Velvet Underground - לא רוצה להתעטף בקטיפה כג'ורג', וכבר לא במחתרת [email protected]

בימים אלו מתנהל משא ומתן בין עורך דינה של V לבין גוף מסחרי רציני-כוונות על עתיד הבלוג ופניו.

בשל כך, בגלל הלך הרוח הלאומי פה והלך הרוח שלי, הפרטי, אני יוצאת לחופשת חג מאוחרת עם הקיד ועם האדם השלישי, ומשאירה אתכם לבד. תוכלו לטקבק אצבעות שחורות להנאתכם, זה ממש קלי קלות, להשמיץ את כל העולם ואותי, ולהרים גלי שנאה והכפשה כה גבוהים ואדירים, עד שמיטב גולשי הוואי יסתערו על חופינו  ויתחננו לבוא לגלוש עליהם.

בינתיים קבלו חומר קריאה וחוברות עבודה לחופש

חנן כהן ריכז את כל הבלוגים שכתבו על האונס בבסיס חיל האוויר. 

לא קראתי את כל הפוסטים, אבל הטרידו אותי במיוחד כמה משפטים של רינת ברקוביץ':

"עם כל הסלידה והגועל שאני חשה כלפי המקרה הזה, וכלפי אחוות הגברים בהקשרים האלו – יש לי מושג איך הייתי נוהגת לו הייתי גבר, אבל אינני מסוגלת לאמר בוודאות שהייתי נמנעת מלזיין. התרבות שלנו – נשים וגברים - מעודדת גברים לתקוע את איברם בכל כוס פתוח וחינמי אבל לא מעודדת גברים להפעיל שיקול דעת כשהם נתקלים בו" .

נורא מוזר לי לקרוא את דבריה מאחר שאני רוצה לקוות שגברים לא הופכים לבהמות רק מתוקף היותם גברים. משום מה אני משוכנעת שאף אחד מהגברים בסביבתי לא היה נוהג כך. אבל ממש משוכנעת. כלומר, אתם, הגברים שביניכם, באמת היו רוצים להיות חלק מקבוצה שאישה אחת משמשת את צורכיהם, שמשמת כלי הקיבול שלהם? סליחה, אבל לא מדובר פה על היגיינה גופנית, נפשית ומוסרית? אני לא מכירה בן תרבות בעולם הפרטי שלי, וגם לא בקרב עשרות אם לא מאות הגברים שעבדתי בסמוך אליהם בימי חיי שהיה מוכן להיות חלק ממארג עדרי שכזה, שלא מופעל בו שיקול דעת הומאני משום סוג שהוא.

ובאשר אלי, כאישה (נו, תמשיכו לפקפק בכך, לא משנה, לפחות ישותי הווירטואלית), אני משוכנעת ביותר מ-200 אחוזים שאין שום מצב בעולם שבו הייתי נקלעת לסיטואציה כזאת לו הייתי גבר. ומעדות אישית אני יכולה לומר שההתפלשות בחדר מיטות קולקטיבי מרתיעה אותי מאוד, ולא בגלל נטיות פוריטאניות או תפיסת עולם שמרנית. פשוט כחלק מההתייחסות שלי לאדם כמכלול, ולא כמקבץ אקראי של איברי מין זמינים.

פרשת אמנון ברזילי

(העין השביעית מאי, ע' 39)

ברזילי בן ה-60 פוטר מהארץ בפברואר 2005 אחרי 27 שנות עבודה ככתב פוליטי ובעל טור. ברזילי, שתובע מהארץ כ-440 אלף שקל טוען שפוטר שלא כדין מפאת גילו המתקדם, ללא התרעה וללא נימוק ענייני. רק בדיעבד נודע לו, כך פרקליטתו, שמדובר במדיניות מכוונת של הארץ להיפטר מעיתונאים ותיקים בגילים מתקדמים או להרע את תנאיהם ושכרם ולגרום להם בכך שיעזבו את העיתון, כדי לפנות מקום לכתבים זולים וצעירים.

בכתב ההגנה שהגיש הארץ מוכחשות הטענות האלו מכל וכל, והעיתון מבקש לדחות את התביעה על הסף. טענת הארץ היא שברזילי פוטר במסגרת "הליך פיטורי צמצום" כחלק מתוכנית התייעלות, כי הוא פוטר יחד עם עובדים רבים אחרים וכי ניתנה לו התרעה של ארבעה חודשים. זאת ועוד, נאמר בכתב ההגנה, בהארץ מועסקים עובדים שגילם אפילו גבוה מגיל הפנסיה.

