איור: דניאל מורגנשטרן
צלמי העיתונות אותם דגמתי, רובם ככולם אמנים. רק במקרה הם עדיין פה, מקפצים על האופנועים האימתניים שלהם מטקס השקת חנות חדשה של טובל'ה בכיכר המדינה לצילום של אגם רודברג רוכנת על גחונה בתנוחה חתולית. למעשה כל פריים שלהם ראוי וזכאי ואף צריך להיות מונצח בתערוכת יחיד, שבוודאי תגיע כל רגע. הם רק מחכים להצעה הנכונה מהסוכן המתאים שיקטוף אותם.
צלמי העיתונות הם החוליה החזקה שלנו. בלעדיהם היו העיתונים (והאתרים) גושי מילים משעממים שאפילו קרפיון מת היה מסרב להיעטף בהם מחשש שהמילים הדוקרניות יינעצו בגבו המקושקש, החלקלק והדומם. כמו כולנו, גם הצלמים מתחלקים לכמה סוגים, וכל שנותר לכם, אמני עדשה יקרים, זה למצוא את עצמכם ביניהם. בהחלט ייתכן שצלם אחד משתייך לשתי קטגוריות, ואולי אפילו שלוש במקרים קשים, הרי צלמים הם אנשים מורכבים נפשית לפחות כמונו, אמני הדיו והקסת, הם רק מבינים יותר מאיתנו באסתטיקה, כמובן.
הפפראצי
הפפראצי רואה בעבודה שלו שליחות, עבודת קודש. הוא משוכנע שלרדוף אחרי סלבז בבתי קפה, מועדונים, סופרמרקט, מכוני כושר, שפת הים ושדה התעופה זאת מצווה אחת מתוך התרי"ג, ושבזכות העבודה הזו שלו יזכה למקום בגן עדן. הבעיה בישראל היא שתוך כמה דקות או ימים מתיידדים הפפראצים עם מושאי הצילום שלהם, רוקחים איתם עסקות חבילה, ולמעשה מתאמים עמם את צילום הפפראצי הבא. מה לעשות, מדינה קטנה ופפראצי וסלבז בה מעט, וכולם מתחככים ומשכשכים באותו מטר מרובע, כך שכשהפפראצ הנחרצ רוצה נניח את בוהדנה יורדת למכולת כשפניה קמוטות משנת הלילה ופיג'מתה מתנופפת לארבע רוחות השמים, הכל בנון שלנט, הוא מתקשר אליה ומתאם איתה את צבעי הפיג'מה, ואפילו מבטיח מעצב שער שיפרע את שערה כך שייראה כאילו קמה כרגע מכרית המשי ונוצות האווז שלה.
את צילומי הפפרצי האמיתיים אפשר לספור על כף יחד אחד קטנה ואומללה, ולאו דווקא אחת כזאת שמכילה חמש אצבעות תמימות. וברגע שכבר יש צילום פפראצי אחד, אותנטי, מיד מתעוררת סביבו מהומת אלוהים, הסלבז נזעקים למסע קינה ויבבה על החדירה לפרטיותם ועל זילות המקצוע והחיים בכלל, מאמרי שטנה נכתבים, נאומים חוצבים נישאים והפפראצי מזדרזים להגן על כבודם.
זה לא אומר, אגב, שאין צלמי פפראצי המבלים לילות כימים בין שיחים כשהם לבושים בבגדי הסוואה, אורבים לגיבוריהם שיצאו או ייכנסו הביתה או לאולפן בו הם מצטלמים, ובסופו של יום פותחים בידיים רועדות בפני עורכיהם פריים רוטט בו נראה ארז טל נכנס לאולפני מימד כשהוא אוחז בידו פיתה עם שווארמה. פפראצי!
