כמה ראיונות עם שופטים פורשים וכותבי ספרים ומלכלכים ומייבבים עוד אקרא בשבועות הקרובים? התבלבלו לי כל השופטים האלו, וכבר אינני יודעת מי אמר מה, ומי הוא השופט הטוב ביותר, ומי נקי כפיים ובר לבב, ומיהם כל המושמצים של כל אחד ואחד מהם. ייאוש. חדלו עם קדחת המשפט הזאת.
שופט היום ב"7 ימים" הוא שאול אלוני, שחלה בסרטן. כפתיה אני קוראת את הכתבות האלו עליהם, מנסה להבין מי נגד מי על הכס הרם והנישא ההוא, ואחרי שבוע קוראת עוד ראיון, ומבינה שלא הבנתי כלום בשבוע שעבר.
צל"שי "7": לכותרת "עוכר מורשה", על הבמאי אייל סיון; לצילום (רויטרס) של שחר פאר – פרופיל אנרגטי כשפיה פעור, מבטה רושף ונכון להסתער והצמה שלה מתנופפת באוויר, בניגוד לכוח המשיכה.
קודם הגיעה אלי התגובה הזאת, של אב מאמץ, על כתבת האימוץ ב"7 ימים:
"כתבה נוטפת שנאה לילדים מאומצים, ערוכה בצורה מגמתית ומניפולטיבית אפילו ברמה של תעמולה. עורך אחראי היה מאזן את הכתבה, ומוריד את רמות ההתלהמות. הטענות שלכאורה מכוסות על ידי מחקרים לא מוכחות. לכאורה מצטטים מומחים, אבל כשהם מצוטטים ישירות, הם נשמעים יותר מבוקרים (למעט זו אשר קובעת שילד מאומץ הוא בהכרח ילד פגום). עולה ממנה שילד מאומץ הוא פגוע נפשית, ובגופו מקנן השטן. לקחו שניים שלושה מקרים עצובים והכילו אותם על אלפי משפחות וילדים. כאב מאמץ אאלץ להתמודד עם הצורה המעוותת והמסולפת שבה הנושא הוצג".
וכאן מביא האב את דבר פורום האימוץ.
ואז קראתי אני את הכתבה, ועוד אחרי שפגשתי במקרה אם מאמצת וילדה מאומצת, שנראית, גם, ממש במקרה, ההפך מהמתואר בכתבה. ולמרות זאת אני לא מסכימה עם דברי המאמץ על "לא לילד הזה התפללתי", וברור לי שדבריו נובעים מתוך רגישות-יתר לנושא. בכתבה נכתב בפירוש "35-40 אחוז מהילדים שאומצו בחו"ל סובלים מבעיות פסיכיאטריות".
זאת אומרת, בפירוש לא כולם, ואני לא רואה כאן את ההכללה. אני דוווקא רואה את הכתבה באור אחר, כזה המציג את הציפיות המוגזמות שיש למאמצים מילדים בהם "בחרו", וגם ניתוח יפה של המאמצים ככאלו שלא הצליחו להרות וחוו את התסכול שבכך, ומצפים שהאימוץ יביא להם את האושר המיוחל. לא רק זה, ישנם גם התיאורים האידיליים של אחת המאמצות שחזתה בעיני רוחה איך היא הולכת עם הילדה ברחוב, ילדה עליזה עם קוקיות, וכולם משוכנעים שזו בתה. ברור שברגע שהפנטזיה על ילד מתבטאת בכך, אין שום סיכוי שבעלת הפנטזיה תוכל להתמודד עם בעיות ממשיות, או עם הקושי העצום בגידול ילד (ביולוגי או מאומץ).
גפי אמיר המתקצצת בכתבה כלל לא גפיאית על מירי בלקין של המשולש, שמסבירה את כל התורה על רגל אחת: "בערבית אין מילה לדיאטה". זה לא שאין אנשים שמנים, והרי על כך פרנסתה, אבל המחשבה שאפשר לעשות עם זה משהו לא נמצאת עדיין בשפה (תמיד אפשר לקחת מאיתנו, והרי גם אנחנו לקחנו).
ועל העמלצת? אין לך מה להגיד? לא.
