היום מתפרסמת ב"זמן תל-אביב" כתבה שכותרתה "הברנז'ה מתנפחת" של יעוז סבר, שבה הוא מתעמק בשאלה הדרמטית, האם העיסוק של התקשורת בתקשורת באמת מעניין את הקהל הרחב. סבר לא אוהב את העובדה שאנחנו מלקקים את כלי זיננו במו לשוננו, ואני אומרת, אם אפשר, למה לא. זה לא בא על חשבון דברים אחרים. זה נספח, עיסוק התקשורת בעצמה. זה לא פוגע בעבודה השוטפת.
כדי לאשש את טענותיו ראיין סבר כמה אנשי מקצוע: דן שילון, למשל, שאומר עלי:
"בן אדם שכותב אנונימית, יש בו אלמנט של פחדנות" (סבר כותב בהמשך שיש אחרים המסכימים איתו, שלא לציטוט).
סבר: מדובר כנראה באדם שעובד בתעשייה. מה הוא כבר יכול לעשות?
שילון: "אז עוד יותר גרוע. זו בגידה. אתה עובד במקום, תן את הנאמנות. לא רוצה, צא מהעיתון ותכתוב מה שאתה רוצה".
ועל כך השבתי בהמשך: 
"בוגדת? נו, בסדר. זכותו לפרש כך את המציאות. לבקר גוף שאני עובדת בו זו בגידה? מה, אסור להגיד מה טוב ומה רע? אני מניחה שממרום משכורתו ומצבו הכלכלי האיתן שילון יכול להרשות לעצמו לדבר כך, אבל יש אנשים שמתפרנסים מכמה אלפי שקלים בחודש, ואין להם אבא שקוראים לו דן שילון, וגם לא סטף ורטהיימר, ואפילו לא בני גאון. כך שעם כל הכבוד לאושיית התקשורת הלוחמנית, אני מאחלת לו שימשיך להרוויח הון ולשמור על ערכיו הנאורים והמוצקים. אני מעדיפה להיחשב כפחדנית".
אמנון דנקנר בחן את הבלוג לעומק אחרי שסבר הפנה את תשומת לבו, וזו המסקנה שלו:
"הרושם היה מאכזב מאוד. אין שם מספיק דיונים עקרוניים, וכשהם נעשים הם נעשים לא ברמה מעניינת. יש שם גם מקבץ של הערות שברובן הן לא כל כך מעניינות. לאחר שבחנתי את הבלוג לעומק אני לא שותף לתחושת ההתלהבות. זה די אכזב אותי שאנשים צעירים בענף מוצאים בזה עניין רב, זה לא מסמל טובות... אני בדעה שהיא יכולה לבוא בחשבון אולי בתור כתבת תקשורת אצלנו, מה גם שאולי אולי אם היא תקבל כסף, היא תעבוד טוב יותר. אולי זה יוכיח שלעבוד בהתנדבות זה לא תמיד טוב.
"מה שכן, אני חייב לה גם מחמאה... היא העירה שהיה מיותר שהכתבים שכתבו את התחקיר על סולימאן אל עביד הודו לי בכתבה על תמיכתי בהם... היא צודקת, אין מה להודות לי, זו עבודתו של העורך לתמוך בכתביו".
סבר: חנוך מרמרי דווקא אוהב את ולווט.
"בסדר, אז אנחנו חלוקים... ואני מניח שאנחנו חלוקים גם בנושאים יותר הרי גורל".
ואחר כך מופיע הראיון הערוך והמקוצר איתי. ומאחר שאתם כל כך נחמדים אביא את גרסת המרואיין שלי (הכמעט) לא מקוצרת ו(כמעט) לא מצונזרת כפי שנערכה על ידי:
(בשחור סבר, בירוק ולווט)
עושה רושם שהקמת הבלוג, לפני ארבעה חודשים, נבעה מתסכול. אני לא מדבר על תסכול אישי, אלא על תחושה של מיאוס ממה שהולך מאחורי התעשייה, בלי שאף אחד מדבר על זה.
צודק לגמרי, אבל כולם מדברים על זה. לפעמים בעלגות ובהתלהמות, אבל מדברים. קרא את הטוקבקים. אופס, בטח קראת.
קורא, לא כותב.
