איור: דניאל מורגנשטרן
אסופת גילויים נאותים שישמשו חומר בעירה לשנים רבות או לפחות לעשרים טוקבקים.
עד שלא הייתי באמצעו של שדה המוקשים המפחיד הזה לא הבנתי לאן נכנסתי. לא היה שום שילוט, שום גדר תיל, שום תמרור אזהרה, שום כלום. וכשהבנתי איפה אני נמצאת כבר היה מאוחר מדי. מי שמכיר אותי, מי שעבד איתי באמת (לא כולל מגיבי האשלא"ש) לא יוכל להצביע על מפגעים אתיים, מוסריים ואחרים בהתנהלותי, גם אם יתאמץ מאוד. מקסימום יגידו ערלת לב, חסרת רגש, מפלצת, כאלו, לא יותר מזה. באשר למה שקרה פה, עמדתי בפני אלפי בעיות יומיומיות שלא חזיתי מראש כי פשוט לא תכננתי כלום, והכל גדל ותפח מבלי שיכולתי לשלוט על הדברים. האמת היא שעד הסו"ש האחרון לא הבנתי את עוצמת הבאזז, וזה, מאחר שכפי שכתבתי, כי פרשתי מהציבור כמעט לחלוטין בחצי השנה האחרונה.
מטבע הדברים לא יכולתי לפצוח בגילוי נאות על כלום. כלומר, אם הייתי מתעלמת מכל האנשים שאני מכירה היו נשארות לי מעט מאוד אופציות. הייתי יכולה לכתוב על עמודי הספורט וזהו. אם הייתי עורכת רשימות גילויים הייתי יכולה כבר במקום זה לומר את שמי וזהו. לא נותר לי אלא לסמוך על שיקול דעתי. אני יודעת שזה מפתיע את מטקבקי "צאי מתל אביב", "מבקרת קולנוע זה לא עיתונאית", "עורכת בעיתונוער" וכו', אבל עבדתי עם מאות אנשים בתעשיה וצברתי כמה עשרות חברים/ מכרים/ ידידים/ שונאים (רק שניים 
) במהלך השנים. חלק קרובים אלי יותר, חלק פחות. כך שהייתי צריכה לתמרן בין הטיפות.
הבעיה המרכזית שלי הייתה שלא יכולתי להתעלם מכותבי מפתח, ורע"ש הוא אחד מהם. רע"ש, לשיפוטי (כמו כל מילה הנכתבת כאן, מיותר להזכיר) הוא מטובי הכותבים כעת, ומותר לחלוק עלי. תנועת עיתונאים בין עיתון-טלוויזיה או כל זיווג אחר היא טבעית ולגיטימית. תהליכים כאלו לוקחים זמן. לפעמים זה רק ניסיון, לפעמים הדברים מורכבים. מבקר טלוויזיה לא חותם להיות כזה כל החיים. מותר לו להציע רעיון לתוכנית טלוויזיה, למשל. ברור שאם הרעיון מתקבל ומתבצע הוא צריך לבחור בין שני הדברים, אבל רגע, חכו שמשהו יקרה. למה לצעוק מיד "שחיתות"? מישהו יודע איך התגלגלה התוכנית הנקשרת בשמו? מישהו מכל הזועקים בקי בכל הפרטים? אני משוכנעת שלא. רק למה לא לצעוק אם אפשר?
ביקורת טלוויזיה היא חולשה שלי. אוהבת מאוד לקרוא ולהשוות בין הכותבים. זה גם נורא מפתה: מאחר ששלושה-ארבעה-חמישה אנשים צופים ערב ערב בטלוויזיה, עניין אותי לבחון את נקודת המבט של כל אחד מהם. אבל שוב, אני בבעייה. ערכתי את יט"ב עד לפני חצי שנה, טרם עבר לידיעות, ואני מכירה את הכתיבה שלו היטב. מאחלת לכל עורך לקבל טקסטים כאלו.
מאז שנפרדו דרכינו המקצועיות, אנחנו גם נפגשים כשאפשר. כל פגישה עם יט"ב בחצי השנה האחרונה (ומיעטתי כאמור שוב, לפגוש אנשים) דרשה ממני כוחות נפש עצומים, מאחר שהייתי צריכה למצוא 50 אופנים לחמוק מהמילה "ולווט" בדרכים לא דרכים. היה קשה, עם כמה מעמדים מביכים במיוחד.
אודיש! – זה ממש מצחיק. עבדנו באותה תקופה ב"חדשות". הוא היה עורך המוסף, אני פרח-עריכה זועף באגפים אחרים. מעולם לא דיברנו. אולי לפעמים ניד ראש דמוי שלום במסדרון.
אוהבת את כתיבתו, וכאן דווקא היה לי נוח להמציא שם חיבה וליצור יחסים סמי-פמילייאריים.
ערס פואטי – מכר ותיק, אפילו קצת חבר, כשיש לו סבלנות אלי. נו, אז מה לעשות? בכל מקרה, הוא לא חשד לרגע.
העמלצת – לפני שנתיים ראיינתי אותה, ראיון עומק ראשון (ואחרון?) כך שאני יודעת עליה הכל (אולי אביא את גרסת הבמאי של הראיון הזה? בפועל הוא קוצר כמעט בחצי), אבל ממש הכל (דנה, שקט), ולכן לא הייתה לי בעיה לכתוב את להיות דנה ספקטור. לא נהיינו חברות, סתם מחליפות גלי חיבה מרחוק, בלי להיפגש (והנה השער אצל הערס, אחח, החיבורים האלו).
