איור: דניאל מורגנשטרן
על שתי זהויותיי ומה שביניהן, או: למה שני בלוגים.
מכירים את הסיטואציה בה מישהו נכנס לחדר מלא אנשים, נניח מסיבה, ואומר, "למה אף אחד לא בא?" כולם מסתכלים עליו בתמיהה; "מה פירוש, הרי כולנו כאן". ולמה הוא אומר זאת? מאחר שמישהו ספציפי איננו, מישהו שהוא חפץ ביקרו מאיזושהי סיבה. אני חס וחלילה לא אומרת "למה אף אחד לא בא", זאת תהיה חוצפה מאוד גדולה מצדי, אבל האדם שלא השמיע קול מאז שאמרתי "אינני יכולה עוד", הוא אורי ברוכין, מייסד רשימות, שם יש לי בלוג. וזה מפתיע, מאחר שכשהביע דעתו על משברי הזהות שלי אותם שטחתי כאן, היה לדברים שלו משקל עצום על המשך הדרך האבודה והלא ברורה שלי.
ברוכין כתב (זה היה במרץ, בשתי הזדמנויות, בפוסט אני פורים, לא, אני פורים)
הבחירה בזהות נובעת ממתח בין שני רגשות עזים שחשים עם הכניסה לסייברספייס, שחרור וחרדה. שחרור, החופש שבאנונימיות חסרת גוף הוא הסיבה שאנשים מתחילים או מזדמנים בוחרים להישאר אנונימיים. אצל משתמשים יותר ותיקים, שנותנים לאינטרנט לגעת בהם, התחושה שמגיעה עם האנונימיות היא חרדה, הזרה, התפרקות של האני. אנשים מרגישים צורך למלא את החללים, ועושים זאת במודע או שלא במודע... זה אני, אבל זה לא אני.
...לאורך זמן קורה אחד משני הדברים – בדרך כלל הזהות הבדויה נעה, אם מתמידים בה ומשקיעים בה, יותר ויותר לכיוון הזהות שמאחוריה, אז velvet תהיה רק ניק ואז אולי החרדה תצטמצם משמעותית. האפשרות השנייה היא שהיא תתרחק מהזהות המקורית, ואז סביר שתמאסי בה בנקודת מסוימת ותותירי אותה מאחור כמו נשל נחש.
בינתיים אני מקווה שיהיה רגעים שתיהני מהסימפטומים.
מאחר שרוב הזמן לא נהניתי מהסימפטומים הייתי חייבת למצוא דרך להקל על הלחץ הנפשי בו הייתי נתונה, עד שהבנתי (או לפחות חשבתי שהבנתי) שמה שאני צריכה זה עוד בלוג, ובשמי האמיתי. אחד המוסקיטרים היה משוכנע שזאת התאבדות, ולא הבין בשביל מה אני צריכה את זה. הפסתי את דעתו בכך שזה חיוני להישרדות velvet.
ואכן, פתיחת בלוג בשמי הייתה הקלה משמעותית, כמו שקורה, אני חושבת, לאחר ניקוז מורסה. זהותי הבסיסית ככותבת הפסיקה ליילל ולייבב בתוך הלול שכלאתי אותה, הפסיקה להטיח ראש בקיר ולנפנף בזרועות בנוסח גם אני רוצה, ומה איתי. תחושת הקיפוח הקשה שבה הייתה נתונה התפוגגה. בדיוק כמו שכהורים אינכם יכולים לקנות מתנה רק לילד אחד, אלא חייבים להעניק את תשומת הלב הזאת לכולם. וזה לא משנה אם הילדים הם בני שלוש או בני שלושים.
אבל אז, ובמהירות די גדולה התחילו צרות אחרות. מיהו הבן המועדף? במי אני משקיעה יותר? איך אני מבצעת את חלוקת הזמן והמשאבים? ניסיתי להיות הוגנת עם עצמי ולפעול על פי התחושות והרצונות תוך שאני יודעת מראש שאין מצב שבו אוכל לעדכן את "חייה" בכל יום. האם בגלל זה הוא קופח? או, במילים אחרות ומכיוון אחר: אחרי שכבר נולדה הישות החדשה התחילו שני האחים להתקוטט ביניהם בלב פנימה על תשומת הלב, ואילו אני לא ממש ידעתי איך להפריד ביניהם.
