אם יש מי שרוצה ללמוד פרק בעריכה, אם איזה מורה לתקשורת מחפש חומרים לשיעור הבא, לסמסטר הבא או לשנה הבאה, אני ממליצה לקחת את שני נוסחי הנאום של אולמרט בארצות הברית, כפי שפורסמו בידיעות ובמעריב. הרי העיתונים קיבלו את אותו נאום, וכל אחד ערך אותו כרצונו. העריכה יכולה להעיד על נקודות המבט השונות של מי שעסקו במלאכה. שווה עבודה. בחיי.
ויש גם את הגרסה של הארץ, אבל היא ממילא שזורה בתוך ידיעה, ומקוטעת.
איך מוזער הסיפור הכלכלי הטראגי של היום, ההפסד בסך 1.4 מיליארד שקל של אליעזר פישמן? אולי הסיבה לכך היא רשימת החברות בהן יש לו חלק - בסט ביי, הום סנטר, טויס אר.אס ומגה ספורט, ידיעות, ערוצי זהב, ויזה כאל, תנופורט וגלובס?
מעריב "עסקים" דחק את הידיעה לע' 6. ידיעות דיווח בקצרה (שער, 16) תוך הרגעה של בכיר בבנק גדול: "אנחנו לא מוטרדים".
אמתין גם למוסף הכלכלה המשודרג של מעריב מחר (? בשבוע הבא?). ובינתיים, הרי אין רגע דל בחיי, ועכשיו יש הזועמים עלי בקרליבך 2, על ששיבחתי את קרן מורג, מעצבת "עסקים המגזין" (וגם את עמ' השער של מעריב) בעוד שמי שעיצבה את המוצר לפני כמה שנים היא גלית גץ, שנמצאת בחופשת לידה. ובכן, בעיתונים מתוקנים, אם דמות מפתח נמצאת בחופשת לידה כתוב בקרדיטים "מעצבת בחופשת לידה: גלית גץ". תודה.
מתברר שהמוסף "הרווח כולו שלך", כלומר הכלכלה המחודש של ידיעות נעשה במהירות לקראת יציאת המוסף של מעריב. והתוצאה, כפי שכתבתי אתמול, נראית כך, בהולה. וגם אם מעצב העל רונן מזרחי אחראי לכך (כפי שתגבב ללא שם) זה לא וואוו בשום אופן, ואני מניחה שיש לכך סיבות של זמן, מקום, ועוד. לא יודעת, ואני לא רוצה לכתוב דברים שאיני בקיאה בהם.
בכל מקרה, ההפנייה היום בשער ל"7 ערים שהכי קל לקנות בהן דירה" שגויה. ראשית, הכתבה מופיעה בע' 12 ולא 10, ככתוב בהפנייה. אבל חמור יותר, הכתבה היא יותר על הערים בהן קל למכור דירה, שזה ממש ההפך מקל לקנות, כי כשקל למכור זה אומר שההיצע קטן והביקוש גדול. אפילו אני מבינה את זה. במשנה של הכתבה כתוב כמובן ההפך מאשר בשער: "7 ערים שקל למכור בהן דירה". כלומר, רבותי, החיפזון מן השטן.
והכתבה על הפרקליטים חולי הפרסום (ע' 14)? יש בכך מן הדו פרצופיות: הרי אם לכתבי המשפט לא היו עורכי דין שידברו איתם, מהיכן היו שואבים את הידיעות שלהם? ובנוסף, זוהי דרך נוספת לקדם את עצמם, במדינה בה על כל אזרח יש שלושה עורכי דין, למה שלא יחפשו יחסי ציבור? במה הם שונים מכל סקטור אחר המקדם את עצמו?
"מחקר: החרמנות היא גנטית" (מעריב אחורי)
אני לא אוהבת את המילה חרמנות. יש בה משהו משפת הרחוב, אלמנט שלילי. זה בסדר לשבץ אותה בטקסט, לצטט וכו', אבל כשזה בכותרת (והיא מתייחסת למחקר האומר שההבדלים בתשוקה המינית נובעים מסיבות גנטיות), היא גורמת לי לאי נוחות. הוסיפו לזה ראיון-זוטא מטופש עם הסקסולוגית (כך במעריב) איריס ברנע ובנה עומר, וקיבלתם צהובון.
באותו מעריב אחורי מופיעה ידיעה מרעישה על בני זוג מתגרשים, שלפיה הבעל ניסר את המיטה (על פי החלוקה שנקבעה, חצי חצי). אין שום אזכור למקום שזה אירע, או לשום פרט אחר שיוכיח שלא מדובר באגדה אורבנית. וזה אם יורשה לי לשער - אפרופו עורכי הדין המקדמים את עצמם - סיפור שהגיע היישר מפיו של עו"ד, במקרה שיש לו עוגן במציאות.
Ynet פרסם את שם הזוכה באמריקן איידול בכותרת והמטקבקים זועמים, ובצדק. למה ככה? מה עשו לכם?
הכתבה הפותחת של "24" היא על יסכה לייבוביץ', בתו של פרופ' ישעיהו, בעקבות מכתב האזהרה שקיבלה מוועדת זיילר. יש לי חשד שהכתבה, שצריכה הייתה לצייר פרופיל של פרקליטת מחוז דרום, ולמרות שהיא מנסה לשקף כמה צדדים באישיותה, אינה ממש מאוזנת. ולו רק בגלל מספר הפעמים בהן מוזכר האופי הנחרץ שלה במילים שונות. ואתם יודעים, אישה עם אופי נחרץ זוכה תמיד למבטים עקומים.
