"אני מקבל משכורת משלושת העיתונים הגדולים כדי שלא אכתוב אצלם" (קובי אור, העיר)
זאת בהחלט יכולה להיות משאת נפש שלי.
אני מקווה שלא אצטרף להספיד איש מעל דפי העיתון, ואין בי טיפת קנאה במי שצריכים לעשות את זה. היטיב לנסח זאת דורון רוזנבלום, שניסה להסביר למה זאת משימה בלתי אפשרית. הכותרת המשומשת "כולם היו בנאי" (ע"פ המחזה של ארתור מילר, "כולם היו בני", כן?) שירתה אתמול את הארץ וגם את מעריב. בכלל, צריך כידוע לדעת מתי למות, מאחר שמוספי השבת כמעט ולא הצליחו להתארגן לכך, וההספדים היו בעמודי החדשות. לא נורא, אני משערת שמחר נזכה לפיצוי נרחב.
היחיד שעשה זאת, איכשהו, וגם החליף את השער הוא "המוסף לשבת" של ידיעות, שהביא לדפוס שוב ראיון שפורסם עם בנאי באוקטובר 04'. לא פיתרון רע. אני נשאבתי לסרט של רם לוי ששודר אתמול בערוץ 10, "מכתבים ברוח", כדי ליהנות עוד קצת מהאיש הגדול הזה, שאי אפשר היה להסיר את המבט ממנו, ודי, אני לא רוצה לכתוב שום קלישאה נוספת. והנה ראיון איתו, בעקבות הסרט, מהארץ, ינואר 01'.
צל"ש הקטיפה לשירי ארצי, על שהסכימה להצטלם כשהיא מרוחה בבוץ (לפחות אני מקווה שזה בוץ) לשער "7 ימים". למה בוץ? כי זה שם הספר שלה, שיוצא עכשיו. ראיון פתוח על כל פגמיה ובעיות האישיות שלה, והסיבות שבגללן פרשה מתוכנית הבוקר.
4 שופטי "כוכב נולד" (הכינו את סירות ההצלה, היא חוזרת ביום חמישי, 18 במאי) הססגוניים מתראיינים כאן אף הם – מחטף קשה לשבועוני הבידור. מה יעשו? אני משערת שיראיינו אותם באמצע העונה, כשכבר יתברר מי האלילים העתידיים החדשים.
אם "7 ימים" הלך השבוע על תרכיז תרבותי קצת יותר מהרגיל (יש גם צ'לן), "מוסף הארץ" מתמקד בעסקי הנפש (אבל גם ל"7" יש את המשוגע השבועי) – בגין הדכאוני, מטורללי הגראס – כתבת המשך לזו שנגדה התמרמרנו פה קשות - עם כותרת מעולה על השער, "עשבים שוטים", ועוד גורו ישראלי חדש בהרווארד, שמלמד את האמריקאים איך להיות מאושרים.
אפילו הכתבה על איציק קול, שמצא תרופת פלא להפרעת הקשב של בתו קשורה בעקיפין לנושא. אגב, לא צריך עכשיו, באוטומט, לצרף את אודטה לכל מילה שנכתבת על ריטלין. התוצאה במקרה הזה מוזרה: במשנה כתוב "אין לו שום כוונה להצטרף לחגיגות של אודטה נגד הריטלין", בהפניה בתוכן "אחרי זה הוא הרים טלפון לאודטה", ובכתבה בכלל מתברר שאודטה היא שביקשה ממנו לכתוב מאמר.
למה כל המיליונרים אוהבים לספר כמה הם אוהבים אוכל פשוט, כמה חומוס מרתק אותם וכמה אין בהם שום דבר יוצא דופן? הרי אין סיכוי שאאמין שאורח חייהם אינו שונה משלי. ולמה הם חוזרים וממחזרים את הסיפורים שלהם? נניח, איתן ורטהיימר פגש את מרדכי חיימוביץ ל"מוסף שבת", מעריב, וסיפר לו שהוא אוהב לאכול מצה עם בלו בנד (יופי!) וגם "שמי שישן על הרצפה אף פעם לא נופל". אותו דבר הוא אמר לגיא רולניק ב"מארקרוויק". אני לא מאמינה לו שהוא אי פעם ישן על הרצפה, אפילו לא מטאפורית. וגם, אם אתה מדבר עם שני עיתונים, לא בא לך להגיד דברים אחרים, שלא תשעמם את עצמך, למשל?
