ניר למפרט, קנה אותי!
חדשות יחסית
אנחנו מתקדמים: נעצר חייל ראשון בבסיס חיל האוויר ההוא. עוד חמישים בדרך.
שמעתם על הרכבת שירדה מהפסים? אז איך מגיבים דוברי הרכבת "לא היה ולא נברא"? חוץ מזה בהמשך הכתבה יש תגובה, אז מה פה קורה?
בניגוד להבטחות, 1 ביוני הגיע, והפורמט החדש של "סופשבוע" עוד לא יצא לדרך. כנראה שהוא מתעכב יחד עם מוסף הכלכלה המשודרג של מעריב. אמיר זיו עדיין לא חתום על המוצר ועולם כמנהגו נוהג.
ההחלטה על הרב פירר בשער שגויה לגמרי, בעיקר כשיש ראיון עם עמוס עוז, שאני ממש משוכנעת ששמו מוכר לא פחות משם הרב, ובנוסף הוא נראה הרבה יותר טוב, והצטלם במיוחד לכתבה (קובי קלמנוביץ), שהכפולה הראשונה שלה אפילו אסתטית להפליא. אז למה לבחור בצילום מטושטש וסתמי, סנאפ שוט של פירר? מישהו מהמעצמה יכול להסביר את השיקולים?
שתי הכתבות מספקות את הסחורה למרות שעוז שומר על עצמו במודע, ומסביר שאינטימיות ועיתון אינם הולכים ביחד, ובצדק. אהבתי גם את העובדה שהוא דבק בספרו השנוא, "אותו הים", ומשוכנע שהוא הטוב ביותר שלו, בניגוד לדעת "כולם". ותהייה: האם מי שיזדקקו (חלילה, ישמור האל) לשירותיו של פירר יתייחסו לדבריו כעת בערבון מוגבל? עד כמה אנשים, בעיקר ברגעי מצוקה, כשהם מוכנים לשמוע כל דבר ולנהות אחר כל מי שמפיח בהם איזושהי תקווה, ובעיקר אם הוא קרוב תיאורטית לקב"ה יחשבו פעמיים על המלצותיו?
מח' הגהה:
בני סמכא. לא ברי (פירר).
"לוקח ' שינה" (עוז) חסרה המילה כדור?
לא הצלחתי לצלוח את "מוסף שבועות" של מעריב למעט דפדוף חפוז. סקסאפיל? לחלוחית? ברק בעיניים? קריצה? שיחוק? הפתעה? עיצוב מרנין? לא. אולי אתם מצאתם ממה להתלהב. סורי.
כתבת המסביב על ורדימוס זיילר ב"זמן תל-אביב" חשובה ובמקום. ראוי היה לספר מי עומד מאחורי הוועדה העכשווית שתזעזע, כך נקווה, את הכחולים. חבל רק שאי אפשר היה למצוא צילום ראוי יותר שלו. את הכיתוב, אגב, אין שום דרך לקרוא, וגם לא את שם הצלם. למה אין לכתבה הפנייה בשער? היא מספיק חשובה.
אני רק לא אוהבת ביטויים כמו "בסוף 2005 נחשב עזרא שר רופס וחסר משמעות". מה זה? אי אפשר לעדן קצת את הניסוח? מה גם שבסופו של דבר (אז מה אם בזכות יועציו, מי לא פועל כך?), בזכותו קמה הוועדה.
איזה כיף, מנחם בן יוצא לחופשה.
המוצר המוצלח של מעריב היום הוא "עסקים שבועות", רעיון מבריק וביצוע ראוי בהחלט לתוכנית ההתנתקות – איך להתנתק מחברות הכבלים, מהבנק, מקרן הפנסיה, מהסלולרי וגו'. רק טענה אחת הקשורה בטאקט ובטעם טוב: בע' 3 מופיע איור (איתי) משולב ומעובד בצילומים של יאיר לפיד, שרי אריסון ועופר גלזר עם בועות קומיקסיות, והבועה של גלזר אומרת "לדעתי טענותיך ממש מגוחכות, אבל לך תוכיח שאין לך אחות". תזכורת: הייתה ללפיד אחות, והיא נהרגה בתאונה דרכים. וגם אם לפיד לא עושה מזה עניין, וגם אם זאת לא הייתה הכוונה, וגם אם זאת בדיחה, תוספת: וגם אם יש לו עוד אחות, תבדל"א, לי זה מפריע.
