לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Velvet Underground - לא רוצה להתעטף בקטיפה כג'ורג', וכבר לא במחתרת [email protected]

במעמקי הביצה, הברנז'ה ותעשיית התקשורת. כל מה שצריך לדעת על המנגנונים שמפעילים את הטלוויזיה, העיתונות ומה שביניהם, ורק נדמה לכם שאתם יודעים. עכשיו יש את מי לשאול


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2006

אצבעות שחורות 26.5


"הדרך הטובה ביותר להגיע לפסגה היא להתחיל שם"

("ניו יורק טיימס", ל"מארקרוויק")

וההסבר: להתחיל בתחתית זה מתכון בטוח לקבלת שכר נמוך במשך הרבה מאוד זמן.

 

בגלל שבועות כנראה, שוב שמנו המוספים, והפרוספריטי הפרסומי בולט לעין:

"7 ימים" – 120 ע'

"סופשבוע" - 96 ע'

"מוסף הארץ" – 128 ע' (וואוו, יותר מ"7"!) זה בהחלט תקדים, ומישהו במחלקת המודעות בידיעות צריך להרהר במעשיו טוב טוב.

ובכן זהו השבוע הראשון בו ניר חפץ (שהעניק לי קמצוץ אי-ריאיון השבוע) חתום על "7 ימים". אפשר להכריז (וכבר עדכנתי את העמודה מימין) על מותה של פלאפי, כוכבת הפורנו הנוצצת של עמודת התוכן. יש מי ששמחו לאידה, אבל אני אחוש בחסרונה. אני כבר חשה. עמודת התוכן שדוסקסה פה רבות -  והתברר שהציבור התם כלל לא היה מודע למטעני התוכן השונים ולעובדה שיש מי שצריך לכתוב גם אותו – הפכה סטרייטית למהדרין, בלי דאחקות והתפלפלויות. שוב, אני אהבתי אותה ככה, סוערת ופרועה.

 

בעמ' המכתבים היה מי שתיקן את יאיר לפיד עם האבות אבותיו וארבעת אבותיו, ולפיד מודה לכותבת ו"לכל האחרים שהעמידו אותי על טעותי". אתייחס לכך כאל מסר אישי עבורי.

 

שלושה עיתונאים התחקו אחר מעללי יודה ונינט ברומא. אם תסלחו לי, לא התעמקתי, והסתפקתי רק בבועות המשעשעות שעל התמונות שלהם, שמזכירות את "7 ימים" הישן, זאת אומרת זה של לפני שבוע.

 

צל"ש לגלי איתן על הצילום של לואיס פרננדז, שנראה בו כגרסה משודרגת של פול ניומן.

 

הכי אהבתי את הראיון עם נועם זיו (בעלה של איריס מור עורכת "גלריה") שכתב ספר חדש, "כל הכבוד, נוח" ובו הוא מתאר את התנהלותן של חברות היי טק המוכרות אוויר. שנון, ציני ובעיקר מעורר חלחלה, אם אכן יש קשר בין המציאות לפיקשן הזה. גם דרור פויר במדור שלו ב-G כותב על הספר ועל זיו, ומבטיח להעניק במשך שבועיים נוספים טורים בהם ינתח את היחסים שלנו (של כל אחד מאיתנו) עם הבוס.

(צילום האילוסטרציה בכתבה, "פיטורים בחברת היי טק" – מיותר).

 

גפי אמיר חזרה אחרי שלושה שבועות של חופשה. קבלו אותה. 

 

העמלצת צ'יפרה עם כתבה שגרמה לי לחייך לא פעם על ביקור במקדש של לנקום בפריז, כתבה ארוכה מדי אבל זוהי העמלצת, מתקשה לקצר (עם רמז לקיצורים שלא נעשו בצורה מושלמת), והסיום: "הכותבת הייתה אורחת חברת לנקום. קיבלה ים דוגמיות".