"מוסף הארץ" הולך בשער ובכלל על פרויקט מונדיאל, פרויקט צילומי מושקע של הכדורגלנים המובילים בעולם, בפורטרטים אחידים, חדים ומפולסים. 18 עמודי דפדוף מבחינתי, אבל אני חוששת שהפורמט הזה מתאים יותר לספר (והוא אכן התפרסם בספר) או בתערוכה.
אני בהחלט מכירה בטיבו ומעריכה את הרעיון לצלם כדורגלן, שמנופק לנו בדרך כלל כקובץ שרירים משורגים, כפנים בלבד; זה לחלוטין מוציא אותו מהקונטקסט שלו, ובאופן חיובי, אבל נראה לי קשה יותר לעיכול במסגרת מגזינית שכזו (ולא שאני לא יודעת שבמגזיני העולם זה מקובל גם מקובל).
מבחינתי, הראיונות עם תמר גולן ועם נציגת הג'אפס עלי אדמות היו מספקים. אם כי אני חייבת לומר שקלפטע (כך בכותרת) היא ממש לא ג'אפ. רק כשהג'אפ גדלה ונהיית אמא שלה, היא הופכת לקלפטע.
בדקה ה-90, לפני שהפך הקובץ לפוסט, נזכרתי ששכחתי את "סופשבוע", שהיה מונח באגף אחר של ארמוני. ולכן – אולי אולי מחר. אומר רק שאמיר זיו עדיין בחזקת נעדר ושמוקדשים שני עמודים לתגובות על הפירר. ואזכיר שנציג "סופשבוע" הפנה את הנוכחים לפני כיומיים לשתי שאלות טריוויה, 8, 9. והן: באיזה כלי רכב נהג עו"ד קלגסבלד ומה שם הקורבנות בתאונה.
"7 לילות" מצטיין היום בזכות השער וכותרתו "עסק שחור"; האורח אסף הראל שזועם (בצדק) על הבלק אייד פיז שתקעו לו את ה"הבה נגילה" באמצע ההופעה. גם לכתוב הוא יודע, האיש; ובזכות מונדיאל האלופות הטלוויזיוניות של רע"ש.
מח' הגהה: השבת הבאה (בכתבה על פיפטי סנט) היא לא 17 ביולי, אלא ביוני. מה זה ככה לקחת מאיתנו חודש בחיים. מתברר שהוא לא יודע על ישראל כלום, אבל בטוח יהיו מי שישמחו ללמד אותו.
ומי שרוצה לקרוא את יט"ב מנתח את אישיותו של עופר שכטר – בבקשה (כותרת מעולה, "לידת עכוז"). שוב, כמו עם יצפאן, ועם כל הכבוד למבקר, אני נאלצת לדלג ישר לע' 18, בו הוא כותב על הטלוויזיה האינטרנטית.
אפילו רועי ארד מעניק ראיון קטן על חיבתו לשואבי אבק אווירודינמיים לכבוד האלבום החדש שלו. ההורדה חינם.
מסוג הכתבות שאני נשאבת אליהן באובססיה: יורי שטרן על הסרטן שלו ("המוסף לשבת" 12).
ואם כבר: "זמן תל-אביב" מראיין אונקולוג בעל שם, פרופ' גדי רנרט, שמתאר את עצמו כ"נפגע תקשורת" (לדעתי, גם בגלל כתבות כאלו). המראיין, בן קפלן הגיע עם אג'נדה, רצה להוכיח שטלפונים סלולריים הם הקללה הגדולה של המין האנושי, ולא היא, למרות התעקשותו. וכך נגררת השיחה למחוזות האלו, כשלמעשה הכותרת "קורן מאושר" הייתה צריכה להיות בכלל "כ-45 אחוז מהציבור צפוי לחלות בסרטן" או ליתר הדגשה, "אחד משניים יחלה בסרטן". זה היה מזעזע את הציבור הרבה יותר (הרוב, כמובן, באשמתנו, לא באשמת קללות משמים). כי כמו שכתב נתן זהבי לפני שבוע, משתוללת פה מגפת סרטן. אז נכון, המילה מגפה לא נכונה מבחינה רפואית, אבל אני מתייחסת אליה כמטאפורה.