יותר עדיף. על פי אבחנתי, המטקבקים קצת... איך להגיד את זה... טוב. לא חשוב.
למה, שוט
בוא נגיד שהם עוברים שינויים קיצוניים במצבי הרוח שלהם במהירות מסחררת. חלקם, לא כולם. יש כמה שאני מאוהבת בהם. לא אכחיש.
אפרופו המטקבקים, מקובל עליך שעיתונאים מגיבים בשמם? אני שייך לדור המיושן שחושב שלעיתונאי אסור לכתוב בשמו בפורומים, למשל לעיתונאי ספורט, כי זה מוזיל את המקצוע.
בטח, למה לא? אבל הרוב המכריע לא מגיב בשמו. יו נואו.
בולט למשל שלונסקי, שאני מניח שזה XXX.
אבל כאן זה משהו אחר. לייק בסלון הביתי, כולם חולצים נעליים, משפשפים את האצבעות הדוויות אחרי יום עבודה מפרך, ואני מגישה להם את קערת המים החמימים כדי שיטבלו בה רגליים וייאנחו "א-מחייה".
(פה הייתה הפסקה קצרה, ואת מקומו של סבר מילאה אישתו ש', ששעשעה אותי בהיעדרו. קבלו ראיון ראשון עם אישתו של, שלא קשור לנושא. אתם יכולים לדלג ולא לרשוף בזעם).
איך הוא, יעוז? עושה כלים? מוריד זבל? מפעיל מכונת כביסה?
ש': מצחיק, בדיוק כל הדברים שהוא לא עושה.
נו, אז בשביל מה התחתנת איתו?
(אני פה כדי לסכסך).
ש': הוא מבשל טוב.
מה הוא מבשל?
ש': הכל.
ככה, ביומיום, או בימי חג ומועד? כלומר, את פטורה מזה לחלוטין?
ש': אני השוליה, אם צריך לשטוף ירקות, כלים וזה, אבל לפעמים הוא גם מפתיע ועושה הכל לבד.
ואחר כך הוא משאיר את כל הכלים בכיור??????
ש': אם אנחנו ביחד בבית, אז אני שוטפת, אם זה בהפתעה, אז הוא שוטף את הרוב. זה שוויוני, אני שונאת לבשל ואין לי בעיה לשטוף, ככה שאנחנו משלימים אחד את השני.
אוקיי, היה נעים להכיר.
(סבר חוזר)
בקיצור, מתאים לך שעיתונאים מטקבקים ונכנסים לפורומים בשמם?
לגמרי. אפשר לחשוב, מה הם, מורמים מעם? אבל כתבתי למעלה תשובה יפה, ספרותית כזאת, אני מקווה שלא החמצת אותה.
ראיתי. אבל זה לא עונה על השאלה. לא מורמים מעם. אבל עם כל הכבוד לעם, יש לך במה בעיתון להגיד מה שאתה חושב, בשביל מה אתה צריך להיכנס ולזרוק בוץ בפורומים וטוקבקים?
אני לא מוצאת בכך טעם לפגם. להפך, מוצאת טעם לפגם בכל האנונימיים שבלי בושה מכפישים קולגות בשמם המפורש, תוך שהם מסתתרים מאחורי כינויים.
הרושם שלי, ותקני אותי אם אני טועה, שבהתחלה זה היה באמת סוג של בלוג אלטרואיסטי. ולווט למען האמת בתקשורת...
והיום למען מה הוא?
... אבל, לאט לאט ולווט הפך לבלוג שמתעסק יותר ויותר בולווט ומלחמתה בעולם ופחות ופחות בתקשורת נטו.
(וכאן הייתה דוגמה ונזיפה לכתבה חשובה שלא התייחסתי אליה)
אני לא קוראת את כל הכתבות. ייתכנו דברים שאפספס. אתה מערבב כאן כמה דברים. הרפרור לליסה פרץ היה חלק מפוסט שהתייחס לאותו יום. הרפרור לגל אוחובסקי, כנ"ל, והסתכם בכמה שורות.
בעניין מרמרי, זה הצריך התייחסות רחבה, כדי להסביר. כל עוד ולווט הייתה ישות מנותקת מהעולם וכותבת לעצמה (זה נמשך בדיוק שבוע וחצי) יכולתי לא לכתוב על שום דבר שנוגע אלי. אבל ברגע שנוצרה אינטראקציה בין ולווט לעולם...
