"7 ימים"
באוגוסט 05' נסעתי לרמת גן לראיין את אסי דיין לכבוד עליית "בטיפול". ראיון סטרייטי כזה - אנחנו לא מכירים, כך שלא היו סמים על השולחן. הוא נראה אז בתקופה טובה, ואם הבנתי נכון ממה שאני קוראת עכשיו, כנראה שהגיע למינון מוצלח של תרופות שעזרו לו לתפקד, אם כי לפרקי זמן קצובים. אמנם איתי הוא היה סובלני, אבל מיד אחרי, כשהגיע הצלם, הוא דאג לשלח אותו מעליו תוך רבע שעה, אולי אפילו פחות.
בין היתר דיברנו עליו כעיתונאי - הוא כתב המון בעבר ואפילו אהב את זה. כך ששמחתי לראות אותו חתום על כתבת השער (הסיבה היחצנית? הסדרה עולה לשידור חוזר בקשת בשבוע הבא - רביעי עד שבת. והפעם הקודמת בה התראיין, לטיים אאוט? במקרה יצא אז הדיוידי של "בטיפול"). אני יכולה לתאר לעצמי שעל הכתבה הזאת הוא קיבל הון, כמו שהוא אוהב, וכנראה בדין. אסי דיין הוא עדיין שער מוכר, גם כשהוא שרוע על הספה, כמעט נוזל ממנה, במבט של יאללה תחפפו מפה, כשכרסו מבצבצת מבעד לחרך שבין הטי שירט לטרנינג.
החלק הראשון של הכתבה מצוין. אני מתכוונת לזה שבו הוא מגיע למלון כדי להזריק את שתי המנות האחרונות שלו, לפני שהוא מתאשפז. הייתי רוצה לקרוא עוד מהחומר הזה, אפילו ספר שלם של תיאורים חווייתיים משלל הטריפים וההזיות שלו. צלילה למוח המוצף שלו היא אחד המסעות היותר מרתקים שהייתי רוצה לעבור ספרותית.
בחלק השני הוא מתייחס לאבא שלו, ושם, למרות כמה תיאורים חזקים ואמירות נוקבות הוא מתפזר. חבל. אולי ישמע לעצתי, ישנה את נקודת המבט של האוטוביוגרפיה שלו ויפנה אותה לזווית המסוממת.
כשיצאתי מהראיון ההוא איתו ועליתי למונית ובדקתי את הטייפ, התברר לי שהקלטת נקרעה וכך נותר לי רק צד אחד מוקלט. את השני שחזרתי מהזיכרון. העלאת הקלטת הקרועה על דיסק עלתה 1,000 שקל. שתיים וחצי פגישות אצל ראובן דגן.
האחים דיין השתלטו על ידיעות: אודי דיין מככב על שער "עיתון תל-אביב", וגם הוא, שמבוגר מאסי בחמש שנים, מדבר על אבא שלהם. ומה הוא מיחצ"ן? תערוכה שלו. למרבההפלא, שני האחים דווקא מסתדרים ביניהם.
העמלצת נעדרת משום שהייתה בשליחות קטלנית ללונדון עם דוגמנית פעוטה. לא כי היא עושה לכם דווקא.
אולי הראיון עם הראל סקעת מגלה סקעת שלא היכרתי, אבל אני גם לא רוצה להכיר.
אאוטינג או לא?
לילות
זה לא שאני חושבת שעוד ראיון עם מרגול הוא ממש מאסט, שהרי מרובת ראיונות היא, אבל הנה, גם "7 לילות" עושים לה כבוד, בלי לשכוח להתגלן על חשבונה. רועי בהריר (כמה, 25? 26? 27?) טורח להדגיש את האנרגיות שלה למרות שהיא בת 54, וגם שואל אותה בפירוש "בלי להעליב" (?) מאיפה יש לה כאלו כוחות בגילה. בצדק היא עונה לו שלא היה שואל את השאלה הזאת אף בעל מקצוע אחר. ואני מוסיפה, מר בהריר, אין לך מושג איך נראים החיים בגיל 54, או כמה אנרגיות יש לאדם מסוים, אז למה להתקבע על סטיגמות ודעות קדומות?