בעמודי החדשות, ידיעות 8 ומעריב 9, מובאים צילומי ההוכחה בהם נראה כביכול יגאל עמיר המנסה להבריח את מבחנת הזרע. בידיעות הצילום מטושטש להפליא, אי אפשר להבחין בכלום. במעריב מובאים שלושה פריימים, גם מהם אי אפשר להבין דבר, אבל לפחות באחד מהם מוקפת הכנראה-מבחנה בעיגול. כנראה שבמקרה הזה תמונה לא שווה אלף מילים אלא להפך.
חדשות המונדיאל: תושבי שדרות והאזור, מנויי הוט, זכו במונדיאל חינם. מרוב התלהבות הידיעה מופיעה פעמיים בידיעות: 7 ו-12 הספורטיבי (בהנחה שמי שקורא ספורט לא קורא חדשות ולהפך).
אני חשה בתנודות קלות של עמודת התוכן ב"7 ימים", תנודות שיחזירו אותה אולי לימי הזוהר. אמנם אין סיכוי שנראה שוב את פלאפי, אבל גם "אושו אחים אושו" זאת התחלה.
אי אפשר היה לעשות משהו קצת יותר מהפכני עם הכפולה הפותחת של כתבת דן חלוץ, שנראית כמו "7 ימים" גרסת יוני 83'? לצורכי השוואה שימו לב לכפולה הפותחת של הראיון עם ביבי ב"מוסף הארץ" (22), אחת הכפולות הכי מוצלחות של סופהשבוע הנוכחי. למה? בגלל החיתוך של הצילום. בגלל הפונט החלול של הכותרת. בגלל המשחק היפה בין הכותרת הקלילה (גרפית) לבין המשנה הכבד, שנמצאים משני צדי הכפולה. בגלל שילוב הצבעים שחור-אדום-לבן. זהו.
בתשובה לשאלה למה הלנה עם-רם? כי יש לה אתר אינטרנט חדש, שתמורת סכום פעוט ועוד אחד ממש קטן, ועוד כמה אגורות תוכלו למצוא שם את החצי השני שלכם.
אהבתי מאוד את "שנת הספר שלי", פרויקט מקורי ורהוט שבו סופרים מספרים על מאחורי הקלעים של הוצאת הספר שלהם. טקסטים קצרים, לא מנופחים, עם המון מודעות עצמית וצניעות. ככה אני אוהבת אותם.
וכמו שכבר כתבתי, דילגתי על מלודי והגעתי ישר לעמלצת, שמתייחסת אליכן, מטקבקותיה החביבות, ותחת קורת גג זו ממש: "'את לא יכולה לכתוב עוד טור על רווקות', אני מזכירה לעצמי את מתקפת הטוקבקים, 'אנשים יגידו שאת ממחזרת, שנמאס מטורים שמתחילים במשפט כמו 'י', חברתי האהובה, מלכסנת את עיני הסמור המצועפות שלה לרצפה'".
אוקיי, אני מצדי אשגיח פה על הטוקבקיאדה, ואת, גבירתי ההרה, כתבי על מה שאת רוצה, אבל פחות. גוש הטקסט הזה אינו אטקרטיבי. קצרי, קצרי, קצרי, או שיקצרו לך. וכותרות ביניים בבקשה. אי אפשר ככה. וזה שאת בהריון זה לא תירוץ. תודה.
מ' הגהה: אגם רודברג. ב-ד'. לא ב-ט'.
סליחה, אבל לא מוצלח עיצוב ה"עשה לך רב מכר" ב"7 לילות". אולי הריבועים הענקיים המקווקווים האלו, אולי האיורים הסכמטיים מדי וחסרי האופי, אולי הטקסט המדריכי הלא מספיק שנון. ואולי מיציתי את שבוע הספר ב"7 ימים".
לבן לוי: התשובה היא לא. אבל ממש לא.
במה זכינו לעוד ראיון עם יורם לוינשטיין ב"עיתון תל-אביב"?
מסכן שבועות, חג נידח שכזה, שעוד יצא בסופשבוע, כך שהמוספים שלו סובלים מעולב ניכר. את "המוסף לחג" של ידיעות צלחתי בזכות "איש גדול קטן", על מנהל עמותת "גדולים מהחיים". כותרת מעולה שמשקפת את רוח הכתבה: כנראה שבלתי אפשרי להיות צדיק מוחלט, וגם אם עומדים לזכותו של אותו אבוטבול מצוות ומעשים טובים, יש לו איזושהי קופת שרצים מלפנים. בעייה. מה עושים עכשיו?