אגב, אני לא בהכרח מבקר, רק מציין אבולוציה שהיא אולי טבעית.
... לא סביר שאתעלם ממנה. הוסף לכך את העובדות הבאות: זה בלוג. שלי. אני כותבת אותו. זה לא עיתון. זה אפילו לא "מי נגד מי". אני לא עושה תחקירים. אני מבקרת עיתונות. זה המנדט היחיד שיש לי, שלקחתי על עצמי.
אני לא הולכת להקים תנועת פועלים, אני לא עמיר פרץ, אני לא. אני מלמדת לקרוא עיתונים ולכתוב אותם. ומה שמדהים זה שאיש כמעט לא אומר וואלה, זה נכון, טעיתי כשעשיתי ככה וככה. כלומר, אם כל המגיבים כולם הם עיתונאים כל כך מופלאים, אז מי לעזאזל עושה את המוצרים האומללים האלו? מיהם הרשלנים שעומדים מאחורי כל הזוועות שאני קוראת כל יום?
אין לי מושג מי המגיבים, למרות שאכן עושה רושם שרובם עיתונאים. אבל, השאלה היא בעצם כזו: האם מבלוג ביקורת שכולם משקשקים ממנו, שבורר את הפנינים השבועיות ונותן בראש לכל מי שכולם פוחדים ממנו. הפכת בעצמך למוצר ברנז'אי ששם את עצמו במרכז העניינים, ועל הדרך מפספס דברים?
אני מפספסת דברים ואני אפספס בעתיד. כל עוד מצב הדברים הוא כפי שהוא, אני לא יכולה להקדיש לבלוג שמונה שעות ביום אלא רק ארבע. למה אתה אומר שהבלוג מתייחס רק לעצמו? הרי זה פשוט לא נכון בלמד ובאלף. כלומר אתה לא רוצה שנתחיל לספור מילים.
לא רק לעצמו, אבל בהחלט בנתחים הולכים וגדלים.
הפוסט על מרמרי לא היה מתוכנן, באותו יום כלל לא התכוונתי לכתוב. זה היה ערב חג להזכירך. אנשים שפויים עושים דברים אחרים ביום שכזה. זה היה בונוס, תוספת לפוסט על עיתוני החג.
שוב, שורה תחתונה, את מרגישה שולווט הפכה ממבקרת נושכת לאישו בפני עצמה?
כשיש התייחסות אלי, אני מתייחסת אליה ולא מרכינה ראש בביישנות כאותה רקפת. מה גם שבכל התייחסות שכזו יש תמיד אי דיוקים די מבאסים. זה חלק מהעניין. כשאני כותבת על ולווט זה תמיד יהיה בהקשר התקשורתי שלה. וזה תמיד בנוסף לכל החומר. לא במקום. ואתה מוזמן לבדוק אותי פר מילים ופוסטים. אבל לבדוק ממש, ולא להתייחס ל"רושם שנוצר".
כמה פניות את מקבלת מעיתונאים/עורכים בנוסח "תזכירי אותי" "תפרגני" "תקני טעות" "קבלי טיפ ופעלי בהתאם" וכו'
פעם אחת בלבד. וזה היה ממש כזה בדחילו ורחימו.
פירוט
לא מיאיר לפיד או מברנע, אם אתה מבין את כוונתי.
ז"א עורך זוטר, נניח, שביקש מה.
לא, ממש לא. אני מקפידה על צנעתם של הפונים אלי. לא יודעת עד כמה זה עובר, אבל יש לי כמה כללי מוסר ואתיקה מאוד ברורים.
הפניית תשומת לב לנפילות של עמיתים.
כן, זה תמיד, והרבה. זה תמיד מאוד עוזר לי. קוראיי עירניים, ככל שזה נוגע לטעויות של אחרים.
איך את רואה את כל העיסוק הזה של עצמנו בעצמנו? ז"א וואלה ברנז'ה, אייס, אנרג'י ברנז'ה, את. בתור תעשייה שמעסיקה פחות אנשים מנניח, תע"ש, אנחנו מדברים על עצמנו כל הזמן, לא?