והכי הורס הוא המשפט הבא:
"למרות שכבר עברה את גיל 50, פרקליטת מחוז הדרום היא עדיין רווקה".
אהה, נכבדיי, משה רונן ורונן טל לא מוכנים להשלים עם מצב שכזה. מה פתאום? איך ייתכן? רווקה??!!! על המוקד, מיד!
גם המשפט שאחריו לא הותיר אותי אדישה:
"שמועות קשרו אותה לרומן עם פרופסור מפורסם, אבל איש אינו יודע אם יש בכך אמת".
חוצפה, איך היא מעיזה שלא לאשר? בכלל, איך אנחנו לא יודעים מה היא עושה בזמנה החופשי ועם מי?
ולסיום, לייבוביץ' מתואר כאן כ"פילוסוף נערץ וחתן פרס ישראל". לפחות חצי משפט נכון (הוא ויתר על הפרס), אבל מה עם שנוי במחלוקת? מה עם דעותיו (שאינני שופטת אותן) שזכו לביקורת ציבורית?
אט"י
כולם כותבים על "קרוב לוודאי". את יט"ב קראתי והבנתי וגם את אודיש, ושניהם אוהבים. מנעה ידלין השתוממתי: נכון, בסופו של דבר היא מודה שמדובר בסדרה טובה ושאהבה אותה, אבל כל הניתוח שלה מוטעה – דומה שהיא לא שמעה על "תרגיע", שזה מאסט אם את כותבת על סדרה שכזו. מצער.
וכדי להקשות עלי את החיים יצא עוד מגזין לאוויר העולם, הפעם מבית העיר, כלומר הארץ ושמו "דופק". כמה ימים עברו עד שאספתי אותו ממקום החלוקה, ועוד כמה ימים עד שפתחתי את הניילון והעברתי עליו דפדוף חקרני. ובכן מדובר בכרומון עב עמודים ורב מודעות מושקעות באיכות הדפסה מרשימה. עורך אותו אבי שילון, מעצבים דני ונתי, וכותבים אנשי ה"עכבר".
כרגיל עם מגזינים יצירתיים שכאלו הכותרות כמעט לא קריאות, רוחב הטור במקומות מסוימים לא עובר (רחב מדי) ואוסף הכתבות והטורים האישיים לא מאוד מגובש. כך אפשר לקרוא את הכתבה המתבקשת על אבזרי מין מחד, ועל טיול לאיקאה מאידך, ועל מקימי "רשות יהודית עצמאית" והסרט שלהם, "המעוז האחרון" מהצד השלישי. קחו קצת זמן, ותתארגנו על עצמכם. ובלי טקסטים על רקעים מבולגנים.
הגיליון הבא, 2, יופץ ב-22 ביוני.
לחם ושעשועים
כך תצילו את יערות הגשם.
מחקר חדש (ומהפכני) שנערך בקרב מכרסמים (מעריב 15) קובע שהמבורגר מזיק לבריאות וסושי מועיל. מהפכני, אמרתי.
אגב, כפר האמנים בחדרה (ידיעות ומעריב)? תשכחו ממני, בטח שלא אחרי התיאורים שלכם.
דוברת צה"ל מתכוונת לפתוח בית ספר לתקשורת. חשבתי לכתבי "במחנה" או גל"צ, אבל מתברר שלא. בית הספר ילמד את הקצינים לדבר עם התקשורת.
לחם עבודה
מהשבוע מופיע הקרדיט של אסתר-ריקה פרנקל-קריסטל (יותר מסובך מולווט אנדרגראונד) בטיים אאוט. נילי לנדסמן כבר עזבה מזמן (רק השאירה חומרים ולכן קרדיטה התמהמה מלנשור), והשבוע, בדיווח בלעדי לולווט היא מוסרת שהחיים באמת יפים ונפלאים מחוץ לביצה, ואף שלחה לי נשיקות. נשיקות! לי!
דניאל זילברשטיין יגיש משבוע הבא מבזקים ב"העולם הבוקר".
אין חומרים, אה?
לפני פיזור
על פי החוזה הבלתי כתוב בינינו אני צריכה לספק את הסחורה מדי יום, לא משנה מה. כמו שבכל יום יוצא עיתון, גם אם מחצית מעובדיו בחו"ל והמחצית השנייה שוכבת על ערש דוויי. אז הצלחתי, למרות שהייתי עסוקה היום בצדדים אחרים ובלתי שוטפים של הבלוג (יש כאלו, תתפלאו), ודיווחים בהמשך. אני מקווה.
"איך פספסת" – כי אני רק סורקת. כי אני לא יכולה לקרוא הכל, כי בשביל זה אתם כאן, כדי להסב את תשומת לבי. אבל אם כותבים לי "איך פספסת" על משהו שכן התייחסתי אליו, פני מתכרכמות לבלי הכר.
מתברר שלא יניחו לי, ושאין מילה אחת שאינה שנויה במחלוקת: ובכן תודה לאורי קציר בעל הבלוג אפלטון. המילה חמוד הייתה מחמאה. לא התכוונתי לשום דבר רע. אני משתמשת בה רק כשאני באמת מתכוונת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