אבל העיקר הוא המדור הראשון של "בקרוב אגיע רחוק" שבו היא מספרת על עובריקו ועל תהפוכות הגוף והנפש שהיא עוברת. מסכן א'. לא הייתי רוצה להתחלף איתו. אני מקווה שכולם רגועים ורגועות עכשיו, מאחר שהעמלצת התבייתה, וכנראה תעדכן חדשות לבקרים על ההריון של המדינה. שיהיה בהצלחה.

(ותזכורת: פאה חובשים. לא לובשים, אלא אם לבשת אותה כחצאית פרו פרו)

 

משפחת לייבוביץ' על המפה השבוע, ואחרי הכתבה על יסכה מופיע ב"7" (וגם ב"גלריה") ראיון עם הנכד שלו, ד"ר ינאי עופרן וחבר של, ד"ר אורן הרמן, שיגישו תוכנית חדשה בערוץ 8, ”אז הרצל אמר". נשאלת השאלה, אלמלא הייחוס, נניח אם את התוכנית היו מגישים שני מנחים דעתנים אחרים, האם גם אז היו זוכים לכתבה ב"7".

האמנם היה זה סופשבוע אחרון ללא קרדיט לעורך "סופשבוע" המכהן בפועל, אמיר זיו? על פי ההבטחות, בתחילת יוני צריך להפציע פורמט חדש עם עיצוב מושבח. ומאחר שעיתוני שישי בשבוע הבא ייצאו בחמישי (שבועות צונח על שכמנו), וחמישי הוא בדיוק 1 ביוני, אמתין עם העם כולו.

 

ארז טל זוכה למאמר ביקורת על התנהלותו. לא מתייחסת לטיעונים כנגדו (טיעונים שאפשר לשטוח נגד די הרבה תוכניות טלוויזיה, כמו שעשה יאיר גרבוז ב"תיק תקשורת"  כשדיבר על "כוכב נולד"), אלא כמה הערות קטנות:  1. שמו הקודם הוא בן-טולילה. לא טולילה. 2. לניו ספיק של אורוול יש שם בעברית - שיחדש. דווקא תרגום יפה. 3. למה להגדיר את טל, שיהיה ביולי בן 45, "בערוב ימיו"? וכי לא צפויים לו עוד כארבעה-חמישה עשורים?

 

שאול אברון טס לטוקיו לבחוש בכרסיהם של מתאבקי הסומו המגיעים לישראל לצלם פרסומת בים המלח, שמטרתה להביא לפה כמה נחילים של תיירים יפנים. אחרי התיאור הראשון של הצום שלהם, שלאחריו הם מאביסים את עצמם כאווזים לפני חוק הפיטום, הפסקתי. זה לא אנושי.

כתבה דומה הייתה בערוץ 10, ששלח את אביב פרנקל הזעיר (70 קילו) לאותו מקום ולאותה מטרה. לפחות בכתבה הטלוויזיונית נחסך ממני תיאור ההתעללות שלהם בבני מעיהם. 

 

זאת לא הכתבה היחידה שהופיעה גם ב"סופשבוע" וגם בערוץ 10: השנייה הייתה על מתקפת הנישוקים שהשתלטה על המדינה. מכל המתראיינים אהבתי את יוסי שריד, שהצחיק אותי מאוד. הוא ממלא את הטור האחרון, אפשר להסתפק בו ויצאתם ידי חובתכם.

 

ועכשיו למסע ההשמצות של רוגל אלפר על סטינג, אליו חוברת דנה קסלר ב"הארץ", אם כי היא פחות משתלחת. לא פחות שונאת, אבל פחות בוטה. מאחר ששניהם נגדו בכזו נחישות, אני לוקחת את הצד השני. הפוסטר של סטינג לא תלוי מעל מיטתי, וגם לא היה אף פעם, אבל בכל זאת הוא הנעים כמה רגעים מחיי. נתחיל מהכותרת: "על הדבש" במעריב לעומת "סטינק" בהארץ. פה דווקא מתהפכות היוצרות, והכותרת הסתמית של מעריב לא מעידה על התוכן, לעומת הכותרת הקצת מגעילה של הארץ, שגם היא לא עומדת באותה ישורת בה ניצבת הכתבה.

