פוסט מגלומני חד-פעמי 
(ובו אני מתלוננת בעיקר על הצילומים)
איור: דניאל מורגנשטרן
ברבע לחמש בבוקר, אתמול, גמרתי להעלות את פוסט החשיפה, אותו כתבתי כבר בשלישי, ושיפצתי עד הרגע האחרון. הייתי משוכנעת שכולכם כבר ישנים, ושאיש לא יקרא אותו עד תשע-עשר. אבל תוך עשר דקות, בזמן שאני עושה הגהת מסך אחרונה, כדרכי, כבר היו כעשר תגובות וכ-20-30 כניסות. לא הבנתי שזה הסימן הראשון למבול.
בחמש וקצת חזרתי למיטה, מותשת אחרי 24 שעות צום (מה לעשות, כך מתבטאת אצלי חרדה) ופתאום אפף אותי שקט גדול, הרגשתי איך כמעט בבת אחת נרגעות כל המערכות המשתוללות בגופי, איך הדם שוקע בדפנות העורקים והמעיים כבר לא רגיזים יותר. אחרי שעתיים בערך קמתי. איזה מדהים, שקט, חשבתי. הכנסתי את ערימת העיתונים הביתה והנחתי אותה ליד הכורסה*. בשמונה ומשהו עוד הייתי באשליה שאיש לא שם לב, ובתשע נפרץ הסכר ושני הטלפונים שלי, הנייד והנייח התחילו לצלצל. עדיין לא אכלתי (שכחתי לקנות אוכל בימים האחרונים), ופתאום הדבר הכי דחוף לי בעולם היה למצוא שתי פרוסות לחם עם ריבה איפשהו.
בעשר מתקשרים ומבקשים ממני להצטלם להארץ. אני אומרת "כן" באוטומט, כאחת הטירוניות, בלי להבין בכלל למה, כלומר באיזה פורמט, מה יקרה שם. "מה עובר עליך", אני שואלת את עצמי שעה אחר כך בבראסרי (הו, הקלישאה שאת), אחרי שכבר אכלתי שתי פרוסות טוסט שלמות, תוך שעה התאדה לך המוח? למה את מצטלמת? מישהו דיבר איתך בכלל? מה זה, כיתוב תמונה, כתבת פרופיל, כתבת רוחב? ריאיון? אני רצה הביתה ומצטלמת (בלי מאפרת, בלי ספר, בלי סטייליסטית. חרכיי הירי מאחורי? זה אותנטי **).
הטלפונים נמשכים תוך כדי. אני עונה כל מיני תשובות משונות, מאשרת (ובעיקר פוסלת) תמונות מארכיון רייטינג. הצלם הולך, אני מדברת עם אסף כרמל מהארץ, ומתרה בפניו שלא ישתרבבו טעויות עובדתיות. הוא ממילא מפחד ממני.
אה, שכחתי, לפני כן אני מקבלת מייל מגל מור מ-Ynet, האתר הראשון שכתב על ולווט (מימין, בתיק), הוא שולח לי כמה שאלות, אבל אני עונה בקצרה, חייבת ללכת לאכול.
כשהאשלא"ש העלה הראשון, הרבה לפני כולם את הידיעה, ב-6:29, עוד תמהתי. בחיי שלא הבנתי מה הביג דיל.
נו, בקשו ממני תמונה, מה העניינים? הרי השלמנו? (אני מתה להכיר את "הפרסומאית" המתגבבת).
האשלא"ש היה האתר הראשון, אבל הבלוג הראשון היה של הלמו ב-5:54. מה זה, הוא לא ישן האיש הזה?
אוף, שיער קצר. כבר מזמן הוא ארוך!
יואו, שכחתי את אייס. כפוית טובה שכמותי.
עד 12:00 נרשמו כ-4,700 כניסות לאתר.
איכסה הצילום, זה מהימים שהתאמצתי לגדל שיער. איזה תספורת מכוערת. להשמיד ומיד. המטקבקים השוטמים, אגב, עוברים מאתר לאתר, אם תשימו לב. וזה לא צילום יחצנות. הוא צולם במערכת על ידי גרגורי זונדלוביץ', הגרפיקאי הצלם, לקראת העלאת הצילומים לאתר של רייטינג. זה לא קרה אף פעם.
והפוסט מורטם. אבל למה לא מוזכר הרומן שלי עם עידוק? ומה, עידוק, אתה לא יכול לכתוב לי מילה? 
את רואה, אדר, אני לא מיכל פלד-פליישר. והנה הרחבה.
TheMarker/ קפטן אינטרנט , גלובס.
