כמובטח, הנה דו-שיח הפיוס הגדול בין V לבין רותם דנון מוואלה! שנעשה במסנג'ר. השורה התחתונה היא שאנחנו לא מסכימים. רותם לא חושב שצריך לתת קרדיט לבלוג כי הוא לא עומד בסטנדרטים עיתונאיים, ואילו אני חולקת עליו - מקור הוא מקור הוא מקור. הסכמנו שלא להסכים. הוויכוח, כלומר הדיון, הוא לא רק אישי, אלא גם עקרוני. מעניין אותי מה יקרה בעתיד, או לכש-v תשנה את פניה. השיחה מועלית גם בוואלה! ברנז'ה.
רותם דנון. עכשיו הוא מחייך, אבל במרץ?
V: נתחיל בשאלה הגדולה. למי מגיע קרדיט ועל מה.
רותם דנון: זו שאלה שצריך לפרק לשניים.
פרק.
אחת, המקרה הספציפי שבעקבותיו זכינו לכתם שלא יימחה מדפי הבלוג, ושתיים - השאלה העקרונית. ולמה אני כל כך זועם, ומטנף כדברייך את הולווט בראש חוצות? כי אנחנו האחרונים להם הגיעה שטיפה בנושא הזה. לפחות באותו מקרה ספציפי, ובמקרה שקדם לו - ונתן לך (כביכול) לגיטימציה להאשים אותנו באי-מתן קרדיט סדרתי. אחרי שנלבן את המקרה הספציפי אענה לך - לא הייתי נותן קרדיט לוולווט אנדרגראונד בכל מקרה, בחיים.
למה.
גם אחרי שאענה על העניין העקרוני, נחזור לאותו מקרה ובו אני אשחזר איך הוא נראה מהצד שלנו ולמה כל כך כעסתי.
שמע, הבנתי למה כעסת. אבל תבין גם אותי ואל תשכח שאחרי שכתבת לי את המכתב הנוזף ופרסמתי אותו לא כתבתי מילת גנאי נוספת, אלא הבאתי רק אותו.
אני לא יודע, כי לטוב ולרע התנזרתי מלהיכנס, הרגשתי שהקריאה בבלוג לא רק מעצבנת אותי מאותו שלב, אלא גם פוגעת לנו בתהליכי עבודה תקינים. אין מה לחנך את וואלה! או אותי לצורך העניין, על מתן קרדיטים. וואלה! היא מערכת צומחת, שמפתחת עוד ועוד אזורי תוכן עצמאיים במודלים שונים. אבל הבסיס שלה, יודע כל אחד בעולם התקשורת, הוא מערכת חדשות שמבוססת על קשבות וספקי תוכן (הארץ, רויטרס וכו'). בכל הקשור לקשבות, וואלה! מצטטת שנים ידיעות מחו"ל ומהארץ, תוך מתן קרדיט הולם.
יפה. נו? חוזרת לשאלת היסוד.
יתרה מזאת, העורך הראשי ואני מקפידים לבקש מעורכים שמצטטים סיפורים בלעדיים של אחרים לתת קרדיט בכותרת המשנה, כראוי לידיעה חשובה. בעוד שבמערכות המסורתיות, מטעמי אגו והמלחמה שאין לדעת מה בסופה - משתדלים להשמיט כל קרדיט שהוא. בוואלה! ברנז'ה אנחנו עובדים על סיפורים באופן עצמאי. ואז, או שאנחנו עולים עם סיפורים ראשונים, או עם סיפורים בלעדיים, או אם דברים שיש לכולם יחד. בכל מקרה, זה תוצר של עבודת מקור.
עד כאן, ח"ח.
בניגוד לזה שניתן קרדיט ל-BBC, ידיעות אחרונות, קול ישראל או דיוולט, לא ניתן קרדיט לוולווט אנדרגראונד, לא מפאת חוסר הערכה לבלוג, אלא מהסיבה הפשוטה שבלוג אינו גורם עיתונאי. גם אם היית רוצה להגדיר אותו ככזה. הוולווט ניזון משמועות שאת עצמך שומעת, מדברים שהגיעו בטוקבקים שם, מאייטמים שנשלחו לכתובת המייל שפתחת. שום דבר לא עובר אימות עובדות, הצלבת מקורות, לקיחת תגובות וכו'. ולכן לא לקחתי מעולם שום דבר שנכתב בוולווט כי - איך אמר רפיק חלבי - 100 טון בטון יצוק.
