Velvet Underground - לא רוצה להתעטף בקטיפה כג'ורג', וכבר לא במחתרת [email protected]

פוסט זה הוא מחווה לטוקבקיסטים.

הדברים הועתקו מתוך התגובות לפוסט הקודם, וכתבו אותו השתיים המצוינות בשם הפוסט.

בסוגריים ובשחור (וגם בסוף, בסיכום) מופיעים דבריי. את כל השאר כתבו החתומות מעלה.

V

תינוק:

או.קיי. אז לרענן שקד מותר להכאיב, לפגוע, להשמיץ, להכרית באבחת מקלדת מפעלי חיים, להשמיץ אנשים על בסיס אישיות (לא קראתי השמצה על בסיס אישיות, אודה לך על הפנייה מתאימה) ולא על בסיס עבודתם, למכור בעבור שנינות קלה את כבודם האישי הבסיסי של אנשים ולא להבין שכבוד הוא העור השני שלנו, בעצם לא, הראשון (אני מסכימה, ונלחמת על כך בגבולות המקום), אבל אותו אסור לבקר. אסור פן ניקרא "אנשים חסרי חיים שלא ראויים לתגובה, אתם ושכמותכם" (מעולם לא תיארתי איש מהמטקבקטים כך) זה בסדר. יופי של יחסי כוחות שהוולווטינה משתפת איתם פעולה (??). "המטקבקים (ההתייחסות הזאת, וזה לא ציטוט מדויק שלה, הייתה לסוכני הפחד באשר הם, לאו דווקא למטקבקים) חסרי החיים הזומבים סוכני הפחד הרשעים" קוראת לנו דנה ספקטור.

עבורה זה בסדר להסיר כבוד בסיסי של בנאדם רק עבור עוד איזה מטאפורה שנונה בקצה, לנהל מופע אייג’יסטי (גילנות, גזענות על רקע גיל ) שמתעב כל מה שעבר גיל מסוים או מגחיך אותו (הקשישות הצבועות כתוכי, האוזניים של קשיש בבית אבות (אבל העמלצת גם יצאה נגד הגילנות, אפרופו חברתה בת ה-34 שהושלכה ע"י רו"ח בן 36). למה לא, להשפיל להשפיל את מי שאין לו כוח לענות לך. לך זה בסדר. אבל לנו אסור לכתוב פן יקראו לנו סוכני הפחד החיים מתים (לא נכון. כתבו ה כ ל בגבולות שנקבעו כאן). אוהו כמה ש"אנחנו" חיים. אין אנחנו, דנה, רענן. מאחורי כל דוולואציה (devaluation) מכוערת של "הטוקבקיסט" מסתתרת חתירה עצמית תחת לעצם קיומכם אתם כבני כאדם.