לא סיבה לא לבקר אותה, או לא להתלהב תמיד, אבל לא, במוחות מסוימים היא כבר תויקה כמקורבת.
אגב, אודיש מתייחס היום לקטע בו אני מוכיחה אותה על פנטזיותיה. בצטטו אותי הוא מדלג על ציון הקונטקסט שלי - האווירה הציבורית העכשווית והפרשיות התוססות בשטח, מה שמוציא את העוקץ מדברי. לא יפה.
עכשיו, מה אני עושה, כך דפקתי הראש בקיר, עם רייטינג ופנאי פלוס? איך אני מתמודדת עם זה? בפנטזיה תכננתי רגע לפני החשיפה לעשות פ"פ Vs רייטינג. למעשה לא עשיתי את זה, מכל מיני סיבות. את שני העיתונים הזכרתי פעמים ספורות בלבד (וגם על כך חטפתי). נכון, זה רע, לא נוח לי עם זה. אבל אולי עכשיו, כשכל הקלפים יהיו על השולחן אוכל לעשות זאת (והכל בעצם) בפתיחות גדולה יותר. כך לפחות נראה החלום האוטופי שלי. תמים מצדי לחשוב כך? אולי.
רשימת האנשים עוד ארוכה כפי שאפשר לדמיין, וגם נוריאל ואני חלקנו אי אלו בקבוקי וודקה בעבר העברי במיוחד. הבאתי פה רק את ההיילייטס, את האנשים שהועמדו כאן למטה בכיכר העיר לא פעם, נצלבו ברשעות ובאכזריות כשעורם נתלש מהם פיסה אחר פיסה, בלי להבדיל בין אמת לבדיה, כשאני מואשמת בליקוק אחוריהם.
הטעויות של v
כפי שחזרתי וכתבתי ואמרתי, אני לא חפה מטעויות, מכל הסוגים. כמו שכתבתי, לא יכולתי להצליב כלום, לא יכולתי להתקשר לאיש. בחלק מהמקרים סמכתי על האינטואיציה שלי במסגרת הטיפול במידע. לרוב התחושות שלי היו נכונות, אבל לפעמים לא.
אני חוזרת ומזכירה, כשעושים עיתון עוברים על כל טקסט לפחות שלושה אנשים בשלוש נקודות בזמן (בערך, אני מפשטת תהליכים). במקרה של בלוג עוברת עין אחת, גם אם מיומנת בכך מאוד על הכל, וטעויות סופן שייפלו, בכל נושא.
הגל החדש
לסמדר שילוני מ-ynet מגיע הקרדיט על היותה חלוצת הגל החדש שלא בגזרת הטוקבקים, הוא
גל הפחחחח. או במילים אחרות, פעם אהבתי את V אבל אחר כך היא הרימה ראש, נהייתה מגיהה, נמאס לי. ובלשונה:
...מנגד היו הטורים עצמם, שהשטיחו את הרעיון המקורי ופספסו את המטרה. התובנות של ולווט לא הצליחו להתרומם מעל סקירה יומית של העיתונות או אסופה של תיקוני הגהה. האחרונים הוכיחו את הנקודה מהר מאוד מרגע שהבלוג עלה (כן, העיתונים מלאים שגיאות), ומאז רק ישבו עליה וגירבצו. פה ושם נפל לידיה של הגבירה V אייטם קטן שהיא לעסה והגישה לגוזלי הטוקבקים, ואחר כך יצאה לסיבוב תביעות כדי לצווח על אתרים אחרים שהעלו אותו אחריה (אבל לא בהכרח העתיקו אותו ממנה).
שורה תחתונה: משועשעת מזה. אגב, שימו לב שאין לינק לבלוג במאמר הפרשנות הזה, אלא רק בידיעה של גל מור, הצמודה. בצדק, עוד לינק לתת, מה עוד היא תרצה זאתי?
גילוי נאות: לא מכירה את שילוני, אף פעם לא דיברתי איתה, אבל ביום חמישי התקשרה אלי מישהי משם כדי לשאול כמה שאלות. מאחר שהייתי עסוקה ביקשתי שתתקשר אחר כך. אולי, אם אכן הייתה מתקשרת היה יכול להיווצר דיאלוג שהיה קצת פחות הגיגני מטור הביקורת של ס"ש.
נעם רשף בבלוגו שברשימות מחרה-מחזיק וגם מתגאה בטעות טרגית שמצא אצלי. למה לא הפנה את תשומת לבי בזמן אמת והסביר לי? או. כדי שיוכל לנפנפף בכך בבוא היום.
גילוי נאות: מכירים באופן קורקטי. עבדנו באותו עיתון. מעולם לא ירדנו לקנות בייגלה ביחד.
אני מודה שכושר ההמצאה מפתיע אותי, והנה עוד הפקה מהמעיין המפכה V – nrg מדברים עם החשודים בוֲולווּט לאורך התקופה. ונוריאל – מצליף בי כדבעי.
תרכיז V.
תודה לנמרוד קמר.
לפני פיזור
אנסה להחזיר את אצבעות במתכונת כלשהי, אפילו מצומצמת, בקרוב. אם למישהו יש פה כמה אצבעות מן המוכן איימלו, טקבקו או דווחו בכל דרך שתמצאו לנכון.
לאן נעלמו הפוסטים האחרונים? לארכיון יוני. משמאל.
בקשה מושחתת: העין השביעית מסרבים לרשום אותי, כלומר את ד' כמנויה לעיתון, כי תעודת העיתונאי שלי לא בתוקף. אולי ל-V יסכימו לשלוח את הגיליון החדש שיצא היום? 
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
