Velvet Underground - לא רוצה להתעטף בקטיפה כג'ורג', וכבר לא במחתרת [email protected]

פוסט מגלומני חד-פעמי

(ובו אני מתלוננת בעיקר על הצילומים)

איור: דניאל מורגנשטרן

ברבע לחמש בבוקר, אתמול, גמרתי להעלות את פוסט החשיפה, אותו כתבתי כבר בשלישי, ושיפצתי עד הרגע האחרון. הייתי משוכנעת שכולכם כבר ישנים, ושאיש לא יקרא אותו עד תשע-עשר. אבל תוך עשר דקות, בזמן שאני עושה הגהת מסך אחרונה, כדרכי, כבר היו כעשר תגובות וכ-20-30 כניסות. לא הבנתי שזה הסימן הראשון למבול.

 בחמש וקצת חזרתי למיטה, מותשת אחרי 24 שעות צום (מה לעשות, כך מתבטאת אצלי חרדה) ופתאום אפף אותי שקט גדול, הרגשתי איך כמעט בבת אחת נרגעות כל המערכות המשתוללות בגופי, איך הדם שוקע בדפנות העורקים והמעיים כבר לא רגיזים יותר. אחרי שעתיים בערך קמתי.  איזה מדהים, שקט, חשבתי. הכנסתי את ערימת העיתונים הביתה והנחתי אותה ליד הכורסה*. בשמונה ומשהו עוד הייתי באשליה שאיש לא שם לב, ובתשע נפרץ הסכר ושני הטלפונים שלי, הנייד והנייח התחילו לצלצל. עדיין לא אכלתי (שכחתי לקנות אוכל בימים האחרונים), ופתאום הדבר הכי דחוף לי בעולם היה למצוא שתי פרוסות לחם עם ריבה איפשהו. 

בעשר מתקשרים ומבקשים ממני להצטלם להארץ. אני אומרת "כן" באוטומט, כאחת הטירוניות, בלי להבין בכלל למה, כלומר באיזה פורמט, מה יקרה שם. "מה עובר עליך", אני שואלת את עצמי שעה אחר כך בבראסרי (הו, הקלישאה שאת), אחרי שכבר אכלתי שתי פרוסות טוסט שלמות, תוך שעה התאדה לך המוח? למה את מצטלמת? מישהו דיבר איתך בכלל? מה זה, כיתוב תמונה, כתבת פרופיל, כתבת רוחב? ריאיון? אני רצה הביתה ומצטלמת (בלי מאפרת, בלי ספר, בלי סטייליסטית. חרכיי הירי מאחורי? זה אותנטי **).

הטלפונים נמשכים תוך כדי. אני עונה כל מיני תשובות משונות, מאשרת (ובעיקר פוסלת) תמונות מארכיון רייטינג. הצלם הולך, אני מדברת עם אסף כרמל מהארץ, ומתרה בפניו שלא ישתרבבו טעויות עובדתיות. הוא ממילא מפחד ממני.

אה, שכחתי, לפני כן אני מקבלת מייל מגל מור מ-Ynet, האתר הראשון שכתב על ולווט (מימין, בתיק), הוא שולח לי כמה שאלות, אבל אני עונה בקצרה, חייבת ללכת לאכול.

כשהאשלא"ש העלה הראשון, הרבה לפני כולם את הידיעה, ב-6:29, עוד תמהתי. בחיי שלא הבנתי מה הביג דיל.

נו, בקשו ממני תמונה, מה העניינים? הרי השלמנו? (אני מתה להכיר את "הפרסומאית" המתגבבת).

האשלא"ש היה האתר הראשון, אבל הבלוג הראשון היה של הלמו ב-5:54. מה זה, הוא לא ישן האיש הזה?

אוף, שיער קצר. כבר מזמן הוא ארוך!

יואו, שכחתי את אייס. כפוית טובה שכמותי.

עד 12:00 נרשמו כ-4,700 כניסות לאתר.

 איכסה הצילום, זה מהימים שהתאמצתי לגדל שיער. איזה תספורת מכוערת. להשמיד ומיד. המטקבקים השוטמים, אגב, עוברים מאתר לאתר, אם תשימו לב. וזה לא צילום יחצנות. הוא צולם במערכת על ידי גרגורי זונדלוביץ', הגרפיקאי הצלם, לקראת העלאת הצילומים לאתר של רייטינג. זה לא קרה אף פעם.

והפוסט מורטם. אבל למה לא מוזכר הרומן שלי עם עידוק? ומה, עידוק, אתה לא יכול לכתוב לי מילה?

את רואה, אדר, אני לא מיכל פלד-פליישר. והנה הרחבה.

TheMarker/ קפטן אינטרנט , גלובס.

היי, יובל דרור, הלא-נמסיס שלי מארח את ג'וני דו, מר בטטה קרה, בפוסט חגיגי הגומז את ולווט, הנושא את השם שרגל המזל ואני אפילו יוצאת מגדרי ומגיבה.

