איור: דניאל מורגנשטרן
מחר, 30 ביוני 2006 חוגגת Velvet חצי שנה לקיומה, מה שאומר שהגיע הזמן מבחינתי, גם אם אתם מתנגדים לכך נמרצות, לצאת מהמחתרת. לא מצליחה להבין את ותיקי המלחמות שהסתתרו בג'ונגלים 40 שנה. אני לא בנויה לזה, כלומר לא עוד.
מקצועית זאת הייתה החוויה המכוננת של חיי שהחלה בלי לחשוב בכלל, בהבזק של רגע. אני משערת שכל מי שפותח בלוג לא מקדיש לכך חודשים של תכנונים אלא עושה זאת מתוך גחמה או תשוקה שאינה בת כיבוש לומר משהו, וזה מה שקרה גם לי.
איך הכל התחיל
תקציר הפרקים הקודמים למי שלא היה פה, שכח או הדחיק: שישי בלילה, 30 בדצמבר 2005. אני קוראת עיתונים וחשה דחף בלתי נשלט להגיד עליהם משהו. מאחר שבאותו שבוע דפדפתי בכמה בלוגים, זה נראה לי הפורמט הנכון. קמתי למחשב (עוד לא היה לי מחשב נייד), גיגלתי את המילה "בלוג", הראשון ברשימה היה ישרא, נכנסתי, שוטטתי והבנתי שתוך חמש דקות גם אני יכולה.
עד שזה קרה כבר סימן שעון המחשב 31 בדצמבר, וכך, ביום האחרון של השנה המתוארת כ"שנת הבלוגים", היה גם לי בלוג. השם Velvet Underground היה הראשון שעלה במוחי כשחשבתי אסוציאטיבית על המילה "מחתרת", כי ידעתי שעיתונאית לא יכולה לכתוב בלוג ביקורת עיתונות בשמה. וכן, דיסקי מחתרת הקטיפה שוכנים לבטח בין הדיסקים שלי. לא ידעתי מה אני רוצה, איך, כמה ולמה. הכל התגבש תוך כדי תנועה. את הלינק לפוסטים הראשונים שלחתי לכעשרה אנשים שהמיילים שלהם היו מתויקים אצלי, והדברים התחילו להתגלגל (תיק עיתונות – מימין).
מישהו מתקשר אלי
על כל תהפוכות נפשי, סבלותיי וצהלוליי והרהוריי והתלבטויותיי קראתם, ולא פעם, בכל חגיגת יומולדת קטנה שארגנתי לעצמי כאן, ולכן לא אחזור על כך. אני יודעת שכמה מכתבי התקשורת או החברה או הרכילות או שלושתם גם יחד עמלים כבר חודשים על פיצוח זהותי. תרשו לי רק לגחך על המאמצים האלו - לא ברור לי לאן הם מפנים את המשאבים שלהם. הייתי ברשימת החשודים מההתחלה (כמה עיתונאים אובססיביים בטירוף יש פה?), אבל איש מהם לא פנה אלי מעולם.
רגע, קבלו תיקון: אדם אחד עשה זאת, והוא כלל לא עיתונאי אלא סטודנט שלומד בקורס לתקשורת, שהתעניין בי לצורכי עבודה שעשה. הוא היחיד שעשה מה שלימדו אותו בבית הספר: בירר ב-144 את מספר הטלפון שלי (כמה עיתונאים מסוגלים לכך? אפס, כך התברר), חייג במו ידיו ושאל אותי ישירות אם אני היא Velvet. כמובן שהכחשתי, לא הייתה לי אז שום סיבה להודות. שמו של הגאון - בני טורם. הוא אולי לא יודע לכתוב עדיין (ואפילו לא להגיה), אבל יש לו היגיון בריא והוא לא עצלן גדול במיוחד. אם מישהו מחפש תחקירן בוסר עם פוטנציאל - אני ממליצה עליו.
אבל גם מרמרי חושד
אני מתארת לעצמי שגם חנוך מרמרי ידע או לפחות חשד, ואת זה אפשר להסיק מתוך הטור שלו, "מהפכת הקטיפה" ומהרמזים המדויקים להפליא שפיזר, בעיקר בסוף הכתבה. ותאמינו או לא, אנחנו לא מכירים אישית.
מי כן ידע, למי כן סיפרתי? לשלושה אנשים הקרובים אלי מאוד. שלושה אנשים שאני סומכת עליהם (ועובדה, זה הוכיח את עצמו). שלושה אנשים משמעותיים בחיי. למה סיפרתי להם? כי החיים במחתרת לא קלים (וכבר כתבתי על כך, בלה בלה בלה, לא ארחיב), וכי צריך מישהו להתלונן בפניו, להתייעץ ולשחרר לחצים, והם מילאו את תפקידם על הצד הטוב ביותר ובסבלנות גדולה. תודה לכם, מוסקיטרים יקרים וחשאיים.