קובי אור, שהתראיין להעיר (הוא רק כתב שם לפני כמה שבועות) לקראת הדיסק השני שלו, מספר שהוא
לא קורא עיתונים כמעט, אבל הוא נורא אוהב את חיימוביץ הפיוטי. אני, לו הייתי עורכת את חיימוביץ, הייתי מטהרת אותו ממילים כמו "פוצבטיות" (זאת הטייה מיידיש, משהו, בערך, כמו פוץ) – אני משוכנעת ש-95 אחוזים מהקוראים לא מבינים למה התכוון. למה 95? 99.
אני מבינה שמשפחת ורטהיימר מושלמת וצנועה, ושישקר היא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות למדינת ישראל, אבל איזושהי תחושה של התבטלות מלווה את הראיונות הלא מחדשים איתם. כאותו גביר שמגיע לעיירה, וכולם נורא רוצים להיות נחמדים אליו.
ב"מארקרוויק" מתראיינים הורטהיימרים בנפרד. ראיון אחד שערך גיא רולניק עם ג'וניור בנברסקה, ראיון רשלני, שהיה עובר כשיחה פנים אל פנים, אבל לא כשמעבדים אותו לעיתון (פה ג'וניור לא נופל מהמיטה רק אחרי כמה מאות מילים, במעריב זה בתחילת הכתבה).
ואילו הכתבה שאחריו היא ראיון של אורה קורן עם סניור, מלווה בקלוז אפ מחריד במיוחד (אפשר להתייעץ עם טום קרוז איך תובעים נגד דבר כזה). העובדה שהאיש בן 80 לא אומרת שראוי לחשוף את כל נימי הדם הבולטים שלו וכתמי הפיגנמטציה. זו לא אנציקלופדיה לדרמטולוגיה. ובעיקר לוקה עיצוב הכותרת בראיון איתו, שמרוב תחכום צריך להשקיע הרבה יותר מדי זמן בקריאה שלה.
רוצים את ראיונות הווידיאו, עם אותן אמירות? בבקשה.
אם לחזור רגע לאור, אני לא נורא מתלהבת מהכתבה עליו בהעיר, היא מרחפת מדי, משאירה אותו אניגמטי כפי שהיה לפניה (לא שזאת משימה קלה לפצח את אור, כלל לא), ומי שלא מכיר את האיש לא יצליח להתחבר אליה. גם אור, כמו ורטהיימר ג'וניור, חוטא בחזרה על עצמו, ופעמיים מופיע כאן ביטוי דומה: "אילם מרצון", ו"אסיר עולם מרצון". קשה לחדש, אה?
"ליאורה" טוענת שאתי אברמוב התקשרה ליריב בן-אליעזר כדי לראיין אותו, מאחר שהשמועה היתה שהוא שכיב מרע. כשהתברר לה שהוא בריא כשור בוטל הראיון. אייל גונן, עורך "24" ומפעילה של אברמוב לא התפנה להגיב. אין טעם לחזור על כמה מזעזע המקרה, אם אכן יש דברים בגו.
היי, אודיש מסכים איתי בעניין יאיר לפיד ויגאל עמיר.
אהבתי מאוד את הצילום של אלונה טל, נציגתנו החדשה בהוליווד ("7 לילות") – עדי אורני צילמה אותה כבובה זהבה. פחות אהבתי את הכותרת העייפה והלא מתוחכמת, "פיג'מה מארס".
לעומת זאת, הכותרת לטינקרבל "אילוף השורטת" מוצלחת מאוד, וגם הראיון איתה. אני אוהבת לקרוא את חידושי המילים שלה ואת השימוש טינקרבלי שהיא עושה בשפה.