ומן הצד השני, אחרי כל הבעות הגועל והסלידה הקולקטיביות כולם מסתכלים על הצילומים האלו. כולם רוצים לראות עוד פעם את נינט ויודה מתנשקים, את אורלי ויינרמן מחמצנת ואת צביקה פיק גורר עגלה במגה כששירה משתרכת מאחוריו כשהיא מסמסת לו מה לקנות (יו וויש, זה לא יקרה בחיים, פיקה לא יודע מה זה מגה).
הלוחם
פוטו ז'ורנליסט החי על הדם. לוחם סיירת לכל דבר, מסתערב המוכר לכל כוחות הביטחון, בעל סיווג בטחוני מקסימלי. מדי יום הוא נכנס ללב המהומות, ללוע הארי של כל אירוע. יש לו קשרים בחלונות הגבוהים, הוא יודע מי המועמדים היומיים לחיסול ואיך זה בדיוק יקרה. אלוף פיקוד דרום לא מזיז כוחות בלעדיו, ואבו מאזן ואיסמעיל הנייה (כל אחד לחוד) שותים איתו טורקי קטן לפני האללה אכבר כל בוקר. לפני שמתארגנת הפגנה או לפני שמלובים היצרים ברחוב העזתי קוראים לו קודם כל שיהיה שם, שיצלם. הנשק הסודי שלו הוא קסקט הפוך ושכפ"ץ מדוגם, אבל עמיד נגד כדורים. מחצית מהמשכורת שלו מוקדשת רק לביטוח החיים ולציוד שלו. אם הסכסוך הישראלי-פלסטיני ייפתר, זה יהיה בזכותו. אם הסכסוך יסלים, זה יהיה בגללו.
איש הפיגועים
לא משנה איפה הוא נמצא, הוא יגיע לכל פיגוע תוך 20 שניות מרגע הפתאום שמעתי בום. כנראה שאין לו אופנוע, כלומר זה נראה כמו אופנוע, מה שיש לו בין הרגליים, אבל בעצם מדובר ברחפת או במצנח ממונע, אחרת אי אפשר להסביר את המהירות בה הוא נוחת בשלוליות הדם ונושק לבשר החרוך עוד לפני שהאמבולנס הראשון הפעיל את הסירנה שלו, ועוד לפני שניידת אחת הגיעה לאזור. הוא מתקתק 1,000 פריימים בדקה כאחוז אמוק בלי להבין, בלי להרגיש, ולא זז משם עד שהזרנוק של מכבי האש שוטף את טיפת הדם האחרונה. הוא מעביר למערכת את הזוועות בלי ששריר אחד ינוע בפניו. אחר כך הוא מספר לכולם שהוא הולך לטיפול, כדי שלא יחשדו בו שנולד בלי שריר הלב, אבל אף אחד לא מאמין לו. האיש הזה עשוי מעופרת יצוקה, ולכן מצליח להביא את הסחורה.
צלם הספורט
בטח לא שמתם לב, אבל יש רק צלם ספורט אחד בכל מערכות העיתונים. הצלם הזה מוכר את הצילומים שלו לכולם, ואז אותם כולם בוחרים את אותו צילום לשער ומארגנים אותו בחיתוך אחר בכל אחד מהעיתונים. זאת הסיבה שבמקרים רבים שערי הספורט שונים רק בניואנסים. צלם הספורט היחיד הזה הוא בטח עשיר גדול, ובעבודה של אדם אחד מרוויח שלוש משכורות לפחות. גם אני הייתי רוצה להיות צלם ספורט.
צלם השער והמגזין
המפונקים שבין אוחזי העדשה. צריך אופרציה שלמה כדי שיוכל לתקתק פריים אחד: אבזרים ולוקיישן ומעצב שער וסטייליסט ומאפרת ועוזר צלם ותאורה מתאימה, וקייטרינג מפואר והמון זמן והשראה (כל זה נכון כמובן גם לצלמי האופנה, ע"ע). צלם השער אף פעם לא טועה, אף פעם לא חושב שהעבודה שלו לא יצאה מושלמת.