ב"כלכלה" ידיעות יש מדריך שיפוצים (כלומר לגוף). הצחיקה אותי ההגדרה של גאיה קורן לבוטוקס: למי זה מיועד: "לאנשים שהקמטים מקנים להם מראה זועף או מודאג בשעה שהם עליזים ומשוחררי דאגות". כמה אנשים כאלו יש? עליזים ומשחוררי דאגות? ואיפה הם בדיוק?
"מוסף הארץ"
הקדים את זמנו עם סיכום ההתנתקות לפני מלאת לה שנה? אם מטרת שער המוסף לסכם את הכתבה ולחסוך את קריאתה - מדובר בהצלחה. אם להסתכל עליו בהיבט של פתיינות ומשיכת העין אליו, הרי שמדובר בכישלון.
עיבוד הנושא על ידי הצלם אוריאל סיני אינטליגנטי, נקי, נצמד לקלישאה אבל גם מתרחק ממנה. צל"ש קטיפתי.
תוכן שיווקי: גם סייד וגם נריל מזכירים בטוריהם את המעבדה, אתר לגימות (ומקווה תרבות) ירושלמי ידוע. אולי אשרך פעמי לשם. וגם ג'ף גולדבלום היה במעבדה. בטח לא יהיה לי מקום.
לא שזה לא בסדר לתרגם כתבה מגרדיאן, אבל בעז גאון ערך ראיון עם אריאל לוי, מחברת "חזירות שוביניסטיות" כבר לפני כמה חודשים. נכון, זה היה באמצע השבוע, ב"המגזין", ומי זוכר (אני), אבל אני מציינת זאת רק למען הרקורד. מקווה שהעמלצת קוראת.
ראיתי שקמה פה תנועת מחאה כנגד הצילומים הפורנוגרפיים המעטרים את הכתבה. הם דווקא נמצאים על הגבול ולא חוצים אותו. חוץ מזה, איך עוד אפשר לשכנע מישהו שאינו אני, ריקי כהן, אביבה משמרי או ורד קלנר לקרוא מאמר פוסט פמיניסטי?
החדשות
אני מודה שהפלג הפלסטיני במשפחה של עגנון מעניין אותי, אבל יום אחרי יום בעמוד הראשון?
אי אפשר בלי אודיש, שיוצא כנגד הטיפול הכותרתי בעניין החטוף גלעד שליט. בין היתר הוא זועם על "עניין מרכזי" וכותרתו הסנסציונית "שליט יוצא להורג מחר". בעל האתר (שהחרמתי כבר מטעמי שוביניזם בפרשת בסיס האונס) עונה לאשרי ומתגונן, לא באלגנטיות רבה מדי.
ובקטנה: את "ממקום של" ואומריו כבר הכנסתי לפסולי החיתון שלי.
"סופשבוע"
לא מבינה למה אמיר זיו עוד לא חותם על המוסף שלו. אז מה אם עוד לא תם תהליך העיצוב מחדש שלו? הרי הוא עורך אותו בפועל כבר חודשים. גחמה תמוהה עד מאוד.
מה שווה?
1.פרויקט סופרמן, אם גם אתם מהמתרגשים לקראת הסרט שיעלה בעוד שבועיים.
2. ראיון עם מפקד צוות המנהרות של אוגדת עזה, שהצטלם לשער מוצלל למחצה. הדפס הטי שירט עושה את העבודה.
"זמן"
מכירים את המדור "הכל אישי" בו הנידונים מראיינים את עצמם? אז זה מה שיגאל תומרקין שואל את עצמו ועונה:
תגיד, צפית כבר ב"הבועה"?
"חס וחלילה, אם יש דבר שאני מתעב זה את גל אוחובסקי כי הוא מסמל את התרבות המחורבנת שלכם... אני מדבר על הטעמים ועל העדפות וכל מיני דברים כאלה. על ידו, הגל הקל הוא כבד".
ויש עוד פנינים מעודנות שכאלו. חפשו.
מקוראשון
כותב אוריה שביט (יומן") שאולמרט הוא "חמדן מלידה" מאחר שהתכוון לממש את רה"מותו ולטוס למונדיאל. אפילו אני, שאולמרט האצן אינו מחביבי, מוצאת בכך טעם לפגם. "חמדן מלידה"? למה טובות ההגזמות האלו?