מח' הגהה: לרשם הסרטן הלאומי קוראים ד"ר מיכה בר-חנא (ולא חנה). ובשביל לדעת את זה (אני לא מדברת על לבדוק חס וחלילה, זה מוגזם) צריך חוש לשפה ולעברית שלא נולדה באייטיז.
מי העורכת הגרפית (רחל ליטווק, כתוב בקרדיטים) שאישרה את כפולת 48-49 ב"זמן" (כתבה על כינויים), הכפולה המכוערת ביותר החודש בעיתונות, שנראית כדף של חדשות הקו-אופ? ואל תשאלו אם קראתי. אין מצב.
זוכרים שעשיתי בילד אפ שלשום לראיון עם זכרייה זביידי ב"זמן תל-אביב"? בושה. הוטעיתי והטעיתי. כולה מדובר באותן חמישים מילה מהידיעה ההיא במעריב, הדחוקות פה למדור הספורט בע' 73. זה נקרא מכירת יתר.
כתבה אחת אהבתי ב"פרומו" היום, ריאליטי צ'ק (אם כי עיצוב הכותרת מחבל בה) על היעדר הריאליטי מהריאליטי. נכון, היא לא מקורית, ועל פניו הדברים ידועים, אבל האיסוף של כל החומרים ביחד, המסה, הופך אותה למוצלחת.
משנה כתבת המונדיאל ב"מוסף שבת", שמעוצבת בססגוניות הראויה: "הם אפילו שמו את קלאודיה שיפר על כרזת פרסומת..." צ"ל: אפילו קלאודיה שיפר מככבת בכרזת פרסומת, או מצטלמת, או משתרבבת, או מה.
כתבת הביזאר הקשה: שמואל הולנדר, נציב שירות המדינה מוציא ספר, "אוויר פסגות", ו"המוסף" (16) מביא קטעים נבחרים ממנו. ההגדרות "ספרות גבוהה" ו"יצירת אמנות" מעולם לא התאימו כל כך לספר כמו לספר הזה (הוצאת ידיעות אחרונות).
בטור האישי של סבר פלוצקר בכלכלה, אליו הוא כינס ארבעה שרי אוצר לשעבר, הפקה ראויה, לא היה מזיק לכתוב גם במשנה הצמוק את שמותיהם. זה אף פעם לא מיותר להקל על הקוראים.
טוב שהיה מי שהפנה את תשומת לבי ל"דהדרייבר" (TheDriver) – סייד קשוע יוצא עם אבא שלו למסע שטח בג'יפ, ומסביר למה ג'יפ לכל ערבי יפתור את הסכסוך. בנוסף לתיאור הנוגה של מה שקורה ביניהם, ישנו גם הסוף (לא אגלה), טוויסט שהופך את כל הסיפור. מומלץ פלוס.
חוץ מטרנד השופטים יש גם מיני-טרנד השבוע, פרסומאי-על. אז יש את הראיון ב"מארקרוויק" עם אילן שילוח ממקאן (שמככב גם על השער), שהוא גם איש הפרסום של TheMarker והארץ. נכון שזה כתוב בטקסט, אבל כבדרך אגב, בסוף הכתבה הארוכה, ולכן הגילוי הנאות הזה בעייתי.
פרסום הכתבה בכלל בעייתי לפיכך, אבל אם כבר החליט מי שהחליט שזה בסדר, הגילוי הנאות צריך היה להופיע ממש בתחילת הכתבה, אולי אפילו במסגרת נפרדת בכפולה הראשונה, כדי שכל הקריאה שלה תהיה באור אחר מלכתחילה.
ענת ביין מראיינת ("G") את דוד פוגל. ככלל היא מפגינה שליטה בחומר, אבל בקטנה היא מועדת בשטויות. כמו למשל, כשהיא שואלת אותו: "כבר כתבת ספר אחד ושטחת בו את תפיסת-עולמך. למה עוד אחד?" איזו שאלה טיפשית, למה עוד אחד? וגם הרמיזות שלה על גילו המתקדם לא לעניין. ואת זה כבר סיכמנו פה כחמשתלפים פעם.