כמובן, אלה יחסי הכוחות החדשים, רענן, ולווט, דנה? פתאום יצאנו מהעולם השחור הפתטי של "מכתבים למערכת" והפכנו מקוריוזים לאנשים מגיבים עם כוח? זה העניין? לא עוד אליטה עיתונאית מוגנת ומפונקת בזרי דפנה מול "העמך" שדעותיו הקנטרניות, המיותרות, מאיירות את החיים שלכם באור כחול של "מנצחים", אלה שאלוהים נתן להם פינה שחור על גבי לבן, ולא חלילה במקום העלוב הזה של עוד מכתב טרחני למערכת של איזה פלוני אלמוני לא חשוב ובעצם לא קיים. אתם לא מבינים שאתם שומטים בתגובות הדוחות האלה את הקרקע מתחת למקצוע שלכם? למה אצלכם הביקורת "עניינית" ומגובה בהילה הזאת של "דאוס אקס 7 ימים", ואצלנו היא פשוט לא לגיטמית, כי אנחנו נמלים שחורות קטנות עלובות חסרות ערך, ואתם, אתם מיילדים מילים חדשות, זורחות באור יקרות מוגנות מכל ביקורת? תנמיכו אותנו, תקראו לנו עכבישים פתטיים, סוכני פחד, אימה וזוועה של אנשים רגילים, איך וולווט אומרת "מה אתם ומה פועלכם ביום יום" (??? מתי אמרתי???). באמת, אנחנו, השקופים והבלתי נראים, תמיד בקטגוריה של "אנחנו" כי עיתונאים לא עמוקים ולא רציניים אוהבים להכליל ולהצהיב, לקבץ ולהגדיר בצורה גורפת כדי לייצר בידול בין ההמון השחור, השקוף, הבלתי נראה וביננו -  שאין לנו ממש זכות ביטוי, וגם לא זכות קיום - ובינכם, מופת של קיום יחודי ומקורי, שמחויב אך ורק לעצמו. שום דבר על שליחות עיתונאית, על הניסיון לבדוק את הלך הרוח. איני יכולה לשאת זאת עוד, לא רוצה יותר ולווט, לא רוצה יותר לקרוא את העיתונאים האלה מזן חדש, שאין להם דבר עם חיי הקטנים, השקופים, המיותרים, שמעזים מדי פעם להתחצף ולהיות משהו מעבר לטקבוק עלוב של עלבונות לשם העלבונות (לא יודעת למי את מתכוונת, אבל זאת בדיוק המטרה של הטוקבקים פה, לפחות המטרה שלי: דיונים, ולא עלבונות לשם עלבונות). לנו אין טיעונים, אין מערך מזוקק של סיבות, אנחנו פועלים מתוך שנאה ותאוות השמצה נטו. ככה נכון? מבחינתי, אתם חוזרים ושומטים את הקרקע מתחת למקצוע שלכם. ובבקשה אל תקראו לעצמכם עיתונאים, או.קיי? "אנחנו" סמורים רשעיים עכורי חיים משכשכים בשלוליות עכורות של קיום פתטי. בסדר. אבל אתם, אתם לא עיתונאים. אתם פשוט שם בשביל שיאהבו אתכם כל הזמן בלי הכרה. לפחות תקראו לדברים בשמם. ואשר לי, המיאוס והגועל שהדיון הזה עורר בי גורם לי פשוט להפסיק לקרוא. זהו. לא רוצה את זה יותר. מאסתי בקלחת הזו שנראית כמו זיפים שממשיכים לצמוח על גופה (דווקא בפינות "הידעת?" ב"מוסף הארץ" כתוב שזה לא נכון, השיער לא ממשיך לצמוח אחר המוות, זה הגוף שמתכווץ) פשוט עצוב לי. בימים שלי בעיתונות תגובה היתה זוכה לכבוד. היינו לוקחים אותה עמוק עמוק לחדרי הלב, אף פעם לא מרגישים מושלמים, יפים, זוהרים, אף פעם לא עסוקים בעצמנו כל כך (את כל כך טועה בכך שאנשים לא מתייחסים לתגובות. כל אחד ואחד מהמושמצים, בלי יוצא מן הכלל, לוקח כל מילה שנכתבה עליו עמוק עמוק ללב. גם אם יכחיש אלף פעם). אין מילים, אנשים מוכשרים באמת, חריפים, מתנהגים כמו הצנזורה הלבנה מהגיהנום בכל פעם שמעזים להגיב. בשביל מה נתתם לנו, לנוטפי מיץ הזבל דלי הרוח, מקום לתגובה? בשביל מה יש טוקבקים? הבה נחזור לטקסטים הסגורים. אף אחד לא ייפגע. יקיץ הקץ על הניסיון הכושל הזה של מה שאמור היה להיות דיאלוג חי ופורה, והתלקח למדורה כזו של כאב. די. באמת. איך רענן אומר "אנחנו ושכמותנו לא ראויים לתגובה".

תרשי לי לצטט במדויק מתוך הכתבה ההיא: הכלבים נובחים והשיירה עוברת. אני לא רואה טעם לעשות מזה עניין, באופן אישי. יש גם משהו נורא לא קולי בלרדוף אחרי טוקבקיסטים. אבל אני כן בעד שמישהו יתעצבן מספיק ויתבע". (זה לא דומה למה שכתבת. v)

אולי באמת איננו ראויים. סליחה שהעזנו לכרסם קצת בשיניים החזקות שמהם בנויים המגדלים. באמת סליחה. אני לא מפה, אני לא קיימת, העיקר שתקחו אותי מפה.  

ללא שם (AKA העמלצת):