אני מוצאת את זה כהכרחי ממש. ואגב, יש על כך כתבה בעין, בגיליון המדובר. התקשורת צריכה לבקר את עצמה. אין לי ספק.
כן, אבל וואלה ברנז'ה וNRG ברנז'ה זו לא בדיוק ביקורת, זה לדווח על כל צעד שלנו לרווחת עצמנו בלבד.
זה נכון, מדובר במדורים מפוקפקים.
העובדה שיש עיתונאים ועורכים שתפקידם הוא לטפל רק בעמיתיהם, היא עובדה שלפני חמש ועשר שנים היתה נחשבת ביזארית, לא?
אני לא רואה שום דבר לא בסדר ב"לדבר על עצמנו". הכל צריך להיות בצורה הנכונה, במינונים, וכו'. לא במקום. בנוסף. אני לא רואה למי זה גורם נזק, אם עושים את זה כמו שצריך.
המצב היום הוא שהעיתונאים הם הכי סיפור שיש, בעיקר בגלל שאנחנו דוחפים את עצמנו לכל מקום אפשרי, כסיפורים, ולא כמאזינים.
על מה אתה מבסס את האמירה הזאת?
על העובדה שמדורי הברנז'ה כובשים את העולם. על כך שקשה לפתוח רייטינג בלי לדעת איפה גדי סוקניק טייל, ומה עשתה באותו זמן יונית, ועל העובדה שבכל תוכנית ראיונות שמכבדת את עצמה רצוי שיהיה גם עיתונאי שיספר על עצמו. דניאל פאר, כוכב שנות השמונים, לא נהג להתראיין אצל רבקה מיכאלי, למיטב זכרוני. גדי סוקניק משתף פעולה עם יהורם גאון.
אני לא חובבת מדורי רכילות, ואני מדלגת על עמודי איפה טייל גדי, אבל אנשי התקשורת הם פלח בקטגוריית הסלבז. כולם רוצים לדעת איפה מיקי מסתפרת. איפה גדי ולימור היו. גם אתה וגם רחל כהן משיכון ד' בבת ים (אם יש שם אחד כזה).
בגלל זה קוראים למדור "ברנז'ה". הכל מפולח וממודר. רוצה - קרא. לא רוצה - אל תקרא. מה הבעיה?
אבל יש גם ברנז'ה של רואי חשבון, ושל אינסטלטורים. למה דווקא עלינו מדווחים, אולי כי אנחנו שם?
הרי את "אייס" קוראים רק אנשי מדיה. אין מצב שחברי, עו"דים, רו"חים ורופאים יקראו את האתר הזה. ונדמה לי שיש בטאון של רואי חשבון.
כן, יש בטאון רואי החשבון, זה יופי. אבל אין מדור שנקרא ברנז'ה, נקודה, באתר אינטרנט מוביל.
רואי החשבון צריכים לפתוח אתר משלהם אם זה מעניין אותם.
שעוסק ברואי החשבון. נדמה לי שאת לא יורדת לסוף דעתי. אנחנו לא בגטו. אנחנו ברנז'ה, נקודה.
אני לא כל כך מבינה את הנקודה שלך. זה לא בא על חשבון שום דבר אחר. זה מידע פנימי.
כשמדברים על הברנז'ה, בוואלה, באנרג'י, זה אנחנו.
אני חוזרת: תקשורת=סלבז. אינסטלטורים לא סלבז. איילי הון=סלבז. מורים לא סלבז.
וזה טוב ליהודים?
זה לא טוב ולא רע. לא כל דבר נשפט בקריטריונים האלו. השאלה היא איך זה נעשה.
אמרת קודם, בשולי הדברים שלך, שהשאלה היא איך מגיבים לביקורת שלך, ושהרוב לא מתקנים. בכל זאת גרמת לשינויים של ממש בכמה ממושאי הביקורת שלך.
זה די מדהים אותי. כלומר לא תיארתי לעצמי. זה היה באמת משהו ספונטני. לא התכוונתי, לא תכננתי, זאת הייתה תשוקה/גחמה של רגע. חי נפשי שלא שיוויתי.
למה בעצם לא בשם אמיתי?
הצחקת.
למה?
אולי כי אני עובדת איפשהו?
ההנחה בתחום היא שאת לשעבר, אבל לא ניכנס לזה. לשעבר + מישהו מלשהיום.