מיותר הקרדיט הכפול במדור של סופיה רון-מוריה.
אם מראיינים את אפי איתם על מבצע אנטבה, מן הראוי להביא גם צילום עכשווי שלו, ולא רק צילום ענק של יוני, בעיצוב ההופך את הכתבה לעמוד בחוברת "לזכרם".
הטור של אביב לביא, "סביבת עבודה", מופיע היום לראשונה במוסף "דיוקן". אם אני מבינה נכון, ביום ראשון כבר אפשר יהיה לראות אותו באתר.
בחלק הראשון של המדור הוא מנתח את הופעתו של חנן גולדבלט ב"אולפן שישי" ואת הטיפול של ארז רותם בו, תוך שהוא משווה את זה לטיפול של אילנה דיין באיציק מרדכי. מסקנתו: חבל שיש רק דיין אחת.
הקטע השני הוא שהפתיע אותי, מאחר שלביא כותב בו שמה שיחזיר את גלעד שליט הביתה זה הידברות והסכמות עם החמאס. כן, במקוראשון. ובקטע האחרון הוא משבח את יט"ב, אך מתעמת איתו על איזו התבטאות שלא נשאה חן בעיניו באולפן המונדיאל. אולי גם הוא חבר שלו, אה?
מח' הגהה - טן-ברינק. ממוקף.
דווקא זה העיתון בו כותב בהרחבה חגי סגל על הספר שכתבה ניצה אראל על העולם הזה, "בלי מורא בלי משוא פנים", ואפילו לא משמיץ בפראות כמו שהיה מתבקש. נכון שאדם ברוך כתב עליו מעט בשבוע שעבר, וב-nrg שלשום, אבל ברמת הביקורת בלבד. שתי הביקורות מצורפות בלינק הנ"ל.
העין השביעית
נדב שטרית כותב על הבלוגרים שעלו כיתה. ככלל, התזה שמאחורי הכתבה נכונה: עורכים מחפשים כשרונות ברשת, משוכנעים שהם גואלים אותם מביביה, ומשלמים לפיכך פרוטות לנבחרים. מאחר שחלק מהמקרים אני מכירה באופן אישי, אני מתעקשת להעמיד דברים על דיוקם. אני רוצה לקוות שרק החלקים שאני מכירה לוקים באי דיוקים מדרג בינוני.
ראשית, ליהי אלבז, היא פרנצ'סקה, לא קיבלה פנייה ראשונה מרייטינג רק לפני חצי שנה. אלבז התחילה לכתוב כבר לפני שנה ויותר ביקורות טלוויזיה באתר העיתון תחת הדרכתו הצמודה של יט"ב, שלימד אותה את ההבדלים בין כתיבת בלוג לכתיבה עיתונאית (אחרי שמני אבירם כתב עליה במדור הספורט, והפנה תשומתנו). חוץ מזה, כבר לפני כשנה כתבה קטע לאחד ממוספי החג של ידיעות.
באשר לרחלי רוטנר המתוקה היא אכן קיבלה פנייה מהעיתון, וגם ניפקה כתבות ספורות, אלא שהיה זה רומן קצרצר, ודי מהר הבינה שלפחות זמנית היא רוצה להתמקד בעיסוקיה האחרים.
נועה אסטרייכר (שמה שובש) קודם כתבה בעיתון, ואחר כך פתחה בלוג (אבל מה זה לא לעדכן חודש ושבוע? זה בלוג זה?), כפי שטקבקה כאן ב-5 בחודש:
ועוד דבר, מאחר שהכתבה מתייחסת לבלוגים פעילים, למה לא ללנקק אליהם בתוכה?
שלומק'ה/ זרוב/ זו ש/ והמקפיאה.
ובהצלחה לדב אלפון עם שלישיית הבלוגרים שליקט.
