אני מודה, אין לי כותרת היום. איפה אודי בן דוד פדרבוש?
היה שבוע קשה, והעמוד הראשון שלי נותר ריק, כך שאאלץ לצלול ישר פנימה, לפנימיים. נקווה שבסופהשבוע יהיה לי יותר בשר תותחים להתעמר בו.
אלדד יניב לא מככב רק בשער "24" אלא גם בכנס מפלגת העבודה המתקיים עכשיו, שנהפך לשדה קרב קטן, תוך שמתן וילנאי מוכיח את שליטתו באנגלית מדוברת (Fuck off). מתברר שענייני נימוסים מטרידים היום במיוחד, וגם נימוסיו הקלוקלים של אהוד אולמרט עולים לדיון.
ורק אני מתאפקת.
אין שלווה באינדונזיה. מרעידת אדמה להתפרצות געשית שאולי תצנן קצת את להט אנשי העסקים הישראליים החומדים את מכמניה.
ולאיזה טיפול זכה רון לשם בעיתוני היום? ידיעות - כ-100 מילה ב"24", 15, בלי תזכורת לעברו בידיעות ובמעריב. מעריב - כתבת השער של "המגזין" + ידיעה בעמוד שבוע הספר, 15. אהבתי את הכותרת במגזין "רון בלב ועט ביד", יש בה משהו נחמד ותמים.
שתי תהיות: למה כתוב "עורך אתר האינטרנט של העיתון" – אי אפשר לכתוב nrg? אפילו בהארץ כתוב nrg.
וגם: "דווקא אתה שבא מטלוויזיה שהיא מדיום להמונים......."
הבנאדם נמצא חצי שנה בטלוויזיה, קשה להגיד שהוא "בא מטלוויזיה".
למה מעריב ולא ידיעות? כנראה בגלל הקשרים הטובים שלו עם העיתון שאותו עזב ברוח טובה.
דבר השופטים (הארץ)
מאיר ויזלטיר: "בחרנו את חמשת הטובים ביותר מבין 80 הספרים שהוגשו לפרס על ידי הוצאות הספרים. כמו ביין, לא כל שנה הבציר הוא טוב".
יצחק לבני: "זה שנים אין אצלנו פולמוס ספרותי. טבעי שיהיה ויכוח על הספרים, כי ספרים הם עניין של טעם. הוגשו הספרים שהוגשו, לא זכור לי שראיתי למשל את הספר של צרויה שלו ברשימה. יש מחשבות שבשנה הבאה השופטים יוכלו להציע בעצמם ספרים שנראים להם ולא הוגשו על ידי ההוצאות".
צל"ש הקטיפה לכתבה שלא זכתה לעריכה צמודה: "עודף מוטיבציה" (שער "24") (פרטים חוזרים על עצמם, ניסוחים בעייתיים, הגהה).
כנראה שהאמונה הרווחת שטניס זה ספורט של עשירים אינה מופרכת: עד היום השקיעה המשפחה של שחר פאר בילדה כחצי מיליון דולר (ידיעות, "כלכלה", 20). מזל שאבא שלה, דוביק פאר, מנכ"ל בבילון יכול לעמוד בכך. לדעתי יש לי חלק בהצלחה שלה: גם אני מממנת את בבילון.
איור: דניאל מורגנשטרן
כמו שכתבתי אתמול, אני מסכימה עם שמשון טוואילי שהבלוג עלא-דוד רחוק שנות אור מדוד הטוקבקיסט המקורי. אבל, הזהו אותו ש"ט שהתלונן על שאין כאן ביקורת ספורטיבית, וכשביקשתי את עזרתו התנדף ברוח החמה והיה כלא היה?
מה יהיה עם אסי דיין? הוא טוען שקיבל כמה אלפי דולרים על הראיון ב"עובדה". בקשת טוענים שהוא קיבל כסף, אבל לא על "עובדה" אלא על סרט דוקומנטרי על אודותיו.
שמישהו כבר יקח אחריות על האיש הזה, ורצוי שזה לא יהיה ליאור, הבן שלו.
אודיש (שוב) חולק עלי, וחושב שדיין הוא אדם בוגר וצלול, ושמותר לו לעשות כרצונו.