לא לא לא. לא להגזים. אם השתמשתי בשמועות - כתבתי "שמועות". דברים הוצלבו ונבדקו. סיפור פישר גאידמק היה יצוק בבטון, בסלע, וכו'. פלדה מגלוונת.
ברור לי שסיפור גאידמק היה יצוק בבטון.
(אבל) הבלוג בא לשרת מטרות מסוימות, בין אם לחימה בטחנות רוח עיתונאיות, רומנטיזציה של מקצוע הולך ומתכרסם, פורקן גרפומני לעתים (ממקום טוב, באמת - שאפו). אבל הנה- נלך למקרה הספציפי.
על הגרפומניה שלי אני הראשונה להצהיר, אבל אני מחבבת אותה.
אז כתבתי לך (אז) - אל תתני לעצמך יותר מדי קרדיט. כי נכון, באותה תקופה אמנם קראתי בבלוג, אבל - נשבע, פעם-פעמייים בשבוע. אני בקושי מצליח לעבור על אתרים מתחרים ועיתונים, את מוזמנת לבוא ולראות את סדר היום שלי.
שמע, אני מאמינה לאנשים. לרוב. כלומר לגמרי האמנתי לך, בדיעבד, אבל זה היה מאוד מתסכל ומקומם, מאחר שבאותו לילה אצתי-רצתי הביתה עם המידע הלוהט, מאושרת ומסופקת, והנה, טראח, 12 שעות אחר כך, וגו'.
במקרה של גאידמק פישר, הסיפור היה מאוד פשוט. הארץ פרסם ידיעה בעמוד הראשי על גאידמק, שבתוכה היה כתוב שהוא שכר את פישר. עורך הספורט שם לב לזה וסימס לי ב-8 בבוקר על כך, עם אזכור לאותו ראיון ב"גברים בשחור". לא ראיתי את הפוסט ששמת יום או יומיים קודם, וזה גם לא היה משנה, כי לא היה כאן גם מתן קרדיט להארץ, כל מה שביקשתי מלי-אור אברבך להכין זה פולו אפ שכולל שיחה עם פישר ומיקי רוזנטל. הציטוטים של שניהם הפכו את זה שווה ראשית. היא הייתה כולה ברוח פולו אפ, בגלל שמהפרסום בהארץ באותו בוקר הבנתי שזה כבר קומון נולדג', אבל עדיין שווה טיפול ברמת הפולו.
העניין הוא, ידידי, שאני כתבתי את הפוסט לפני שהעיתון יצא. בגלל זה נטרפה דעתי.
אבל זה לא שייחסתי לעצמי סקופ. ואם את כועסת, היית צריכה קודם לקרוא היטב את הידיעה בברנז'ה, לכתוב לי מייל (התכתבנו כבר פעם-פעמיים לפני זה), והייתי מסביר לך. את מיהרת לזעום ולהשתמש באותו בלוג ככלי לפורקן הכעס - ובדיוק מהמקום הזה אני כועס בחזרה וחושב עקרונית שבלוג לא צריך לקבל קרדיט. הוא לא מערכת עיתונאית, הוא חלל אישי לפני הכל. זה נכון שהוולוט היה שונה מכל בלוג אחר ושינה את עולם הבלוגים הישראלי אבל הוא עדיין בלוג, לטוב ולרע. הוא עדיין מגיע ממקום אישי ופרטי, ובמקרה הזה - מה שסותר את יסודות העיתונאות - גם אנונימי.
דע שככל שאתה חושש לפרסם ידיעה לא בדוקה, אני חששתי פי 10.