צלם השער הוא גם חירש - או מלידה או מתוקף תפקידו. הוא לא נוהג להקשיב לאף אחד. לא למעצבים הגרפיים, לא לעורכים ולא למפיקים המשלחים אותו לדרכו. הקונספט של הכתבה מעניין לו את קצה הזום.
החזון שלו הוא העיקר, הוא יודע יותר טוב מכל הטיפשים האלו שיושבים במערכת מה צריך לעשות, ואין שום סיבה שיבלבלו אותו עם רעיונות וצבעים ובקשות מיוחדות. הוא יביא לכם את הסחורה, והיא כבר תהיה לוהטת כמו שצריך. הוא ימכור לכם את העיתון כי בינינו, מה מוכר עיתון אם לא השער שלו, ומי עושה את השער אם לא האמן המחונן שלנו?
צלם האופנה
האלוהים בכבודו ובעצמו. רובם רואים בעיתונות עסק בזוי במיוחד, וכמובן שלא מתגמל, אבל עיתוני הנשים נזקקים לשירותיהם דרך קבע, ותמיד יצטרכו לשלם להם בעין יפה סכומים המקבילים לתקציב המערכת החודשי (סכום אותו הם מרוויחים בחוץ בחמש דקות עבודה), ולהתחנן שיקדישו להם חצי שעה כדי למלא כמה עמודים.
צלמי האופנה, יחידה מובחרתׁ(לפחות בעיני עצמם) קטנה במיוחד, הם גם מושא קנאה לכל שאר הצלמים: הם הרי מתחככים בנשים היפות ביותר בארץ ובעולם כל היום וכל הלילה, ומי יודע מה קורה שם בסטודיו, או במטע הבננות הברזילאי, ומה יוצא להם מזה, כך חושבים כל מי שמתרוצצים יום וליל בין כנס של מפלגת העבודה לשביתת חולי הצליאק ברחבת הכנסת. צילום אופנה הוא גם התחום המכניס ביותר, והשמות החמים יכולים למלא את כיסיהם עד פקיעה, ולא באגוזים.
האמן (בלי מרגריטה)
האמן בדיוק חזר מניו יורק. היו לו שם עד היום עשר תערוכות יחיד. התערוכה הבאה שלו תשתרע על כל הקומה הראשונה של המומה, כולל חנות המזכרות והקפטריה. הוא עבד שם עם הכי גדולים - ניו יורק טיימס, וושינגטון פוסט, ני יורק מגזין, כולם מתחננים לקבל ממנו פריים אחד בחודש. הוא עושה רק עבודות מיוחדות. תראו את התיק שלו, לא ראיתם דבר כזה. רק בתיק הזה הוא השקיע עשרתלפים דולר.
אז מה הוא עושה פה, במדינה מוכת השחין והקדחת הזאת, עם התקציבים המגוחכים, חוסר ההבנה המשווע באמנות הצילום, וחוסר ההערכה לצלמים? אה, הוא בא רק לנשום קצת אוויר, לנגב חומוס באבו גוש במקום בצ'לסי, הוא נורא מתגעגע לחברים שלו, וגם נולדה לו אחיינית חדשה. אז בינתיים הוא שכר מחסן מעופש בפלורנטין והוא גר שם עד שיעמוד על הרגליים.
מה יעמוד על הרגליים? אבל היה צלם מהליגה הלאומית בניו יורק? כן, נו, אבל את יודעת, הוא אומר ומושך באפו.
הכלבויניק
בדרך כלל צלם בתחילת דרכו, אחד כזה שלא התמקצע עדיין, או סתם עוף מוזר או נון קונפורמיסט שמסרב ליישר קו, או מי שעוד לא התקמבן כמו שצריך. הוא, אין דבר שלא יעשה, ביום ובלילה, במועדונים ובמספרות, בבתי חולים ובמסיבות עיתונאים, בהשקת בקבוק תינוקות חדש או במבה נטולת במבה, בכל מקום אפשר יהיה למצוא אותו. מאחר שאותו אפשר לתזז תמיד, לבי הכי קשוב אליו דווקא.