אני לא חושבת שאילנה דיין צריכה לבקש אישור ממישהו לראיין את דיין, אני כן חושבת שהיא צריכה לחשוב על זה בעצמה, וכנראה שעשתה זאת והחליטה שכן. החלטה נכונה?לא בטוח.
סופית, הערוצים הזרים יוחשכו.
אז אולי לא יגרשו אותי מהבית ולא אצטרך להיפגש עם חברותיי אצל הקוסמטיקאית, בדרך לקניון.
ובכל זאת מסתמן פיתרון אחר: זכריה זביידי מהתנזים מבטיח רגיעה בשטחים בזמן המונדיאל ומזמין את כל מי שרוצה לבוא לשם לצפות ובחינם. עוד פרטים מחר ב"זמן תל אביב".
אבי אשכנזי (מעריב 13) טוען שהמשטרה מפעילה באתר שלה מלשינון.
מהמשטרה אומרים, לא מלשינון אלא "המשטרה מבקשת את עזרת הציבור". היו אתם השופטים.
האם המלשינון יעזור להימנע מפרשיות חלמאיות כמו זו של שבי שבתאי, שטס עם דולרים מזויפים ונאלץ לחוות אקספרס של חצות?
מח' הגהה: תחנת המשטרה חגבוהה (מעריב, 13, משנה תחתון)
לחם עבודה
גפי אמיר תהפוך לעמוד. "מתי בפעם האחרונה" ייגנז.
אוניברסיטת תל אביב תפתח בית ספר לתקשורת שישולבו בו החוג לתקשורת, בית ספר "כותרת" והחוג לקולנוע וטלוויזיה. בראש ביה"ס יעמוד פרופ' יורם פרי.
גם המרכז הבין-תחומי בהרצליה יפתח בית ספר לתקשורת. בין מוריו גלעד עדין, יורם מוקדי, יואל אסתרון, דנה ויס, רון לשם, קובי מרנקו, יון פדר, דרור רפאל, אודי סגל, אסף הראל, רזי ברקאי ואברי גלעד.
אני עובדת על הרצאות אורח.
טוב שעידוק עוקב, וזוכר מי כתב מה.
מה? מה? מה? בניגוד לכתוב באייס, הפרסום הראשון על מדור "ברנז'ה" בישראלי היה פה ולא שם.
לפני פיזור
רעיון נחמד, אבל לא, תודה, אני בעד חופש. מי שרוצה שיזדהה, ומי שלא – לא. אני חושבת שאנשים לא צריכים את איום ה"תזדהה" כדי להיות אנושיים. לא נחמדים, רק אנושיים והוגנים. אני גם לא מחפשת דברי חיבובים ומועדון מעריצים. אני בעד ביקורת על הכל וכל הזמן, אבל ביקורת, לא חבטות חסרות היגיון ומשוללות קשר למציאות על ראשי.
שוקי גלילי כותב:
או, שאלה טובה, כי יש לי מה להגיד עליה.
ממש ממש לא. ולמה? כי הפסבדון הוא אני. אני לא מנהלת מערכת יחסים עם משהו שלא קיים, לא מדברת אל החלל, אני היא היא. מתוכי נבראה, אני יצרתי אותה, ואי אפשר להתכחש לקיומה. הרי את פרי בטנה אפשר לקרוא מדי יום (או פעמיים ביום, אם היא יוצאת מדעתה לגמרי). כלומר אני V ו-V היא אני (אנחנו ביום טוב היום, ממש לא מסוכסכות). הפער בין דמותי בחיים לבין דמותה של הישות השערורייתית הזאת כל כך קטן, שזה מביך.
אנחנו מתקוטטות על הבגדים בבוקר, דוחפות אחת את השנייה משני צדי המיטה אם לא נמצא מישהו ביננו, מתדיינות על הרכישות בסופרמרקט, משוחחות אחת עם השנייה על הנושאים הראויים לעלות לדיון היום, ובקיצור, חיות בדו קיום. לקרוא לה דמיונית זה עלבון לא קטן. היא הרבה יותר חיה ממני. אני כמעט מתה בארון.
מישהו מצטרף לאביגיל לסטינג, או שהיא תהיה שם לבד על הדשא? אם כן, ואם תרצו לספר איך היה עשו זאת, ומחר בבוקר אעלה קובץ ביקורות סטינג, ככל שיהיו. אם יהיו עשר ביקורות סותרות יהיה בכלל מעולה.
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