אני מתקוממת כנגד הכתבה של אלפר לא בגלל שאינו אוהב אותו (בסוף מתברר הכל, הוקצו לו רק עשר דקות לראיון טלפוני, וגם על כך יצא קצפו של המראיין), אלא בגלל אמירות כמו "גוף העבודה שלו מסמל את הרעה החולה שמרקיבה את התרבות הפופולרית הגלובלית. זו אולי הערה מתלהמת, אבל הטענה היא כי מי שחולק עליה מעיד על עצמו שאין לו טעם במוזיקה". זהו? חד משמעית? אין לו טעם במוזיקה, קבע המוזיקולוג אלפר? * ובגלל שהוא כועס עליו על שזוגתו היולדת מופיע בסרט תעודה עליו – מה כל כך נורא בזה? *  ובגלל שהוא קובע נחרצות שהקהל של סטינג הוא "יאפים בני 40 פלוס, בלתי סקרנים בעליל מבחינה תרבותית, חסרי טעם אישי, שסולדים מהחדש, המקורי, המאיים והמוזר". מאיפה הביא אלפר את הקביעות האלו? מאיפה? * או "אצל סטינג והקהל שלו הפוזה יותר חשובה מהמהות".

אני מקווה שהרעיון ברור. אין שום סיבה לגרוף ציבורים שלמים לתוך כתבת אנטי לסטינג. לא כל א' גורר ב' בעקבותיו. קצת צניעות ואיפוק עוד לא הזיקו לאיש.

ועוד משהו: שיחליטו, קסלר ואלפר אם סטינג אמר שהוא מענג את זוגתו במשך שבע שעות או שמונה (מתברר שאפילו לא חצי שעה, אבל לא משנה).

 

ליאורה כותבת שהמוזיקאי עופר מאירי החליט לעזוב את אשתו. מי כותב משפט כזה? אשתו יודעת? זה לא קצת חצוף? אבל אל דאגה. בעמודי החדשות יש תיקון. רק אחרי שהודפס המדור התברר שזה לא נכון.

המלצה לפעם הבאה: רדו מענייני אישות, נישואים וכל זה. לא כדאי לכם. בתי הדין לענייני משפחה מלאים גם בלעדיכם.

 

גם "פרומו" וגם "7 לילות" כותבים על "הלהקה" המתחדשת. טוב שיש סימני חאקי בעיצוב הכתבות, כך אני יודעת שעלי להתרחק משם.

 

האם ציוני דרך בחיי  יו"ר הרשות השנייה, נורית ג. דאבוש מעניינים אתכם?

 

ב"7 לילות" מנתח יט"ב את תופעת יצפאן. עם כל הכבוד והרצון הטוב, אין סיכוי שאקרא משהו על בדחן הצמרת. גם אם יט"ב כתב.

 

"מוסף הארץ", השמן במוספים, גם כבד, בהתאמה. דומה שניר בכר מתאים לו ככפפה, ואת המשקל שאולי לא יכול היה להעניק למוסף בעריכתו בידיעות הוא מעניק לו כאן. קוראי הארץ, נו.

אושרת קוטלר זוכה לראיון מגונן ולצילומים מזעזעים בהם היא נראית כמי שכל גופה סובל מכוויה דרגה א'. קשה לי להאמין שהאדמומיות הזאת אמיתית או שכך רלי אברהמי צילמה. אני חושדת יותר בהדפסה. וכמו שאני מכירה מרואיינות (ומרואיינים) רק על כך בטח יושבת ומקוננת קוטלר כל סופהשבוע.

דבר אחד לקחתי משם: קוטלר מזכירה את אורלי יניב. באמת איפה היא?

 

הכתבה על מלך חיי הלילה של עמאן אמנם ראויה, אבל עמוסה מדי, יחסית לנושאה.