למה שתיים מתוך הכתבות של "זמן תל אביב" (אחת מהן היא "הברנז'ה מתנפחת" שזכתה אתמול לאקספוזה פה) לא מופיעות בתוכן?
הבוז לפרסומת ל"טעם העיר" בה נראים ארבעה גופיפי מזון צועדים על מעבר חצייה (מזמן לא ראינו את המחווה הזאת לביטלס), אלא שחלקיקי המזון (פיצות?) מזכירים שיניים מרקיבות על שורשיהן (אדלר חומסקי & ורשבסקי)
מעריב (15) מדווח בשמחה על התביעה נגד פנאי פלוס, על השחתת (או עיבוד, אם מתאים לכם) הצילום של טום קרוז על השער, וההפנייה הלא מחמיאה לכתבה עליו במגזין.
באשר למקרה גופו, אני ממש לא מתלהבת מהרעיון לקרנן את קרוז, או אף אחד אחר, מאחר שהתנהגותו הסטארית אינה לרוחו של פ"פ. שלא לדבר על הרעיון הלא מוצלח לקחת צילום שקיבלת ממשרד היח"צ של הסרט בחינם ולחבל בו, כאילו זה שלך.
לחם עבודה
אחרי שנכשל ברכישת פרנס סואר (הוא לא מסתפק בדה מוסקו ניוז), רוכש ארקדי גאידמק את תחנת הרדיו האזורית 99 אסקייפ.
קרדיטו של נועם שיזף הצטרף ל"סופשבוע". אמיר זיו עדיין מתנכר למוצר שהוא עורך. בסדר, מחכים ל-1 ביוני. גם זה יגיע.
אייב רוזנטל, העורך האגדי של הניו יורק טיימס מת.
נעדרים
"7 ימים":
העמלצת (לאן וברשות מי? וסודוקו במקום? פויה)
גפי אמיר (כבר שבוע שני)
"העיר":
דודו בוסי
V TV
מישהו צריך לטפל בהלבשה של שלוקר (שלח ודרוקר). החולצות הלבנות - האחת טי שירט, השנייה כתונת - בוהקות מדי ויוצרות כתמי לובן לא נעימים בעין. כמו כן, ברקע שמאחוריהם יש מעין פס, שכאילו מפריד בין השניים, ונראה שהם נמצאים בחללים נפרדים. יטופלו המחדלים.
"פגוש את העיתונות" עם לינדנשטראוס, היום 17:00. אני מתקשה למצוא את הדרמות הגדולות בכתבה החושפנית ב"סופשבוע" על העמותות בהן תמך, אבל אולי זה בגלל שלא הבנתי אותה. אברמוביץ' כינה אותו אתמול כמי ש"לוקה במחלת התיקשורתיזיס". ואברהם טל בהארץ מסכים איתו. נראה איך יתמודד עם שלל ההשמצות.
די נמאס לי מסיפור הולנדר-לינדנשטראוס, אבל מי שלא נמאס לו מוזמן לחפור בזה עוד ועוד ב"מארקרוויק".
מרקורי (עדיין) בנסיגה
"ציפורה" טוענת שהחברה של צבי יחזקאלי שברה את הרגל בתאילנד.
לפני פיזור
כלים שלובים: מה שמשותף לדנקנר ולי הוא ששנינו מאוכזבים: הוא מאוכזב מאוד מהבלוג, ואילו אני מאוכזבת מאוד מהמוצר עליו הוא חתום.
לבורה: לא נפגשתי עם יעוז סבר. לפחות לא פנים אלא פנים, אלא באופן וירטואלי. באשר לשאלתך איך יתנהל הבלוג ביום שאחרי החשיפה - זאת דווקא שאלה טובה, וגדולי המומחים מנסים לפצח את זה בדקות אלו ממש, כך שכיוונת לדעת גדולים. חוץ מזה לא הבנתי מה לא הבנת.
תזכורת: אני לא כותבת תגובות שלא בשמי. תצטרכו להאמין לי, אין ברירה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