הצלמות
עצוב, אבל צריך לכנס את כולן תחת כותרת ביניים אחת, מאחר שיש כל כך מעט מהן. ולמה? לא ברור. במשך עשרים השנים האחרונות הצטרפו רק צלמות בודדות למצבת כוח האדם של הצלמים. מתוך המעטות שהיו, כבר פרשו כמה. לא מצליחה להבין למה יש כל כך מעט. מה, הדוג איט דוג סיטואיישן? זה לא נשי מספיק? מפחדות להיחשב ביצ'יות? אם יש פה נשים שניסו להיכנס לתחום ונכשלו או קצו בכך, אשמח לשמוע למה. הרי בבתי הספר לקולנוע ולצילום יש מספר די שווה של סטודנטים וסטודנטיות. אז מה קורה בדרך? איפה התייאשתן? יאללה, בואו, צריך אתכן כדי לאזן קצת את מפגן ההורמונים הזכריים השולט בצילום העיתונות בארץ.
למי שזה מקרוב באו, קבלו את הפרקים הקודמים:
כתב ראי
העורך כן קובע
לחם, עבודה וכבשה
Ynet מרחיב את דסק החדשות ומחפש עורכים בכירים בטירוף.
חדשות קרליבך
למה עזב רביב שכטר, הסגן של אבי לן? כנראה מאחר שלא רצה לעמוד בדרכה של המחלקה המסחרית.
ומה עם תומר ליכטש? פתיונות לרוב שוגרו לעברו, ולכן אולי יישאר.
ויוסי שובל? מספרים שהתפטר.
במקום אילאיל שחר בא אורי יבלונקה (שכיסה את המתנחלים). את מקומו ימלא רועי שרון, שהיה עורך nrg יהדות. ומי יישב על כסאו? לא ברור.
נמצא עורך לערוץ הגאווה: דוד מרחב. בכירי בידוראי האתר התבקשו לסייע בגיוס "מפורסמים" (ציטוט) למסיבת גאווה חסרת תקדים שתפיל לקרשים את כל מתחרי nrg ותמוטט את עמודי התווך של – של מה בעצם?
חוץ מגלי העזיבות וזה, נראה לי שממש כיף לעבוד ב-nrg. ראו איזה מיילים מקבלים שם בתפוצת נאט"ו.
היי לכולם
אני מארגנת קבוצה של שישה אנשים כדי לקנות יחד כבשה, לאספקה שוטפת של חלב כבשים אורגני. בשביל מה זה טוב? החלב שאנחנו קונים בסופרמרקט מפוצץ בהורמונים, אנטיביוטיקה ועוד חומרים מזיקים. בנוסף, חלב פרה אינו בריא כמו חלב כבשים. הכבשה תספק לנו חלב נקי וטהור, שממנו אפשר להכין בקלות גם גבינות ויוגורט (כל מה שצריך זה חיתול בד (!).
הקבוצה תכלול שישה אנשים (כרגע אנחנו כבר ארבעה). מעבר לתשלום הראשוני של 200 שקלים לרכישת הכבשה והובלתה לתל אביב, כל אחד מתחייב לבוא פעם בשבוע כדי לחלוב את הכבשה ולהאכיל אותה. תנובת החלב שלה באותו יום - תלך אליו.
היות שהכבשה תעמוד בגינה של הבית שלי, נצטרך לתת לוועד הבית - בתמורה להסכמתו לשכן אותה שם - את תנובת החלב של שבת. כמו כן, יש להעביר תשלום שוטף של 25 שקלים בחודש עבור אוכל לכבשה.
תודה ונמסטה
עורכת ערוץ הניו אייג'
לפני פיזור
מתחת לכורסה
אנגליה-טרינידד 19:00
שוודיה-פראגוויי 22:00
נמסטה
V
בבלוג זה
בכל הבלוגים
