מה קוראים העיתונאים (ונספחים זרים)
פרויקט מיוחד ובלעדי וחד פעמי. אל תבקשו יותר כי לא יהיה. אל תשחיזו את המקלדות והשיניים, זה מיותר. אני יכולה לכתוב בעצמי את כל חצי הלעג על השרלטנות, את הבוז על היומרה, את הטענה שאף אחד לא קורא וכולם רוצים לצאת אינטליגנטים.
אלא שקצת לא תקף פה העניין, מאחר ש-99 אחוז מהנוכחים לא חותמים בשמם, כך שאין כל כך על מי לעשות רושם.
ממה הופתעתי? מהיעדרה של הנוסטלגיה הספרותית: מכך שפיליפ רות' לא מוזכר, מכך ש"מדורת ההבלים" של טום וולף לא קיים, מהעלמותו של אלמור לנארד, מכך שאיש לא הזכיר את זן ואמנות אחזקת האופנוע או את אבי הניו ג'ורנליזם המנוח, ולהבדיל את קפקא (עדכון: סליחה, קארל מארקס הוא הצדיק) ואת אלבר קאמי, או את "האני החצוי", ויש עוד המון. אלו סתם פירורים. למעשה אין שום דרך לארגן רשימה קוהרנטית, ועל כל שם ספר שמוזכר נעדרים 500 שמות אחרים. לא יודעת איך נכנסתי להרפתקה המטורפת הזאת שנמשכה כמעט יום עבודה שלם, אבל בגלל שהבטחתי - קיימתי.
לכן, לא יודעת אם יהיו דפדופי עיתונים היום. האם תחיו בלי זה 24 שעות נוספות? בנוסף נכנס לחיי מאייר מופלא שהחליט לשפר את הלוק של הבלוג, רק כי הוא בנאדם נחמד וטוב לב, ורק כי אני "בנבדל", כמו שהוא כתב לי. קבלו את דניאל מורגנשטרן בהופעת בכורה פה.
(מתישהו גם אלמד לעצב או לעדכן את הגדלים, אולי)
ולפני הרשימה עוד הרהור אחד, על הקושי להבין ציניות, אירוניה וסארקזם בטקסטים. חשתי בזה על בשרי אתמול בדיאלוג קצר עם אחד המגיבים שטען שכדאי לי להיות קודם עיתונאית, לפני שאני הופכת את עצמי למבקרת-על פה. התגובה שלי התקבלה כפשוטה, ואלו שבאו אחריו המשיכו את הקו שלו. אין לי חשק להביא אותה פה, אבל השיחה נמצאת בתגובות לפוסט האחרון.
ותגובה אחרת בנושא אחר, כשנשאלתי אם אני באמת חושבת שהשופטת צדקה בפסק הדין נגד המורה שאצבעה נקטעה. שתי האפיזודות האלו מילאו אותי ייאוש עמוק מני ים.
טוב, הנה הרשימה.
המספרים בסוגריים - מספר האנשים שהזכירו את הספר.
אל המגדלור/ וירג'יניה וולף
1984 / ג’ורג’ אורוול
/
קולד מאונטן/ צ’רלס פרייזר
גטסבי הגדול/ סקוט פיצג’רלד
(4)
הלב של איילי/ נתאי פרץ
המנדולינה של קפטן קורלי/ לואי דה-ברנייר
(3)
חדר/ יובל שמעוני
יש לי ג’יס בכיס
(2)
מר ורטיגו/ פול אוסטר
סולאריס/ סטניסלב לם
עושים הסטוריה/ סטיבן פריי
עפיפונים/ רומן גארי
פעמון הזכוכית/ סילביה פלאת
רודף העפיפונים/ חאלד חוסייני
רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים/ טום סטופארד
רופאים/ אריך סגל
/
תולדות האהבה/ ניקול קראוס (3)
תמונתו של דוריאן גריי/ אוסקר וויילד
תקנות בית השכר/ ג'ון אירווינג
השנואים
סקסוס/ הנרי מילר
הציפור הצבועה/ יז'י קושינסקי
תוספת צוננת: ואם עברתם את כל הרשימה והגעתם עד לפה, מגיע לכם הטור של דורון רוזנבלום, ששואל את שאלת מאה השקלים: מתי, אבל מתי יש זמן לקרוא, ממש לקרוא? האמת? אין לי תשובה.
לפני פיזור
תודה למערכת "סופשבוע" על ההתערבות ועל המעטפה שחתמתם בענייני. אז שם התנהל הדיון אם לחשוף או לא לחשוף? אחלה. תמיד אהבתי אתכם, והיום עוד יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