העניין תלוי ועומד כעת בבית המשפט ואין לי ידע נוסף על המתרחש, או על כל הסיבות שהובילו לפיטורי ברזילי. אם אכן פיטוריו שרירותיים על רקע גיל בלבד, זה באמת לא יסולח. ובכל זאת, אני רוצה להדגיש שפיטורים על רקע גיל, או אי קבלה לעבודה על אותו בסיס זה אקט מקובל בענפים רבים במשק. אין בכוונתי לומר בכך בשום פנים ואופן ופנים שאני מצדיקה את התהליך. ההפך הגמור. זה לא מוצדק, נכון או ראוי, אבל זאת תופעה קיימת. ומהזווית האישית אין ספק שזה אירוע מזעזע, ומתכון בטוח לשבירת רוחו של כל אחד המגיע חו"ח לסיטואציה הזאת.

מהבחינה זאת, ייתכן שהמשפט שיתנהל בעניינו של ברזילי יהיה תמרור לכולנו, שהרי יש מצב שלפחות חלק מהנוכחים כאן יגיע לגיל הזה, ובמקצוע הזה. ועל פי המסתמן כרגע זאת נראית אופציה גרועה במיוחד. לא שווה להיות עיתונאי מזדקן. לפחות לא בישראל.

ומכאן למאמר של כרמית גיא, "גיל המעבר" (ע' 20), שלו אני הייתי עורכת העין, הייתי מציבה אותו בסמיכות לעמוד של ברזילי, וגם נותנת להם לוגו משותף, ובכלל, הופכת את הנושא למיני-פרויקט, עם עוד כמה כתבות. גיא מתארת את המעבר האופציונלי של קירשנדון מערוץ 10 ל-2, ומנסה לראות בכך ניצוץ לתחילתה של מגמת שינוי בהתייחסות לאנשים שגילם הינו 20 כפול שתיים ואפילו, הצילו, כפול שלוש. היא מזכירה את ההתייחסות אוהדת-הגיל לאנשי תקשורת באמריקה, שמככבים עד הקבר כמעט, ואיש לא מתכוון להשליך אותם לערבות הקרח.

אבל מה עם הנשים? מתי בארץ יוכלו נשים להזדקן בכבוד מול המרקע? כתת נושא היא מזכירה שבעוד שלגברים נותנים להתקמט בנחת ולהעלות פימה וכרס, העונג הזה נמנע מנשות התקשורת והן צריכות להקפיד על מתיחות וצביעות ומידה 38.

השגה אחת יש לי לגיא כנגד הביטוי השחוק "כל קמט הושג ביושר". אין כל יושר בקמטים, ואין כל גאווה בהשגתם. זה לא נעים, זה עצוב ואני משוכנעת שאין מי שלא קשה לה להשלים עם זה, אלא אם היא שייכת לאומת הבוטוקס.

זונות טקסטים

אפרופו הצהרתה של גוגל שלא תממן את נסיעת העיתונאים למסיבה שהיא עורכת (צעד איתו הסכמתי כבר פה בפה מלא ובשמחה) בועז כהן מספר איך הפך לזונת טקסטים, ואיך בילה שנים הנסיעות על חשבון כל מיני ברונים. הוא לא מתחסד ומודה שלא יכול היה, וגם לא רצה, לעמוד בפיתוי. אותי אישית זה דוחה, ומספר הפעמים בהן נסעתי על חשבון מישהו מזערי במיוחד, וגם אז לא הייתי צריכה ללחלח את רקטומו הצחיח של איש. כמה מכם מודים, כבועז, בהיותם זונות טקסטים מסופלסות?

ואחרי שתגמרו לדון בסוגיות האתיות כבדות המשקל האלו, קצת פאן

הרכיבו להנאתם את רשימת חמישים העיתונאים המוכשרים והמשפיעים בישראל, כולל נימוקים. אפשר בטוקבקים או למייל. לכשאשוב (וזה יקרה רק אם תתנהגו יפה), אשקלל את כל הנתונים ואערוך את הרשימה שתפורסם בפוסט מפואר במיוחד.