ראי, תינוק, אני דווקא מבינה את טענותיך, אבל אני חייבת שתביני דבר אחד. מעולם לא הבטחתי לך גן של צדק. אני כותבת טור אישי, ובמסגרתו אני מרשה לעצמי להרשות לעצמי חירות אמנותית מסוימת. את יודעת מה, חירות סכיזופרנית מוחלטת, אם להיות כנים עד הסוף. זאת אומרת שמדי שבוע אני מודדת דעות, סוגי אישיות, נקודות השקפה. פעם אני לובשת את הדעה עם נקודות ההשקפה הוורודות והאופטימיות, פעם את האישיות השחורה עם הדשים הביקורתיים. למה אני עושה את זה? כי אני לא ירון לונדון. אין לי מטען אינטלקטואלי כבד במיוחד, אני לא הוגת דעות לוהבת, כל מה שיש לי זה הנפש המסוכסכת שלי, שמשתנה, ותהיי חייבת להאמין לי, לא מדי שבוע, כי אם מדי יממה. רוצה לומר - לפני שלוש שנים כתבתי טור על טוקבקיסטים ובו ירדתי על עצמי על הצביעות הזאת, שהיטבת כל כך לתאר פה. השבוע לא היה לי חשק, לא היה לי כוח, לכל ההלקאה העצמית הזאת, לאיזון הצדקני והקדוש. לא בא לי להיות מאוזנת ונאורה וחנונה ובוחנת כליות עצמי בטור הזה, התחשק לי להשתלח במי שמסב לי כאב. מה תעשי לי? אה, תינוקת? אני רק בנאדם, לא ארצות הברית של אמריקה.

אשר לטענותיך שאינני עיתונאית, ייתכן, אבל רק כשאני כותבת טורים. אישיים, להזכירך.

כשאני כותבת כתבות אני משתדלת לא ליפול לפח ההוא אליו נפלתי בתחילת הדרך, של ליידות מררה ורשעות ואבחנות חציות באדם שבסופו של דבר יבכה בגללי בלילות. שילמתי מחיר כבד על תהליך המאמיזציה הזה, ברובו ממגיבים כמוך שטענו שאיבדתי את האדג’ (החרב המפחידה ביותר שאפשר לנופף מעל צווארו של עיתונאי, כך שיצא בסוף שבמקום שהמרואיינים יבכו בלילה, אני בכיתי בלילה. המפפ). כך או כך, אני מסכימה עם דבריך ברובם. אני אכן יצור נרקסיסטי הזקוק לאהבה. זה טינאייג’רי מצידי, כנראה שלא אקבל את פרס סוקולוב בקרוב, אבל ופה אנחנו חוזרות להתחלה, מעולם לא הבטחתי לך גן של אובייקטיויות. רק הערה קטנה לסיום- יש הבדל בין כתיבתי הגזענית והג’נרית (קשישה עם לחיי תוכי, בחיי שאני פאתטית עם המטאפורות שלי לפעמים) לבין חץ אינדיאני רעיל ופרוע היוצא לאתר הזה כששמו של בנאדם פרטי חרוט עליו. אילנה דיין עלובה, לספקטור מסריח מהגוף, את יודעת, אלו דברים שאני עדיין לוקה בהם, אבל משתדלת שלא.

את מוזמנת להמשיך ולהתקיף אותי על נפילות לא מוצדקות כאלו, ואני מבטיחה לא לכנות אותך סוכנת פחד, מרשלית ביקורת, לארה קרופט של האימה, אנא עראף, מטאפורות זה דבר נורא. ושוב, יצאה לי תגובה ארוכה מדי, מה שנשבעתי לעצמי שלא יקרה. מפחיד להתנהל פה, בסבך הקוליות הזה, מי שיוצא מגניב זה תמיד הבראסרי.קום הקרירים, האלגנטיים, האלו שלא מסגירים שום רגש או להט ומתנסחים בקצרה. אני לא כזאת, ולכן כנראה שוב אצא היסטרית. נו, לפחות לא אויבת רווקות עם ריח גוף של בואש.

אם לסכם את הדיון, אני לא מכירה עוד בלוג, אתר או עיתון שלטוקבקים שבו יש מקום מכובד יותר מאשר פה. דין הפוסטים כדין התגובות הנלוות אליהם, ובמקרה הזה אני יכולה להעיד על עיסתי. כלומר אני לא צריכה, מספר התגובות הקיימות מול מספר הפעמים (הבטל בשישים) בו נאלצתי למחוק אותן. אני בעד תגובות, אני בעד דיונים, ואני נגד השמצות על בסיס אישיות. אני חושבת שלא תוכלו לתפוס אותי באחת שכזאת. כמו שכבר כתבתי, אני יכולה להיות אחראית רק על עצמי ועל מה שקורה פה, לא על המצב בעיתונות הישראלית בכלל. אני רק מנסה להפנות פנס קטן לאי-אלו אזורים חשוכים. לא יותר מזה. ואת כל השאר עושות התגובות ובעליהן החוקיים. כך שתינוק, את יכולה לפרוש ולבחור את המקומות בהם תרצי להיות, אבל תתקשי לומר שלא קיבלת פה במה.