במחשבה לאחור, דומני ש"חייה" האריך את חיי velvet והפחית את החרדות ואת משברי הזהות לטווח הקצר. לטווח הארוך לא נפתר הסכסוך הפנימי. עכשיו, שימו לב שאני מדברת פה רק על צדדים מסוימים בקיום הוולווטי. אני לא מתייחסת לכל שאר הנושאים שהפכו את הכתיבה אנדר קאבר לבלתי אפשרית יותר, שבעניינם הרחבתי בפוסט החשיפה וגם לאחר מכן, פשוט כי כבר דיברתי עליהם, והם לא רלוונטיים לדבריי אלו. זה, מה שנקרא, נספח ג' למצוקה הנשימתית בה לקיתי.
אני לא יודעת כמה זמן נמשכים תהליכים כאלו בדרך כלל. אולי אורי יודע, אם בכלל יש תיעוד לפרקי זמן של תחזוק זהות אחרת, נוספת. האם פרק הזמן שהחזקתי מעמד נחשב קצר או ארוך? האם האינטנסיביות, היומיומיות של velvet קיצרו את פתיל חייה? Twister העידה פה שהיא מתחזקת שתי זהויות כבר 30 שנה. לא יודעת למה היא התכוונה בכך, אבל אני משערת שאין דמיון בין המקרה שלי למקרה שלה.
אני מקווה שמה שיקרה עכשיו זה שהניק של velvet יישאר ויפרח וימשיך לעסוק באותם תכנים בהם עסקה velvet תוך שבירכתי המוח יודע הציבור שמאחורי הניק עומדת מי ששמה כך וכך, וזהו.
רק שאלה אחת עוד מטרידה אותי – האם אורי, שהיה בין עשרה האנשים להם שלחתי את לינק הבלוג בתחילת דרכו חשד או ידע, או תהה או התלבט בשלושת החודשים האחרונים בעניין זהותי.
* vivre sa vie=לחיות את חייה
לחם עבודה
דריה שועלי עזבה את "עלמה". מחליפות אותה יפית פרץ (מקורבת*) ועינב פלק.
הטבע האנושי, קרי האגו, יתקשה לעמוד בכך (אני למשל לא עמדתי), אלא אם הזיווג הוא משמיים ושני העורכים רכים כחמאה שעמדה חצי שעה על השיש במטבח לא ממוזג בתחילת יולי.
אביב לביא (לא מקורב) יכתוב טור במקור ראשון.
אוה מדז'יבוז' (ממש לא מקורבת) עוזבת את רדיו תל-אביב.
עיתון תל-אביב שלום: יובל לוי (מקורב) ממתין לתשלום על הכתבה שלו על פורטיסחרוף.
* המקורב-לא מקורב - פארודיה על ענייני הגילוי הנאות, שכנראה חלפה מעל חלק מהראשים. עשיתי את זה כדי להראות כמה מגוחך העניין ובלתי סביר.
VTV
טוב, לא רציתי לספר לכם, אבל זה מה שעשיתי אתמול בערב, ואודיש היה לצערי על המשמר, והוא צודק.
לפני פיזור
היי ראו איזה יופי, חבורת ולווט בהרכב מלא.
"ידעתי" הוא המשפט ששמעתי הכי הרבה מיום חמישי ועד היום. מה ידעת? שזאת את. מעניין.
היום פתחתי את תיבת ה-Yahoo אחרי יותר משבוע (כמו שאיימתי, הפחתתי את המינון כי אני רוצה להיפטר ממנה) ומצאתי בה חצי מיליון הודעות. חלקן מפתיעות מאוד – למשל עידוק כן כתב לי, ועוד פעמיים. אבל למה לשם, בשם שמיים? והוא לא היחיד, עוד כמה ממתכתבי velvet המשיכו לכתוב לשם כאילו אין ג'ימייל בעולם, וכאילו לא שיננתי עד מיאוס את המילים ג'ימייל, ג'ימייל ג'ימייל. נו מור Yahooרק ג'ימייל.
אז בבקשה בפונט 14 בלית ברירה.
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