אגב, במשנה, לא צריך היה לכתוב "תחקיר המוסף לחג"? (ולא המוסף לשבת). ולמה לא כתוב במשנה שהעמותה עומדת עתה במרכז חקירה של רשם העמותות?
מח' הגהה: (כפי שכתבה אור בריבוע): מסעי קניות ראוותניים, או רהבתניים, אבל לא רעבתניים.
וגם: למה בצילום האימייל המצורף כתוב שמו Abitboul אם שמו אבוטבול?
ומה אכפת לכם לכתוב את מספרי העמודים בשער, ועוד כשאין תוכן?
"מוסף הארץ" מצטיין בשער היפה מכל. ערן וולקובסקי היטב לאפיין את דמותו של ביבי, וגם הצבעוניות של דמותו, צבעוניות של צעצוע ממש, ראויה בהחלט. קצת לא נוח לי עם אף הפינוקיו שלו, אבל זה לא פוגם ביופיו של החטא.
ועוד צל"ש אחד קטן לכותרת הצפה עם אפקט התלת מימד "בן גוריון ואבא שלי יכולים מצדי" (ולכותרת עצמה, שנעצרת בדיוק בקו הגבול).
סייד קשוע חזר במדור מצחיק, עצוב וסיידי למשעי. ומי שעוד לא קרא, רוצו.
קראתי בשקיקה את כתבת ערוץ 2, למרות שיותר מדי שלא לייחוסים מדברים בה. בנוסף, יש קצת בעיות עריכה, לדוגמא, אחרי דבריה של טמירה ירדני (סוף 16) מופיע ציטוט של מישהו על כך שהמכרז של קשת לא מתאים למציאות העכשווית, אבל מי אומר את זה? ירדני? כי זה לא ממש ברור, גם מאחר שבפסקה הבאה יש תגובה של קשת המדברת על "השמצות אנונימיות".
וגם: באמת הכוונה היא ל"מהדורת השבט"? (ע' 14) כאילו פרפרזה על מדורת השבט?
ועוד שתי כתבות קראתי, "שמנצ'יק" , הנוראית (נוראית בגלל הילד האומלל, ובכאילו בריא, לא בגלל איכותה). הבעייה היא עיצובה. היא נפתחת בעמוד שמאל עם כותרת ומשנה, וכמובן שהעמוד הזה נראה כמו מודעה, מה לעשות, והטקסט, בע' הבא. כמו כן, קיצור, כנראה, של הרגע האחרון, פתח שתי פסקאות בטור הראשון שלה.
הראיון עם ענבל גבריאלי היה סביר. מה הבעייה שלי איתו? שכרמית ספיר-ויץ כותבת: "נבירה בארכיון תגלה שגבריאלי הקפידה למכור את עצמה לציבור בגוונים רכים של מוספי נשים, עם מאפר וסטייליסט, בחסות מראיינים מתחשבים". ובכן, הכתבה הזאת לא רחוקה מהתיאור הזה. לא שאני חושבת שצריך היה להתנפל עליה ולקרוע לה את הצורה, אבל אין כאן הרבה שאלות שחורגות מהשורה.
וכרגיל, המעידה הקבועה: כס"ו שואלת אותה: "אפשר להגיש שאדריאן ריץ' לא באג'נדה שלך?" נו, ברור שהתשובה של המרואיינת תהיה "מי?"? מה הבעייה בשאלה? שאין לי ספק שהמראיינת ידעה שגבריאלי לא שמעה את השם הזה מימיה. כלומר, התנשאות מיותרת.
אבל את האושר הכי גדול במוסף הביאה לי אסופת השאלות הבוערות שמשובצת לאורך המוסף, מתוך הספר "למה לגברים יש פטמות", שמאז ימי "למה ומדוע" לא פתרה לי כל כך הרבה תהיות קיומיות. ומה השאלות? מהאם אכילת שוקולד גורמת לחצ'קונים (לא) ועד מדוע מריחואנה גורמת לתיאבון יתר.
מח' הגהה: "כתב אישום נגד נגן הבאס שצילם נשים ללא ידיעתן" (הארץ 16א) הבס. כמובן.