מסקנות
מה למדתי על עיתונות שלא ידעתי? שום דבר חדש למעשה, מה שאני יודעת כבר שנים. שיש עיתונאים רבים מדי שלא יודעים את העבודה שלהם: לא לראיין, לא לתחקר ולא לכתוב, וליתר דיוק גם לא לקרוא, שלא לומר לערוך, שחלק גדול מהם לא מוטרד כלל מהאחריות שתחת מקלדתם, שרמת הידע הכללי הולכת ופוחתת, ושגם אחרי שמוכיחים אותם, יש מי שמתעקשים לא להודות בטעויות ( .(Not You, the Othersוגם, כמובן, שהתנאים קשים, שהמשכורות עלובות, שלא כדאי להזדקן בעיתונות ושהתייחסות המו"לים בעלי ההון והממון והשררה לעיתונאים לא הייתה מזכה אותם בפרס המעביד המצטיין.
הקרדיטים
והקרדיטים, אוהו, הקרדיטים. נעלבתי נורא, אבל לקח לי זמן להבין שכמעט אף אחד לא מוצא לנכון לתת קרדיט למה שנכתב פה. ניהלתי קרב מרושע עם רותם דנון על כך והפסקתי, לא כי ויתרתי, לא כי חשבתי שטעיתי, אלא כי הבנתי שזה חסר תועלת.
עם דנון דווקא יש לי יחסים מקצועיים תקינים ביומיום, כך שאני מקווה שההדורים בינינו (לפחות עם מחצית ישותי) מיושרים כעת. אפשר להפסיק להשמיץ אותי בראש חוצות (אהה, הכל מגיע למחתרת).
אני מתאכזבת
וממה הכי הופתעתי והתאכזבתי? מכך שאנשים שעובדים איתי ומכירים את כתיבתי שנים (ולא שיניתי במאומה את סגנון הכתיבה שלי, לגמרי לא, הוא רק מותאם לנושאים ולנסיבות) לא זיהו אותי (חוץ מדודו כהן שחשד, ומיודה נוריאל, שהודיע לי בקודים שהוא יודע, אבל זה מאחר שהוא איש מודיעין מצטיין, ומאורנה אושרי, שהצליבה אינפו). מעניין, עוד נושא למחקר, כמו אלף הנושאים הנוספים שעלו כאן מהבלוג המעבדתי הזה.
אז לידיעת יעוז סבר מוכרת פלאפל אני לא, וכמו שמרמרי כתב, ביליתי שנים במערכות עיתונים ואני מכירה את המנגנונים יותר מדי טוב. חלק מהזמן באותן שנים נהניתי מאוד, חלק מהזמן סבלתי עד בלי די. היום אני יודעת דבר אחד: אין מצב שאעשה משהו שאני לא אוהבת, ויהיה המחיר אשר יהיה.
סיפרו לי לא מזמן על ריאיון בו נשאל אדם ברוך על מה הוא הכי מצטער בקריירה שלו, ותשובתו - על האנרגיה שהקדיש לעריכה כל כך הרבה שנים. חשבו על כך.
והכי תודה
למאייר המוצלח דניאל מורגנשטרן, שפנה אלי והציע את שירותיו מיוזמתו, ומתמיד בכך מדי יום במהירות מדהימה ובכישרון בולט. אין, אין אנשים כאלו.
מי היא Velvet
אני ורק אני (לא שניים, לא שלושה ורבע ולא עשרה עיתונאים כותבים את הבלוג) - דבורית שרגל (תשואות או עגבניות רקובות, כרצונכם).
ומה אני עושה לפרנסתי? מבקרת הקולנוע של רייטינג, עם רזומה של הרבה יותר מדי שנות עריכה, ימי עבודה שאינם נגמרים ולילות לבנים ושחורים מדיו.
ומה הלאה?
כמו שכתבתי לא פעם בחודשיים האחרונים, כבר הרבה יותר מדי מזמן אני במו"מ מורט עצבים על חוזה בשלב מתקדם לכאורה, אבל תנועת טיוטות עורכי הדין ביני לבין המעוניינים אטית מאוד לטעמי (שונאת סחבת).
כדי להקל על כל הצדדים, ובעיקר עליי, החלטתי, בלי להתייעץ עם איש (אפילו לא איתכם) לסמוך על תחושותיי, להצהיר קבל עם על זהותי, וזהו, עכשיו תעשו עם זה מה שאתם רוצים. אני את שלי אמרתי.
ו-Velvet, מה יהי עליה? מקווה שאוכל להמשיך לוולווט בדרך זו או אחרת, אבל עם הרבה יותר משאבים בעזרתם אוכל להשתכלל ולהתעמק.
Cheer up comrades
דבורית שרגל
(שם אמיתי ות.זי לגמרי, למרות שהוא נשמע כמו פסבדונים. כנראה שאז, כשהוענק לי שמי, הכל התחיל)
Aka
Velvet
[email protected]
תודה מקרב לכל המברכים והנהנים. אני לא רוצה להציף את התגובות בתודות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