ומתפרנסת ממה? מטוב לבם של זרים?
שאלה טובה, גם אני שאלתי את עצמי.
כמו שכתב מרמרי (די כבר עם המרמרי הזה, מה עובר עליך?) אני לא גליה מאור ולא גליה אלבין. וגם לא שרי אריסון. וגם אין לי מאהב עשיר. הוא עני.
מה היה הדבר הכי מפיל, ההישג שהכי הפתיע אותך?
פרשת גאידמק-פישר. לפחות זה הפך לשיח ציבורי למשך כמה ימים.
דווקא זה? אבל שם לא חל שום שינוי בפועל. בניגוד לשינוי הקרדיט של אורית הראל, למשל. או לטענות שכל רשת ידיעות תקשורת שינתה עיצוב בגללך.
לא מדויק. קשת בוחנת את עצמה מחדש, ומנסה למזער נזקים בנושא.
אני מאוד שמחה על הקרדיט של אורית. אבל זה בקטנה, לא?
זה נכון, אבל זה נושא (גאידמק-פישר, (Vשקיבל פולו אפ אדיר באתרים שונים.
כלומר, בטח, כשאני רואה תיקוני הגהה או שינויים בעיצוב, אני מאוד שמחה.
אורית הראל, להבדיל, היה רק אצלך.
נכון. אבל אתה יודע שכתבתי על הקרדיט שלה שלוש פעמים לפחות עד שמישהו עשה עם זה משהו?
יודע. ובכל זאת, הישג, גם אם הכי בקטנה שיש.
זה נכון, אבל ידידי, מה עם המשקל שיש לדברים?
זה שעורכים בכירים אצלנו דרוכים ממה שתכתבי עלינו מפתיע אותך, מרגש, או יותר נכון, משמח?
זה משמח מאוד. אבל כל עוד, ולמרות הכל, התפרסמה הכתבה הנוראית על הלא-רוצח הבדווי, שהייתה ערוכה ומוגשת באופן שערורייתי, זה אומר שעוד ארוכה הדרך. את התשובה הזו לא תפרסם מן הסתם. זה הרי מעריב.
אני אפרסם. אין אצלנו בעיה כזו. אבל עם כל הכבוד לך, את גם יכולה להיות השומר מהלובי של מעריב, ובלי לזלזל בו, למה עורכים ברשת צריכים לא לישון בלילה מפחד לשונו? איך זה שאנחנו מקבלים את הסמכות שלך בכזו טבעיות בלי לדעת מי את?
בהנחה שאני השומר בלובי - כי אני שומר שלא אומר דברים בעלמא. כי כשאני כותבת על משהו או על מישהו אני לא כותבת "הוא פאתטי", "הוא משעמם", "הוא אוויל", "הוא מכוער", אלא מנמקת, ומביאה מראי מקום. זאת אומרת, אני שומר סף שלמד דבר או שניים במהלך השנים בהן הוא שומר סף.
זה גם אפקט מדורת השבט - ז"א את שם, השבט מגיע, אז ממש לא משנה מי את, כל עוד כולם קוראים ומושפעים.
ואם אני כותבת שהמשנה נקטע באמצע, אז הוא נקטע באמצע, או אם יש שגיאות כתיב מחפירות בשער, מישהו יכול לבדוק ולמצוא שזה מה שיש שם.
כן, אבל תבדילי בין המשנה נקטע באמצע, לבין הכתבה לא היתה טובה. הראשון אובייקטיבי, השני סובייקטיבי.
אני מביאה עובדות. אני מכוונת את האצבע. אני לא מהגגת על משהו מסתורי, על "הלך רוח". גם לפרשה הבדווית הבאתי מראי מקום. כולל התמיהה על ההודיה לדנקנר יבדל"א באמצע הטקסט.
... או להסביר למה לכתוב שתי ביקורות על אורלי קסטל בלום, שאמורות להיות מצד אחד ומצד שני, בלי לומר מה כל צד חושב זה קצת אידיוטי, ועוד בשבוע שמוסף הספרים יוצא במודעות ענק על חדשנותו.
נו, זה היה יופי, אבל עדיין.
מה עדיין?