ואגב, לא "לאמן את הרוסית שלי" אלא לתרגל או לשייף, או מה.

 

לצערי אי אפשר עדיין להפסיק ולהתפעל מנשים בעמדות מפתח, ולכן גם אני מתפעלת מ"הסיציליאנית", המועמדת לנשיאות סיציליה. הביקורת שלי היא על האזכור, במשנה וגם במשפט הפותח "סבתא בת 60" או "סבתא חסרת ניסיון". איך בודקים אם לקית בסקסיזם? פשוט הופכים את המשפט ללשון זכר: אם היה מדובר בגבר איש לא היה טורח לכתוב דבר ראשון שהוא סבא. זה לא היה רלוונטי. מה כן צריך היה לכתוב למשל? רוקחת לשעבר. זה היה מספיק לי. וגם אם כך נכתב ב"גרדיאן" (משם לקוחה הכתבה), זה לא תירוץ.

 

אהבתי את "פריקשואו" שנותנת מבט חדש על החיים, מפי  מחברי רב המכר "פריקונומיקס" (אם כי פרנצ'סקה טוטי אומרת שהייתה כתבה בגלובס), את הרופא של גולדה, וגם את נרי ליבנה שעושה סדר במפיסטו ובפאוסט, והזדעזעתי כנדרש מנשות פורום החתונות:

"יש לנו חתולה מקסימה, ומהרגע שהבנתי שאת האיפור והשיער אני עושה בבית... אני נורא נורא רוצה תמונות

שלה עם הינומה קטנה שתתחיל בין האוזניים ותלך אחורה, אבל אין לי מושג איך להצמיד אותה לראש שלה"..

 

וכמו שכתבו כבר בתגובות: למה אורי קליין לא השאיר המלצות טלוויזיה?

 

ב"מארקרוויק" אהבתי את הכתבה עלMySpace.com ; את הצילום (אייל טואג) – עיצוב הפריים והעמדת המצולמים - של מוטי פלד ולוסיאן (או לוסיין? תחליטו) קרייף נוכח יצירות האמנות שלהם,  והתאכזתי מכך שהראיון עם מנכ"ל טבע, ישראל מקוב נפסק בעמ' 16 ולא מסתיים בשומקום.

 

בגלובס חזרתי למדור של ג'ק וסוזי וולס, ואני מודה שהוא עובר, מתורגם היטב, ולמרות השאלות הכאילו בנאליות נתן לי חומר למחשבה.

 

סוף סוף פרויקט ה"40 עד 40" של גלובס מופיע ב-G. פרויקט דפדוף, הרי אי אפשר לקרוא על מעלליו של כל גאון מוכשר שכזה. אביא רק את נבחרת המדיה:

יוסי לובטון, סמנכ"ל שיווק הוט/ רון לשם, סמנכ"ל רגולציה, לוח שידורים ומה לא בקשת/ קובי מרנקו, מנכ"ל לוגיה/ גיא אליאב, מנכ"ל תפוז אנשים. הפכתי ירקרקת לגמרי.

 

על שער "מוסף שבת" של מעריב ו"המוסף לשבת" של ידיעות - קראדי. וזה כחודש אחרי שקישט את "מארקרוויק". מאחר שקצת קצנו בפרצופו השבוע, התאמצו שני המוספים לבחור זוויות חדשות ואפילו הצליחו. במעריב חתכו מחצית מפניו (לא מאוד הומאני, אבל מילא, האפקט חיובי) ואילו בידיעות הוא מכוון אלינו אקדח. טעון, טעון. כך שהשערים עוברים, אבל לא כך הכתבות איתו ועליו, בהן הוא מצטדק, אבל לא יכול להסביר הכל, קובל ולא אומר כלום חוץ משופכים את דמי.

 

אודיש מזכיר ב"משחק מילים" את V כשהוא כותב על "עניין מרכזי", ומסביר שהוא נכנס לאתר ההוא במקום ללכת לברים ולשמוע גברים שיכורים ועמוסי טסטוסטרון. 