ברור לחלוטין. לכן גם כעסתי שבעתיים, כי זו הייתה פעם שניה שהתכתשנו על זה, ובפעם הראשונה ניסיתי להדגיש את דרכי העבודה אצלנו. את עיתונאית ותיקה ומנוסה יותר, אבל את עוד לא יודעת מה זה לערוך אינטרנט, ומה זה לערוך חדשות באינטרנט. אין דד ליין, ותמיד יש דד ליין. מצד שני, אתה מנסה למצב מוצר כמו הברנז'ה כאתר שגם מביא חדשות חמות, וגם חי בטווח שעות נורמלי יחסית - של זמן משרד. ובגלל זה אנחנו גם לוקחים את הזמן בלעבוד על סיפורים, גם לפעמים להשהות פרסום, כדי "לחלק" את החומרים בין הימים, בלי לבזבז את כל התחמושת ביום אחד. ומצד שני להיות עם היד על הדופק ולחשוש שיפרסמו לפניך.
איור: דניאל מורגנשטרן
הסיפור עם מרינה סולודקין, לא הפריע לך שפרסמתי קודם? כלומר אתה רוצה לומר שבלוג לא רלוונטי מבחינך בשום צורה למתן קרדיטים? או, נשאל את זה כך: נניח שהייתי פונה אליך עוד טרם החשיפה, ביישוב דעת ואומרת לך שמע, בו נעגן את היחסים ביננו, אז מה היית אומר לי, "אבל אנחנו לא קוראים את הבלוג שלך/לא מתייחסים אליו"?
אני כבר לא ממש זוכר את סיפור סולודקין, אבל זה לא באמת קשור. גם במקרים אחרים, בהם לצורך העניין מתחרה ישיר, כמו ICE, יעלה לפניי עם סיפור שאנחנו במהלך עבודה עליו, אנחנו נעצור, נחשוב לרגע אם אנחנו רוצים להמשיך עם הפרסום כרגיל, לעשות בו איזשהו שינוי כיוון לזווית אחרת או לחסל אותו לחלוטין. מבחינת היושרה הפנימית שלנו - ותאמיני לי, בכל הקשור לתקשורת הישראלית אנחנו יותר קדושים מהאפיפיור ולא פחות רומנטיים ואתיים לגבי עקרונות עיתונאיים ממך - ברגע שעלינו על אייטם, לא משנה באיזה שלב אנחנו נמצאים, אנחנו עובדים עליו. מבחינתנו, לדעת בפני עצמנו שאנחנו בחיים לא מעתיקים זה מספיק. לא בכדי הקמנו מדור ברנז'ה בוואלה!, והוא היחיד שמסוגל א. גם לכסות את כל סוגי המדיה (פרינט, אינטרנט, טלוויזיה, רדיו וכו') ו-ב. להתייחס לכולם באופן שווה, ללא משוא פנים - כולל לקבוצת הארץ שאנחנו חלק ממנה ונאבקים על אייטמים שקשורים אליה כמו כל גוף אחר. וזו גאוותנו. ומשם כפל האכזבה, כי רוח הוולווט, כמו שתפסתי אותה בהתחלה, הייתה הדבר היחיד בז'אנר הזה שיכולנו להזדהות איתו.
רגע. לא ענית על הסדר אפשרי בעבר. על העתיד עוד נדבר.
אני לא יודע לאיזה הסדר היינו יכולים להגיע, מלבד משהו כמו - וסביר להניח שזה היה קורה - הצעה למסד חלק/ים פובליציסטיים מהוולווט תחת גג וואלה! ברנז'ה. בכל הקשור לעבודה על אייטמים, שוב - אני לא הסתכלתי בבלוג כי זה באמת מפריע לעבודה. עם כל הכבוד לפלוני ממורמר בארכיון כלשהו, ששולח אותי באמצעות מייל ל"צפע" לעבוד על ליד שלא היה ולא נברא, אני מעדיף לא להשחית זמן לריק - לא משנה בכמה אייטמים נכונים זה יעלה לי ולהמשיך לטפח כתב טוב, שמטפח מצדו מקורות אמינים, לצד מקורות שלי. מה שנקרא - PLAY SAFE
סיפור סולודקין היה מאוד פוגע מבחינתי, כי זה נראה כאילו לקחתם את הבסיס, ואז פניתם לאנשים לתגובות, מה שאני לא יכולתי לעשות כמובן. פה לא היה משהו לא בדוק, כי הסיפור התבסס על הטיפול הדוחה של "24" בפרשה.