יושב לו עורך בכיר ומנוסה, ורועד מפחד מה תגיד ולווט על העריכה שלו, לא על טעויות ההגהה, על עריכה נטו, בזמן שולווט, מה לעשות, היא בסה"כ מוכרת הפלאפל בחנות ממול.
אני לא מבינה. אתה בעד שיטת הקסטות? כלומר, אם אני שומר סף, מוכרת פלאפל או ספרית, ואומרת דברים נכונים, זה משנה מה אני?
אני מעלה תהייה. נחום ברנע חתום על הטור שלו, וברגע שהוא חותם, זה מעניק לו עוד חמישים אחוז מוניטין.
בוא נאמר שאני נהג המונית שכולם היו רוצים לנסוע איתו. נהג המונית המושכל.
עם נהג המונית, עם כל הכבוד, אתה נוסע, צוחק, אבל לא לוקח את הדברים שלו ליותר מעשר דק' אחרי זה.
אם במקום בן כספית, יהיה כתוב ב', ואף אחד לא ידע מי זה, הטור עדיין ייחשב?
חוששתני שכן, מאחר שתתפלא ידידי, אבל מעט מאוד אנשים קוראים קרדיטים, ומעטים יודעים מי הוא מי.
שזה סוגר לנו יופי את המעגל. ז"א, רק אנחנו בברנז'ה קוראים קרדיט, רק לנו משנה מי זה מי, ז"א, בשורה החתונה הכל ברנז'אי, פנימי.
בהנחה שאני שומרת הסף, יש לי אלטר אגו בשם ולווט. ולווט יודעת כמה דברים על עיתונות וחולקת את הידע שלה עם העולם. מה הבעיה?
טענתי בהתחלה שאנחנו תקועים בתחת של עצמנו, מנפחים דברים שלא מזיזים לאף אחד, ואת הלכת להכי טריוויאלי. הקרדיט. מה יותר טריוויאלי מהקרדיט?
אני לא הלכתי לקרדיט, אתה הלכת לקרדיט. אם תפגוש הערב חברים שאינם בברנז'ה, ותתנהל שיחת סלון יתברר לך ש-א. איש לא יודע אם הוא קרא את הכתבה המסעירה שהוא מדבר עליה בידיעות או במעריב (אם יש לו את שני העיתונים) ב. איפה הייתה הכתבה הזו בטלוויזיה, נו, הראיון עם פרץ, בערוץ 2 או ב-10?
אז זה אומר שאנחנו בסה"כ מתעסקים בעניינים שמעניינים רק את עצמנו. למרות שזה בעיקר לברנז'ה, הופתעת מכמות הכניסות העצומה, כ-40,000 לחודש?
מאוד.
מישהו עלה עליך בסביבה הקרובה שלך?
לא.
התקרבו?
לא. לשומרי סף אין חברים.
תתפלאי, גם ליברמן התחיל בתור שומר סף, רק של דיסקוטק.
... יש שמועות שבקרוב נראה אותך, בצורת טור, באחד מהעיתונים הגדולים.
ממממ. מעניין. הכל פתוח. והרשות עוד נתונה.
פתוח ובמו"מ?
כן.
מקווה שלא העקתי עליך. בגלל ששעת הראיון הוכתבה בדרקוניות על ידך, אני צריך לעוף למשחק טניס שנקבע מראש.
רוץ, רוץ, שתה הרבה מים ומרח קרם הגנה.
מרחתי תוך כדי ראיון, אני ג'ינג'י.
הבנתי. קונן אובריין מראיין אותי ואני לא ידעתי.
כמעט. תרגישי כמו יונית, רק הפוך.
לפני פיזור
מת אתר הארץ. מצטערת. אין לאל ידי לעשות דבר בעניין.
למי שמתכוון לרטון פה תכף: פוסט זה אינו במקום אצבעות שחורות אלא בנוסף.
עדכון: לאור הכתבה ב"זמן" נותק הקשר האמיץ שלי עם תחקירנית הצמרת לעת עתה, וכך בוטלה הופעתי הטלוויזיונית. אתה רואה, יעוז, מה הקרבתי למענך?
תובנה: ההבדל בין דנקנר לביני הוא שאני יודעת איך עושים עיתון. הוא לא יודע איך יוצרים בלוג, ומה ההבדל בין השניים.
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