אודיש -  לא צריך ללכת לברים, נשב לנו על ספסל בשדירה עם שני בקבוקי גולדסטאר.

תוספת: גם לריקי יש משהו להגיד לאודי.

 

הסיפור של פישמן מופיע בכל העיתונים: ידיעות תיקנו את העשרות מיליונים למעל מיליארד, גלובס הולכים על מאות מיליונים, אבל כאן מופיע גילוי נאות: שהוא בעל השליטה בגלובס. בכל העיתונים, כדי לחסוך לכם, מופיע הציטוט שלו "לאורך כל חיי העסקיים לא השארתי מעולם פצועים בשטח, גדול כקטן, מהמשקיע הפרטי ועד לבנקים".

שמועה אכזרית רצה בבראנז'ה של עיתונאי הכלכלה, לפיה הטקסטים שדנו בהפסדיו של פישמן בגלובס נכתבו על ידי עורכים בכירים בהנחייתו של אליעזר, ולכן כתבים בגלובס סירבו לחתום עליהם.

ובכן באופן חגיגי ובלעדי מופרכת שמועה זו על ידי נציגי גלובס בתפוצת V: "מי שכתב גם חתם, ומי שכתב כתב במסגרת תחום הכיסוי שלו. ובניגוד לידיעות שדיבר על עשרות מיליונים בגלובס נכתבה האמת ללא טיוח - הפסדים של מאות מיליונים".

 

v בלבביות

 

ברכות לפרופ' רבקה כרמי מאוניברסיטת בן-גוריון, האישה הראשונה שמונתה לנשיאת אוניברסיטה בישראל ("המוסף לשבת").

 

V באבל

 

הלכה לעולמה יעל רום, האישה הראשונה שסיימה קורס טייס של חיל האוויר.

 

 V במאבק

 

עם אורית הראל כנגד ערוץ 10 שהוריד את "אי.אר" בלי לצייץ.

 

"314 אלף ישראלים עובדים בכל שבת" (ראשית מעריב). 60% עובדים בשבת עצמה (אני) "12 שעות בכל שבת בשביל שכר מינימום" (אני, ואפילו פחות משכר מינימום)

 

v בפולואו אפ

 

מיהו "גלעד נעמן, מנכ"ל חברת החדשות", זה שאוסר על לב"ג לפטפט ולהביע דעתה המוצקה על החווייה הולווטית שעברה השבוע? חוץ מענייני לב"ג, שעומדת בפני משהו מסתורי וגדול, מתברר שגם למירי בוהדנה יש בלוג. על אמירות כמו "הקאסט מדהים!" "קיבלתי המון מחמאות!" "תודה!" מחפים הצילומים שלה, ועם זה, אני חייבת להודות, לא אוכל להתחרות.

 

VTV

 

אביב פרנקל וגיא לרר מערוץ 10 מתבקשים להרגיע עם הג'ל. המסך שלי ספוג כולו.

 

שלוקר התערבו על גורלו של קראדי: רביב דרוקר אומר שקראדי יישאר וייצא באזהרה ואילו עפר שלח אומר שילך לדרכו בבושת פנים. התערבו על ארוחת צהריים. זכרו זאת לעוד שלושה חודשים.

כמו כן, דקה אחרי ששלח חשף פרט מעברו הקרימינלי בגיל 18: ישב על שפת הים בנכר עם עוד שני בריטים והחליף איתם חומרים מסוכנים כימיים - הזדרז דרוקר להתנצל. לא חומרים מסוכנים, אמר דרוקר, אלא אלכוהול. שזה, אגב, חומר מסוכן לגמרי, אבל לא חשוב. היה מצחיק.

 

ובגלל שנצמדתי לצמד, הגעתי ברגע האחרון לכתבה של אילן לוקאץ' בערוץ 2 על גברים העוסקים במקצועות – לא נשיים – אלא מאותגרי גבריות לדבריו, כמו למשל יועץ הנקה, דולה או קוסמטיקאי. אהבתי לראות ולשמוע איך הוא נזהר בלשונו ממעידות.