אז זה לא. עיתונאי מיומן יכול להסתכל על סיפור סולודקין אצלנו ולהבין בדיוק מאיזה כיוון הוא נולד. באמת. אני מבין שהמקום הזה של היקרעות בין האנונימיות לחומרים בהם טיפלת, שהפכו את הבלוג למשהו שבאמת אינו בר-השוואה לשום דבר אחר, יכול לבוא חשד וכו'. אבל הוא פשוט לא מוצדק כאן. סולודקין בוולווט היה פסקה פובליציסטית שמאוד הסכמתי איתה. אבל להגיד שזה מה שגרם לנו - או למישהו שדירבן אותנו לעשות את האייטם - לאמץ את עצם הרעיון להרמת אייטם, זה רחוק מהמציאות.
אני תוהה: נניח שקראת שביב מידע פה, והמשכת אותו לאנשהו. מה היה אכפת לך לכתוב משהו כמו, כפי שפורסם בולווט אנדרגראונד, לינק, ואז בלה בלה בלה, אתה ממשיך את הסיפור שלך. איפה פה הפגיעה בעבודה שלך או של כתב שלך, או מה. כלומר למה לא נראה לך, אחרי שכבר חקרת והצלבת וראית שלא המצאתי כלום, לעשות את המחווה (במחשבה שנייה, מילה לא טובה, המקטינה את טיעוניי) הזאת, שבאמת לא מצריכה ממך הרבה. לא במשנה, לא בפתיח, שום דבר שכזה, אלא רק בתוך הזרימה של הטקסט, במקום הרלוונטי.
כי אני לא כאן כדי לתת מחוות. אני כאן כדי לעשות עבודה עיתונאית נאותה והוגנת. תסתכלי על סיפורי פולו אפ לחשיפות של אחרים בוואלה! ברנז'ה. אם זה היה סיפור בלעדי של X, תמיד יש אזכור לאותה חשיפת עבר שלו. בניגוד למתחרים, שאף אחד מהם לא ייתן קרדיט לוואלה! - כנראה אף פעם. אבל הבלוג מבחינתי הוא כלי ביטוי אישי שלך, לצד הזרמת מידע אלייך בטוקבקים ומיילים, שאין לך דרך לאמת, להצליב, לאשר, לתת זכות תגובה.
אבל הנה, בדקת, ראית שזה נכון, לקחת את השביב. מה הבעיה?
אני לא קמצן בקרדיטים, להפך - אני יותר נדיב בהם מכל אחד אחר. אבל 1 - מבחינה עקרונית אני לא אתן קרדיט לבלוג, כי זו לא העבודה שלך ופרסום בבלוג הוא לא פרסום עיתונאי, ו-2, גם אם הייתי משנה את העיקרון, לא היה מקרה שבו לקחתי פרסום שלך - כסקופ, סולודקין בכל מקרה לא נופל בתבנית - במודע, לקחתי עליו תגובה ועליתי איתו. ובאותו LOOP אני חוזר לעניין העקרוני, שאם פורסם משהו אצלך, לא משנה על בסיס מה - וגוף עיתונאי שפועל בכלים הראויים לטיפול בסיפור, היה מצליב, מאמת, לוקח תגובה - אז הוא עשה את העבודה העיתונאית, לא הבלוג. מצטער, אבל כך אני תופס את זה.
מזתומרת? כאילו בגלל שלדעתך לא בדקתי את מה שכתבתי בכלים עיתונאיים, בגלל זה לא מגיע לי קרדיט?
מה זה לדעתי. את הנחת את יסודות הבלוג הזה - הוא לפני הכל, אנונימי, וכמו שהתפארת - אף אחד לא יודע מי את. ואם אף אחד לא יודע מי את, אז זה לא ש"לדעתי" לא בדקת את מה שכתבת בכלים עיתונאיים, אני יודע בוודאות שלא בדקת. לא? הרי את סינדלת את עצמך בעצם הוויית הבלוג. ולווט אנדרגראונד הוא לא דראג' ריפורט, לדוגמה...
כן, אבל אם היו לי מקורות ששלחו הוכחות לאיקס וויי, ולא כל המקורות היו אנונימיים, ומה שפרסמתי בדקתי ככל יכולתי.