שיזף רפאלי (old flame שלי) כותב על הספר החדש של דאגלס קופלנד, Jpod. נסו ותיהנו.
מה שלא אומר ששכחתי את אודיש, המבריק בקטע קצר המתאר את אולפן המונדיאל של ערוץ 2.
סחתיין להעיר על השער (איור אלכס זיטומירסקי), על הכותרת (לא בגלל שהיא מקורית, אלא בגלל שהיא נכונה ומדויקת) "שקופות", וכמובן על הפרויקט, וזאת רק כתבה ראשונה שלו, על הזנות בישראל. וגם על הצילום המצוין של האם ובתה )אסף עברון) אבל חברים, תעשו משהו עם איכות ההדפסה, פטרו את אחראי המשמרת, הציבו שומר שימנע תזוזת פלטות, צפו בגליונות ניסיון, כי זה בלתי נסבל.
המדור האישי המושלם של השבוע: עלי מוהר על קיצור תולדות החפצון. אחד ממדוריו היותר טובים בשנה האחרונה. דוגמיונת:
"המכנסיים נמוכי הגזרה, הנעצרים בחריקת בלמים דמיונית סנטימטר לפני הערווה; אותם מכנסיים עצמם, בשבתם במסעדה, מול מבט אקראי, מאחור, של אדם ההולך לתומו לשירותים. לפתע עולה אליו מתוך המכנסיים פס חוטיני ארגמני או לבן, שמשני עבריו תופחים, גלויים לעיני אלוקים ואדם, שני פלגי ישבן צחור".
אבי שילון מראיין את שירה ברויאר שפרשה מעמדת מבקרת האופנה של הארץ, אבל הראיון מאכזב מרה, מאחר שהיא מקפידה לשמור על נימה דפלומטית לאורכו ואפילו לא מספרת איך תתפרנס מעתה. רק המשפט האחרון מקפיץ כשהיא עונה, בתשובה לשאלה מי מכתבות האופנה חביבות עליה, "אהבתי לקרוא את לנדסמן בהעיר. היום אין מישהי שאני רצה לקרוא".
דורון אביגד כותב בעמוד האחורי של גלובס על ליטל מייזל, עורכת הווידיאו שיצרה את הקליפ של הפיקסיז שעשה היסטוריה, במאמר שעוסק בזכויות יוצרים, ולא כותב את שמה – זה נקרא אירוניה. מצד אחד הוא שכח, מצד שני הוא התעצל. לא יפה: "לאחרונה, כך שמעתי (כותב אביגד) קיבלה אחת הנערות הצעת עבודה כעורכת וידיאו באחד מאתרי החדשות המובילים בישראל".
בשער ידיעות (וב-7): "עורך הדין החדש של גאידמק: דן מרידור". ואת מי הוא מחליף? את עו"ד רונאל פישר. ולמה? כי הוא הבין שעליו לשכור "עורך דין בכיר שייצג אותו מול הפרקליטות" (בעניין הלבנת ההון) – כך כתבי ידיעות.
בדבר אחד השתכנעתי: גאידמק הוא כנראה אדם חכם.
מי יפתור לי את תעלומת מנויי המונדיאל?
ידיעות 16, מעריב 2: למעלה מ-100 אלף לקוחות.
הארץ, א4: "אכזבה לצ'רלטון: רק 38 אלף רכשו את חבילת הצפייה במשחקי הגביע".
נשים ומונדיאל
עשו לעצמכם טובה וקראו את הקטע של סימה קדמון על המונדיאל ("המוסף לשבת", 3). אם כבר לקרוא מישהי בנושא זאת תהיה היא, כך החלטתי.
חגית פלג-רותם סוקרת ב"גלובס הערב" (2) את כל הטיפשויות שנכתבו על נשים לקראת המונדיאל (כלשעצמי הזכרתי כבר לא מעט פה במהלך השבוע).
גם חיים זיסוביץ טרח בנושא ב"תיק תקשורת".
כל מי שמקדם את אג'נדתי בעניין – יבורך.
