותרים, כמו סופרמרקט הרוחניות, או כתבת האודישנים (תזכורת: לא לחצות כותרת, ועוד של מילה, בכפולה, כי מה שצריך להשתבש ישתבש), המשומשת מאוד.
בנוסף, צריך היה לאחד את "לעשות קופה" ו"לעשות מכה" - 7
בולט בפרויקט הטור הכי מבריק שנתקלתי בו בחג: מקורי, יוצא דופן, ולא קראתי אף פעם (אולי נכתב והחמצתי) ניתוח כזה של יחסי הורים ילדים וכסף. סחתיין לרותם שטרקמן. אהבתי קשות.
^ המשנוררים הגדולים ("ממון עצמאות", ידיעות) - 8 וחצי ברמת הרפרוף. מעוצב יפה, ברור מי גייס כמה וממי, ולי זה מספיק.
במעריב הכותרת בשער האחורי היא "כל הארץ מנגלים", ואילו בידיעות "כל הארץ ניפנופים". רבותי, כאמור, טעות בכותרת זה הכי נורא. צ"ל, ”נפנופים".
מצחיק שמישהו חושב שהעובדה שדליה איציק הייתה מורה תעזור לה להשליט סדר במליאת הכנסת (ידיעות, 6). רק השבוע התפרסמה ידיעה על מורה שברחה מבית הספר ועזבה את המקצוע אחרי שהתלמידים חיבלו במכונית שלה, והמשטרה - קצרה ידה מלהושיע. כאילו מורים? משמעת? מרות?
Nrg בוחר חתנים אלטרנטיביים לפרס ישראל, ומעניק לעוזי בנזימן, עורך העין השביעית את הפרס בתחום התקשורת. מעניין מי היו המועמדים האחרים.
רשימת הבלוגים המומלצים של ynet. שלומיתA, תמשיכי לשאוף ולנשוף.
נתקלתם כבר בבלוג ביקורת הפרסומות של אורז.?
חידה לחג: הנה בלוג שקוראים לו "הפינצטה". מי שיידע איפה ומתי התפרסם מדור בשם זה (לא מתכוונת לזה שב"עלמה"), יזכה ב... אני צריכה לחשוב על פרס הולם. אולי פינצטה.
רשימת הנשים היפות של ווינט. איך אפשר להגיד שלמירי בוהדנה יש "יופי של הבת של השכן אבל סופר סקסי"?
ומה זה, מסימני ההיכר: "כנות סיליקונית"? והמשפט על מיכל מודעי "למה דווקא היא: בגלל שלא היתה לנו עוד מלכת יופי שניה", מה טיבו? אם לא היה לאנשי האתר מה להגיד על הנשים, או, ליתר דיוק, לא רצו להשקיע בתחקיר על היפהפיות, יכלו פשוט להצעיד אותן עם שמות ותמונות וזהו, כך הייתה נמנעת המבוכה.
קריאה מדוקדקת בפרשת התינוק החטוף די מסבירה את הפרשה, למרות צו איסור הפרסום. אני מקווה שכשיוסר הצו יתברר לי שההשערות הראשוניות שלי, שיד הקרובים לו הייתה במעל, היו מדויקות. ככה זה, על פי הסטטיסטיקה והשכל הישר.
האשלא"ש מראיין שלושה עיתונאים ותיקים שהיו פה בתש"ח. למה לא הביא תמונות שלהם, למשל? לא מתבקשת ההשקעה המינימלית הזאת?
עידוק כתב על שידורי יום הזיכרון וה-VOD וכל זה, וגם בבלוגו. שימו לב להבדלים בין המגיבים.
נ.ב
עוד לא קראתי את שאר העין השביעית. אשלים בהמשך.
לחם עבודה
הדבר הכי מצחיק שקראתי: אסי דיין ובנו ליאור ישתתפו בריאליטי "החיים על פי Y" (יצא "החיים על פי ש", ידיעות, 10). הם יעברו תהליך גמילה מעישון וטיפול שיטהר להם את הגוף ואת הנפש, כולל טיפולים פסיכולוגיים ושתיית מיץ עלים (מה זה מיץ עלים? אולי התכוונתם למיץ נבט חיטה ולא רציתם להפחיד את הקוראים? ולמה לכתוב במשנה "יאכלו עלים", אם בידיעה כתוב שישתו אותם. ועוד שאלה: חסה זה לא עלים?)
ונחתום בציטוט של דיין סניור: "מבחינתי מדובר במסע מיתולוגי לגיהנום האלטרנטיבי... אם לא נחזור תדעו שטבענו בג'קוזי של שמן תירס".
ערד ניר יגיש את "המהדורה הבינלאומית" בהפקת חברת החדשות, מוצ"ש, 20:50.
טטיאנה הופמן ואהוד יערי ישתתפו.
האם מוריה דאום-קפלן קשורה לחנוך דאום?
והתשובה המתוספת: כן, אחותו הקטנה, שלומדת פסיכולוגיה וכותבת להנאתה.
קונצרן הגר ינאי ממשיך להתפשט, והנה ספרי הילדים שלה.
למה הדיווחים על אוכלוסיית המדינה, שעברה את ה-7 מיליון, דיווחים שהתפרסמו כבר כמה פעמים במהלך החודשים האחרונים ממשיכים להציף אותנו בחג כאילו מדובר בחדשה מרעישה?
לפני פיזור
צל"ש הקטיפה
כנציגת פיל"ת: אל תבנה קריירה על ניתוח טקסטים.
רק בשביל זה היה שווה להתעורר בבוקר.
1,000 קלוריות בארוחת מנגל אחת.
מה צריך לעשות כדי לנפנף אותן אחר כך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