...שהוא בלוג חדשותי גרידא, לא מונע על ידי רצון לביטוי אישי ופובליציסטיקה שמגיעה ממקום מאוד מאוד פרטי. וגם מופעל על ידי מישהו שאינו אנונימי. גם אם היו לך מקורות, אני לא תופס בלוג - בטח לא בלוג במבנה של ולווט, כגוף עיתונאי.
נכון, וזה טפו טפו מה שיקרה לבלוג עכשיו, בס"ד.
הוווווווווו. אני מאוד מקווה שזה מה שיקרה לבלוג.
הרי בשביל מה כל זה?
זה משהו שבאמת חסר כאן.
נו, זה הרעיון.
לא יודע. כמו שכל דבר מוקם ומונע ממכלול של מניעים ומאוויים, גם ולווט אנדרגראונד, וגם וואלה! ברנז'ה...
כלומר הרעיון עכשיו, או בחודשים האחרונים, לא ברגע שהתחלתי, שאז באמת הייתי קלולס לגמרי והלכתי כסומא בארובה. אבל רגע, לא גמרתי איתך.
...אין לי ספק שידעת שיום אחד תיחשפי, זה לא היה אמור להיות אנונימי לנצח, לא? שאפו על כך שעשית את זה בתזמון ובתנאים שלך.
רגע, בלוג הוא לא מקור עיתונאי לקרדט, אבל הוא מקור לשאוב ממנו רסיסי (אני משתמשת במונח שלך) מידע?
כמו הרבה מקורות אחרים. אבל אלו שיקבלו קרדיט, הם אלה שאני יודע שעומדים מאחורי הסיפור שלהם, אחרי שהרימו אותו בכלים עיתונאיים מהימנים, וגם אז - רק גופי תקשורת שאני סומך עליהם.
אני רואה בכך חוסר הגינות.
אז נסכים שלא להסכים. אבל בכל הקשור לספציפיקציה של ההתכתשות ההיא, והטבעת המונח המעליב אשלא"ש - דווקא לגוף העיתונאי שאני באמת מרגיש שהכי לא ראוי לו - העובדות, מבחינתי, בכל מקרה לצדי. אני מבין איך זה התפתח וכו', אבל את לא יכולה להאשים אותי על הכעס.
אני חושבת שזהו, לא?
כן, אני מניח שכן. אולי נמסד את זה למדור קבוע - "נקמת המסנג'ר"?
אני בעד מיסודים.
אז בברכת המשך הידברות, ולחיי העיתונות הארצישראלית.
תוספת משמעותית לחיי
זה מה שחסר בפוסט הזה, בחסות הפלאיתunderpaid
בארה"ב הוויכוח על בלוגים, אם הם כן עיתונאים או לא תם מזמן.
1. הכי מפורסם – Drudge Report השייך לעיתונאי מאט דראדג'. דראדג' לא אוהב שמכניסים אותו לקטגוריה של בלוגים, אבל הוא כן אוהב להזכיר שהוא זה שחשף את שערוריית מוניקה לווינסקי.
2. הסקופ המפורסם של הבלוגים מן העת האחרונה: בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2004, חשף בלוגר קונסרבטיבי בשם Powerline את העובדה שתחקיר "60 דקות" על הנשיא בוש (השתמטות מן הצבא וכו') מבוסס על מסמכים מזויפים. במלאכת החשיפה סייע לפאוורליין בלוג-עמית בשם Little Green Footballs (גם הוא בלוג אולטרה שמרני). שני הבלוגרים האלה מקבלים קרדיטים מאז ומעולם.
3. מספרים שמאז שעזב דן ראת'ר את סי. בי. אס הוא שוקל לפתוח בלוג.
4. גם ממשלת ישראל מכירה בחשיבות סיקור הבלוג, ולאחרונה, בעת ביקורו של אולמרט בארה"ב זומנו לצפות בנאום בקונגרס שני עיתונאים בעלי בלוגים: האחת והשני בלוגר מן הבלוג היוקרתי פאוורליין שהוזכר לעיל, שאף סיפרו בבלוגיהם על החוויה. האטלסית שוחחה עם אורי דן על - נחשו - נכון: מהות הבלוגים בעולמנו.
לפני פיזור
וזה מה שאני עושה בחופשה מדפדוף, כן? פוסט ליום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