קיבלתי הערות על טעויות בכתבה ב-nrg על השכרות הרכב לישראלים בחו"ל. מאחר שאני לא בקיאה בנושא ולא יכולה לתחקר אותו כעת, אשמח להערות כתבי הרכב והמקורבים למתנע, אם יש.
וכה כותב האיש: "...בין היתר לומדים הקוראים שהישראלים מתעקשים על רכב מקבוצת השכרה גבוהה (לא נכון), שאין הבדלי מחיר גדולים בין המדינות (מאוד לא נכון), שהישראלים שוכרים מוערכים לטובה באירופה (מאוד מאוד לא נכון)".
לשיפוטכם.
הספוילר של פנאי פלוס, פרסום רשימת 13 המועמדים הסופיים של "כוכב נולד" בגיליון האחרון הביא לפיצוץ בין קשת לפ"פ, והזכיינית ביטלה ראיון שנקבע לשבועון עם שתי מועמדות. הכתבת והמועמדות כבר הגיעו לפגישה, אלא שאז הגיעה ההוראה לבטל ולהתפזר. בתגובה החליטו בפ"פ להחרים את קשת טוטאלית.
סטינג
מקרב חוג המשוטטים פה היחידים שעמדו במטלת סטינג הם מיז בכלר וג'רונימו הז'ורלינסט.
לא הייתי אומרת שהכותרת למופע של סטינג בידיעות "בלי עוקץ" מתאימה לביקורת של שרון מולדאבי. הוא אמנם מתלונן על השטחה של חלק מהמסרים, אבל ניכר בו שלא סבל, ואולי נהנה מכך שהקהל נהנה. גם זה משהו.
מעריב הסתפק בכיתוב תמונה (18), עם הכותרת ההפוכה: "הופעה עוקצנית".
ובהארץ (21א) הכותרת לגידי אביבי היא "חוויה מתקנת", והוא חותם במשפט
"... הוכיח שפיהוק ביקורתי לפני מעשה הוא תמיד אסטרטגיה בעייתית".
למי הוא מתכוון?
לפני פיזור
תנועת מחאה מתעוררת בקרב עיתונאי עיתוני הימין על שאני לא מתייחסת אליהם. זה לא אישי. אני לא מספיקה (כמו שכבר אמרתי על מיליון דברים אחרים, אבל זאת המציאות האכזרית). בעתיד.
הדיון הציבורי בשאלה הקריטית - "קרדיט לולווט, כן או לא", מסרב להסתיים. קראו את התגובות אצל עידוקי, שמפנה בפוסט (אל שניהם כבר הפניתי כאן) למתמלל המאבדים, שלא שוכח להגיב.
גם עונג שבת, סעיף 45, מפנה למתמלל.
מסכמת: למה-מי-היא-בכלל-שמגיע-לה-קרדיט, וחוץ מה אפשר לחשוב מי כבר קורא אותה ("ממש לא כולם", כדברי י.ד).
הדואר בא היום: תודה לכל שולחי המיילים שאני לא מספיקה לענות להם, ובעיקר על חומרי סופהשבוע הטובים. הבחירה ביאהו כתיבת הדואר שלי פה היא כנראה הגרועה ביותר שעשיתי בענייני דואר בימי חיי: אני צריכה לקודד כל מייל בשני אופנים שונים, אותם למדתי בדרך הקשה, לפעמים אי אפשר לקודד פעמיים, לפעמים אי אפשר לקודד בכלל, שמאל וימין משובשים לגמרי, עברית, אנגלית ומספרים מחרבים כל מילה, פתיחת כל מייל נמשכת דקות, ואני לא מגזימה, כולל כל פעולה: ריפליי, פורוורד, פתיחת קבצים, ובקיצור, נורא ואיום. לפעמים אני מוצאת את עצמי יושבת 20 דקות רק על פתיחה וקידוד של שישה מיילים. יש למישהו הצעה לתיבת הדואר המוצלחת ביותר בה כדאי לי (ולכם) לוולווט?
עדכון, מהפכה ודרמה בשידור חי. מהיום אמרו (ובעיקר כתבו)
התודות לבראסרי.קום שהיה הראשון לשגר לי. ואחר כך לרינת ברקוביץ'.
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