ניב ליליאן מתייחס למצב ההגהה בעיתונות. עם חלק מהקביעות אני מסכימה – למשל, שבמעריב נפלו הטעויות הכבדות ביותר, וזה מוזר, מאחר שלדבריו, לא חלו שם קיצוצים משמעותיים. אלא שהכתבה של ליליאן מתייחסת בעיקר לעמודי החדשות. הוא לא מתייחס למוספים העוברים כמה קריאות והגהות ולמגזינים שמחלקות ההגהה בהן דווקא מלאות ומתפקדות.
רבות הפכתי בעניין: למה תיקוני ההגהה שלי פה הקימו עלי לא מעט קולות זועמים. עוד יותר הוטרדתי מכך שהתיקונים בתוך כל פוסט לא עלו על 5 אחוזים מתוך מאה (ואת זה אפשר להוכיח בקלות). ומשום מה, המנאצים מצאו לנכון תמיד לציין שרוב עיסוקי הוא בטעויות הגהה, כמין סוג של עלבון, אבחון שבוז בצדו, וכו'. מה הסיפור בדיוק?
דודו בוסי מספר בטורו בהעיר שקיבל הצעת עבודה ממו"ל של שבועון נפוץ (?): לערוך ולכתוב שם. בוסי סירב, מאחר ש"אין לי אנרגיות לעבודה מהסוג הזה, היא תובענית מדי". בוסי אמנם סופר נחשב ומוערך, אבל מה חשב אותו מו"ל כשהציע עבודת עריכה מורכבת ובכירה הדורשת ניסיון מוכח למי שלא עסק בכך?
מצד שני מספרים איתמר ב"ז ושוקי טאוסיג שדרגי העריכה בעיתונות מצטמצמים, עובדה שנראית לי משונה מאוד. כתבים וצלמים משמשים גם כעורכים?
רשת מקומוני "זמן", כך הם כותבים, ויתרה על שירותיהם של עורכי משנה ושל עורך ראשי בגלל הסינדיקציה? אין לי אלא להסכים איתם ולחזק את דבריהם, ש"עורך הוא אלמנט חיוני שאי-אפשר לוותר עליו", ולתמוה, יחד עם יוסף כהן על ש"המנהלים המסחריים של העיתונים הפכו לדמויות הדומיננטיות והשפעתם על בחירת עורכים, בעיתונות הארצית והמקומית כאחת, הגיעה לרמה שלא נודעה קודם".
בועז גריילסמר מתאר את היחסים בין Ynet לידיעות, אלא שהכתבה סוקרת את ההיסטוריה, מ-97' ועד היום (הנתון המדהים הוא שמספר הגולשים היומי באתר היום כפול ממספר קוראי הגיליון המודפס), אלא שתיאור הדברים דהיום מטושטש ומרוכך.
עקב אכילס של הכתבה: יון פדר, העורך הראשי של האתר סירב להגיב, וכך גם אלון שליו, שאמר "לכל אחד יש זכרונות היסטוריים שונים"
ענת באלינט, שלשמחתה ולקנאתי התרחקה ליפן מסכמת את שנותיה ככתבת התקשורת של הארץ.
מסקנות: 1. מצבנו רע מכפי שחשבנו 2. אין מי שעומד לצד העיתונאי המפוטר 3. יש להקים ארגונים שידאגו לחופש העיתונות, סיוע משפטי וחקיקה מתאימה.
לאור הדרמות שהתחוללו פה בנושא לפני כמה חודשים וגוועו בקול דממה דקה, אני מתקשה לראות את זה קורה. אבל אולי אני פסימית מדי, ורוח חדשה יכולה לנשוב פה כעת.
ראו למשל את פרשת הסיקור באיתמר, שנאסר על צוות ערוץ 2.
למה אורי רדלר נפרד מויקיפדיה.
למרות כל ההתנצלויות, בסוף בלי יוסלס איי די? פחדנים.
אוהבת את הלוחמים בטחנות רוח. מגישת התביעה תתארח מחר אצל אברי ועינב.
זאת ההזדמנות להקים תנועה חברתית שתקרא לעמלצת להפסיק לעשן בזמן שהיא מגדלת עוברית.
v בהיכל
תם ונשלם משפטו של שומר המצוות מנשה דרור צדיק שאלכס ליבק צילם, כארבע שנים וחצי לאחר המקרה.