היי, יובל דרור, הלא-נמסיס שלי מארח את ג'וני דו, מר בטטה קרה, בפוסט חגיגי הגומז את ולווט, הנושא את השם שרגל המזל ואני אפילו יוצאת מגדרי ומגיבה.
זה המקום גם להגיד תודה לעו"ד יהונתן קלינגר שלאורך כל הדרך הציע לי את שירותיו הטובים.
מר דו: ספק לי בבקשה מראי מקום לפוסטים עמוסי שגיאות ההגהה שלי, שלא לומר הטעויות העובדתיות. אתה יודע שתמיד תיקנתי כל דבר, ואמשיך בכך. חבל שלא מצאת לנכון לתקן אותי בזמן אמת, אלא התעקשת לספור לי שגיאות.
הזמן עובר בסהרוריות, אני לא מבינה כל כך מה קורה. טלפונים, תיאומי פגישות. אני מדברת עם יובל נתן, שבדיוק אתמול שבק מחשבו המפואר, כך שהוא לא ידע מכל המהומה. מושיקו כהן סימס לו.
הולכת לסרט. דורון פישלר (טיים אאוט, עין הדג ) אומר לי "מזל טוב".
אני קונה פלאפל (עוד 700 קלוריות ואצליח להחזיר את הקילו האבוד) וחוזרת הביתה.
הבוי פרנד מכיתה ו' שולח לי אימיילים. אני זאת אני? כן. כשיגיע לת"א ניפגש.
קרן ליבסקי ויוסי אליאס מרייטינג מתקשרים נעלבים. כן זיהינו את הסגנון שלך, הם מתעקשים. אני מפייסת אותם. הטלפונים ממשיכים. כבר ערב. אני מדברת עם מני אבירם. כועס עלי. מיישרים את ההדורים.
לילה. העיתונים עוד רובצים ליד הכורסה. איזו בושה.
רע"ש מתקשר (גילוי נאות: חברים. 18 שנה. מצטערת) - צריך לחגוג את הלילה הלבן בעיר.
(בלילה הוא חלם שיש שתי דבורית, ואחת מתה. בבוקר הוא קם וקרא את הפוסט).
שוק הפשפשים ביפו. מיליון וחצי איש, ביניהם נטע דרור ובן זוגה גל מור. את נטע אני מכירה מימי סופשבוע. גל כתב לי בבוקר שנטע חשדה כבר מההתחלה. את גל הכירה ולווט לפני חצי שנה. עכשיו דבורית לוחצת את ידו (נדמה לי שהוא לא היה מרוצה מכך). אני מספרת לשניהם על אירועי היום. איזה closure.
חצי כוס יין ביועזר ואני שתויה לגמרי.
אחת בלילה. בית.
15,328 כניסות נרשמו ב-29 ביוני 2006 לולווט.
כמה נכנסו לבלוג ביומו הראשון? 13 איש.
ובחודש הראשון, ינואר 2006? 14,203.
הארץ, היום.
אוקיי, אני מרוצה מהצילום. טוב, לא חוכמה, הוא מאתמול, ודניאל צ'צ'יק יודע את העבודה (אמרה בחנופה).
אין שגיאות בכתבה. בחיי. ויש בה גם ביקורת.
מה הלאה?
אני נוסעת לירושלים, לסו"ש פריוויו לקראת פסטיבל הקולנוע. אולי אפילו אשב ליד רותם דנון בארוחת הערב. אם אתהפך על משכבי בלילה אנפק כמה אצבעות שחורות בקטנה.
וביום ראשון, רותם ואני בדו קרב ג'נטלמני, דו שיח מסנג'רי מנומס ומאופק על מהותו של הקרדיט בעולם. הוא יפורסם פה ובאשלא"ש (אממ, לחזור לשם המקורי? הוא אפילו התחבב על הצוות שם, לא?) במקביל.
במהלך השבוע הבא אתחיל להתארגן על קונספט משופר לבלוג.
* שם, אגב, נשארה החבילה עד רגע זה, כשהגומיה של הארץ עדיין עליו. מפחיד, מה שקרה לי תוך יום.
* * הגומיה לשיער מהסופרפארם, החולצה והגופיה מקולקציית קסטרו מלפני שנתיים-שלוש, והמכנסיים של Lee מהמשביר, מהתלושים לפסח 2004. השעון - Fossil מהשדרה החמישית, סתיו 2004 . הכיסא? אי די דיזיין)
לכל מי שלא עניתי לו באופן אישי, קבלו תודות מקרב לב, והמון.
נ.ב. יט"ב לא ידע. היה בשוק כשנודע לו. אחת משיחות הטלפון הכי מקלות שהיו לי אמש.
יהיה בסדר, לא לדאוג.
love
peace
וכו'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