 

ואילו פרופ' אסא כשר התארח ב"תיק תקשורת", אפרופו הקצין מ"עובדה", ושטח את משנתו, אליה נחשפתם בתחילת השבוע (אנשי "עובדה" סירבו להגיב לביקורת שלו עליהם). התברר שהוא קרא את הכתבה ההיא ב"זמן תל-אביב", בה דיבר דנקנר בגנותי, וגם אמר שאינו מכיר עיתון המבקר את עצמו (בעזרת אומבודסמן). כשר אמר, מה זאת אומרת לא מכיר? הוא לא מכיר את "ניו יורק טיימס"? 

 

נספחים מטרום סוף השבוע:

בחדשות ערוץ 2 שודרה ביום רביעי כתבה על אודות פנימייה ליד עכו בה מתקיימת תוכנית אילוף כלבים לנוער בסיכון. פניהם של הנערים טושטשו כדין, אבל בחמישי בהארץ (א18) סיקר ג'קי חורי את אותה פנימייה ובצילום של ירון קמינסקי פני ילד המאמן את כלבו היו גלויות. מחדל.

 

מאחר שהידיעה על הראיון עם תמר איש שלום עוררה פה תגובות רוגשות, קבלו.

 

לחם עבודה

 

מלוח "דרושים" של מעריב עולה שמחפשים עורך למדור הספורט של nrg. זה מוזר, וכי אין אלף כאלו המחפשים עבודה? (התודות לבלש חנן כהן)

  

לפני פיזור

 

ננזפתי אתמול בערב על ידי ללא שם על שאני לא מגיבה למגיבים בתגובות. תשובתי לא הניחה את דעתו, והתברר שיש מי שעוקב אחרי: "זה לא שלא קראת את התגובות כי בילית את יום שישי בהזדנגפות שמשית" השיב/ה לי.

מאיפה יודע/ת ללא מה עשיתי ביום שישי? זאת ועוד, האם לא יודע/ת ללא שלא מזדנגפים כבר עשרים שנה לפחות? את אמבטיות השמש שלי אני עושה במקומות אחרים, לא בדיזנגוף. זה קצת מעורר חרדה, הייתי אומרת, להיות תחת פיקוח מסביב לשעון. ועכשיו כבר נקווים בי איים קלים של פחד ואני מסובבת את ראשי לאחור ברחוב הרבה יותר מדי פעמים כדי לוודא שאיש לא נמצא על זנבי ומודד לי זמנים, אם כי עם מעיל הגשם הארוך שלי, המגבעת והמשקפיים הכהים די קל לעלות עלי.

ובעניין הפנזין – אחשוב על כך.

 

תשובה כללית על תגובותי בתגובות: נראה לי מיותר לדחוף את עצמי לכל חור שם. אם יש לי משהו בהול לומר אני כותבת, ולא פעם, ומדי יום אני מגיבה לתגובות בפוסט שלאחרי. ועד כמה שזה יישמע מפתיע, במשך כמחצית היממה אני לא נמצאת ליד המחשב.

 

איזה אגוצנטרים אתם: הכותרת "זרמים תת קרקעיים" לא התייחסה לפסקה הראשונה והמדוברת, אלא בעיקר (ואפשר להשליך ממנה לעוד מקומות) לפסקה הראשונה ב"לפני פיזור" בה רמזתי על פעולות אחרות שקשורות לבלוג בהן הייתי עסוקה. מתברר שיש מי שעסוקים בעצמם יותר ממני: אתם.   

נכתב על ידי Velvet Underground , 27/5/2006 15:15  
95 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ynet איסטית ב-30/5/2006 15:27



כינוי:  Velvet Underground

מין: נקבה




495,594
הבלוג משוייך לקטגוריות: אינטרנט , החיים כמשל , תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לVelvet Underground אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Velvet Underground ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)