פכים מתוך פסה"ד:
"בצילום נצפה התובע [המשיב] אשר לו חזות של יהודי דתי המשתייך למגזר החרדי, עטור זקן ופיאות, כשהוא עומד מאחורי דוכן שהוקם על ידו באזור "דיזנגוף סנטר" והוא מעיין בספרי קודש. מולו נצפית אשה המעיינת, ככל הנראה, בספרים שהיו מונחים על דוכנו של התובע, כשגבה למצלמה. שורש הרע הינו פוסטר ענק, גדול מימדים, שהיה תלוי בחלון הראווה של החנות אשר בחזיתה הציב התובע [המשיב] את דוכנו, ובו נצפית אישה לובשת מכנסונים קטנים והדוקים, הניצבת ברגליים פשוקות ביניהן נשקפת דמותו של גבר המתבונן בה".
פסק דין
משנקבעה אחריות המערערים בדין, הועמד שיעור הפיצוי על 30,000 ₪, אך נקבע כי יש להפחית מסכום זה, נוכח האשם התורם של המשיב, שבחר להתייצב דווקא בצמוד לחלון הראווה המציג את הפוסטר נושא הדיון וכך גרר עצמו במודע לזירת הסיכון. שיעור הפיצוי הופחת אפוא בשליש, והמערערים חוייבו לשלם למשיב פיצוי בסך 20,000 ₪.
הצדדים מערערים
המערערים משיגים על שבית המשפט הטיל עליהם אחריות... לחוק הגנת הפרטיות. לטענתם, אין בצילום כדי להשפיל את המשיב, בפרט כאשר מדובר בפעולה וולונטרית שאותה הוא מבצע מרצונו ולא באופן אקראי. המשיב, מצידו, משיג על האשם התורם שנקבע לו. בנוסף על כך הוא טוען כי שגה בית המשפט בדחותו את עילת התביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. לטעמו, אין בפרסום תמונת אדם פרטי משום "תועלת לציבור"; מה גם שהשאלה האם צילום מהווה אמנות, שנויה במחלוקת עזה. עוד נטען כי שגה בית המשפט שלא חייב את המשיבים להתנצל ואף טעה בשיעור הפיצוי שפסק.
סיכום
הערעור מתקבל. פסק הדין מבוטל בזה, ותביעת המשיב נדחית. המשיב ישיב למערערים את הסכומים ששולמו לו... בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין... הסכומים יוחזרו תוך 30 יום. ערעור המשיב נדחה... המשיב ישלם למערערים שכ"ט עו"ד, בשתי הערכאות, בסך 15,000 ₪ + מע"מ.
דבר הלמו בנושא.
לחם עבודה
יעל אדמוני מונתה לעורכת הראשית של ידיעות תקשורת (במקום ניר חפץ).
מסכנים המתרגמים של ערוץ 2. משכורותיהם מתעכבות.
עד שהייתי מאושרת לרגע מה-4.39, פתאום 4.4?
מז"ט
בזמן שרע"ש התחתן 40 ק"מ מתל אביב התחתנו שאראס ול. אברג'יל 40 ק"מ מברצלונה. לא הוזמנתי.
לגפי בת ה-40, החוגגת את המשבר בטורה המתקצץ למורת רוחה המובעת בו.
לפני פיזור
הסב קארל מארקס את תשומתי, ועדכנתי את כותרת המשנה של הבלוג. הרימו מבטכם אל על, לשטח האפור.
גו, מה קורה לך? מה זה השאלות האלו?
עודד, אני לא מצפה לפסקאות חנופה. דיון ענייני בכתוב, הפניית תשומת לבי למה שלא ראיתי, הערות ותיקונים יספקו אותי בהחלט.
פוסט ולווט. נכון, אני הרבה יותר יפה בקריקטורה מאשר בחיים.
איורים: דניאל מורגנשטרן
ונכנסתי שוב לכתבה על החשודים המיידיים, כדי לקרוא עוד קצת תגובות משמיצות. זה בהחלט חסר לי.
ולא, רבותי, אני לא מגיבה, לא הגבתי ולא אגיב בכתבות שנכתבות עלי.
V קולי: 057-7342342
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