TheMarker ממשיך להלום באליעזר פישמן, והיום ב"מארקרוויק" כתבת ארכיון עליו המתבססת על ספר של אריה אבנרי. לא שזה לא מעניין, אבל יש לי תחושה של מיצוי. עכשיו, שימו לב לאיור (המוצלח כשלעצמו, שירלי כהן), אבל איך שלא תסתכלו על זה מדובר באיור מגחיך: פישמן יושב שפוף על שרפרף, לבוש כטורקי, עם תרבוש על הראש ומסבחה ביד, ולרגליו כפכפי אצבע. ולא מדובר פה בשום דבר מחמיא - השיוך של האשכנזי המצליח שמעד ללבנט הנחשב עצל, מרושל ועני הוא התנשאות ופטרונות.
בטח שמתם לב שהטרנד החדש של אנשי העסקים הוא להצטלם בישיבה מזרחית. כך סבינה בירן (4), למרות חליפתה המצויצת והממולמלת, וכך גם דורון ליבשטיין (28), יו"ר פורטל תפוז, שחנך פורטל קאוצ'ינג.
כישלון חרוץ ל"החיים על פי Y": אסי דיין, שחזר עם ליאורי מסדנת ההיטהרות והגמילה הזריק קוקאין, פספס את הווריד ומצא את עצמו באיכילוב
גם לצלמים יש בעיות. אל תחתמו!
רזי ברקאי מתעלל בעמית סגל, (אבל באהבה).
לפני פיזור
אוקיי, נסגרו הקלפיות, העם אמר את דברו. אני חושבת שהדבר היחיד שעם ישראל (כלומר מדגם סטטיסטי מכובד מאוד שלו) מסכים עליו כמעט פה אחד הוא שחשיפה שלי זה רע. אתמודד עם זה ואפעל בהתאם. עדכונים בהמשך.
אוסיף רק שמטעמים מובנים לא יכולתי להעלות לדיון 100 אחוז מהעובדות ומהנתונים.
וזה מה שחשבתי למקרא התגובות:
1. באיזו מהירות הופך אדם/ מיזם/ גוף למובן מאליו ולמעשה לבעל חוב לציבור.
2. כמה ביטחון עצמי מפגינים הכותבים בידע כביכול על פועלי בעולם האמיתי.
3. באיזו תאווה ושמחה (אני שומעת את מחיאות הכפיים, צהלות האושר והתפצפצות הזיקוקין) משתמשים פה בהטיות שונות של המשפט "הבלוג גוסס ממילא". על מה מתבססים יקיריי האנליסטים? יש משהו שאני לא יודעת? מישהו הוציא עלי חוזה? גייסות קראדי עומדים להתדפק על הרב בריח שלי כל רגע?
4. שמחתי להיווכח שכל האורחים והעורכים והכותבים פה היו מוותרים בלי הנד עפעף על כמה אלפי שקלים בחודש למען מטרה כל כך נעלה, למען ההובי הנאצל הזה, לשם שמים ושליחות לאומית, אבל כמו שכתב ח. מרמרי בפסקה האחרונה של מהפכת הקטיפה, למרבה התדהמה, הצער והדאבה, אני לא גליה אלבין, וגם לא גליה מאור, ואפילו לא שרי אריסון, וגם לא סבינה בירן. יש כמה נשים כאלו בעולם שאינן הן, ואני אחת מהן, ונכון שרוב הזמן אני חיה מהאוויר ומאהבתכם הבלתי מסויגת, אבל הגיע הזמן, כי זה טיבם של ארגונים, גם אם הם ארגונים של אחת בלבד, ככתוב במסמך הרצ"ב.
ולנילי. נילי, נילי, נילי, לא תתני לי חירות ספרותית קטנה שבקטנות לתאר את שיטוטינו הממושכים בחוצות הכרך? קוראים לזה הומאז'! מה אכפת לך אם היה הציבור חושב שאנחנו באמת לוגמות ביחד עשבים מדי בוקר (טוב, אז שמפנייה בערב), יוצאות למסעות רכש של צעיפי פשמינה רכים וכפכפי קרוקס מגומאוויר דחוס? למה, למה לקלקל את הרושם הטוב והפנטזיה התלמה ולואיזית המבעבעת עם עובדות לכאורה?
שימו לב לחידוש בלוגו של עידוק.
וצל"ש קטן: "
לא חותמת שזה קיטל-קיטל, אבל צחקתי חרישית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