זה המקום גם להגיד תודה לעו"ד יהונתן קלינגר שלאורך כל הדרך הציע לי את שירותיו הטובים.

מר דו: ספק לי בבקשה מראי מקום לפוסטים עמוסי שגיאות ההגהה שלי, שלא לומר הטעויות העובדתיות. אתה יודע שתמיד תיקנתי כל דבר, ואמשיך בכך. חבל שלא מצאת לנכון לתקן אותי בזמן אמת, אלא התעקשת לספור לי שגיאות.

הזמן עובר בסהרוריות, אני לא מבינה כל כך מה קורה. טלפונים, תיאומי פגישות. אני מדברת עם יובל נתן, שבדיוק אתמול שבק מחשבו המפואר, כך שהוא לא ידע מכל המהומה. מושיקו כהן סימס לו.

הולכת לסרט. דורון פישלר (טיים אאוט, עין הדג ) אומר לי "מזל טוב".

אני קונה פלאפל (עוד 700 קלוריות ואצליח להחזיר את הקילו האבוד) וחוזרת הביתה.

הבוי פרנד מכיתה ו' שולח לי אימיילים. אני זאת אני? כן. כשיגיע לת"א ניפגש.

קרן ליבסקי ויוסי אליאס מרייטינג מתקשרים נעלבים. כן זיהינו את הסגנון שלך, הם מתעקשים. אני מפייסת אותם. הטלפונים ממשיכים. כבר ערב. אני מדברת עם מני אבירם. כועס עלי. מיישרים את ההדורים. 

לילה. העיתונים עוד רובצים ליד הכורסה. איזו בושה.

רע"ש מתקשר (גילוי נאות: חברים. 18 שנה. מצטערת) - צריך לחגוג את הלילה הלבן בעיר.

(בלילה הוא חלם שיש שתי דבורית, ואחת מתה. בבוקר הוא קם וקרא את הפוסט).

שוק הפשפשים ביפו. מיליון וחצי איש, ביניהם נטע דרור ובן זוגה גל מור. את נטע אני מכירה מימי סופשבוע. גל כתב לי בבוקר שנטע חשדה כבר מההתחלה. את גל הכירה ולווט לפני חצי שנה. עכשיו דבורית לוחצת את ידו (נדמה לי שהוא לא היה מרוצה מכך). אני מספרת לשניהם על אירועי היום. איזה closure.

חצי כוס יין ביועזר ואני שתויה לגמרי.

אחת בלילה. בית.

15,328 כניסות נרשמו ב-29 ביוני 2006 לולווט.

כמה נכנסו לבלוג ביומו הראשון? 13 איש.

ובחודש הראשון, ינואר 2006? 14,203.

אין שגיאות בכתבה. בחיי. ויש בה גם ביקורת.

מה הלאה?

אני נוסעת לירושלים, לסו"ש פריוויו לקראת פסטיבל הקולנוע. אולי אפילו אשב ליד רותם דנון בארוחת הערב. אם אתהפך על משכבי בלילה אנפק כמה אצבעות שחורות בקטנה.

וביום ראשון, רותם ואני בדו קרב ג'נטלמני, דו שיח מסנג'רי מנומס ומאופק על מהותו של הקרדיט בעולם. הוא יפורסם פה ובאשלא"ש (אממ, לחזור לשם המקורי? הוא אפילו התחבב על הצוות שם, לא?) במקביל.

במהלך השבוע הבא אתחיל להתארגן על קונספט משופר לבלוג.

* שם, אגב, נשארה החבילה עד רגע זה, כשהגומיה של הארץ עדיין עליו. מפחיד, מה שקרה לי תוך יום.

* * הגומיה לשיער מהסופרפארם, החולצה והגופיה מקולקציית קסטרו מלפני שנתיים-שלוש, והמכנסיים של Lee מהמשביר, מהתלושים לפסח 2004. השעון - Fossil  מהשדרה החמישית, סתיו 2004 . הכיסא? אי די דיזיין)

לכל מי שלא עניתי לו באופן אישי, קבלו תודות מקרב לב, והמון.

נ.ב. יט"ב לא ידע. היה בשוק כשנודע לו. אחת משיחות הטלפון הכי מקלות שהיו לי אמש.

יהיה בסדר, לא לדאוג.

love

peace

וכו'

איור: דניאל מורגנשטרן

מחר, 30 ביוני 2006 חוגגת Velvet חצי שנה לקיומה, מה שאומר שהגיע הזמן מבחינתי, גם אם אתם מתנגדים לכך נמרצות, לצאת מהמחתרת. לא מצליחה להבין את ותיקי המלחמות שהסתתרו בג'ונגלים 40 שנה. אני לא בנויה לזה, כלומר לא עוד.

מקצועית זאת הייתה החוויה המכוננת של חיי שהחלה בלי לחשוב בכלל, בהבזק של רגע. אני משערת שכל מי שפותח בלוג לא מקדיש לכך חודשים של תכנונים אלא עושה זאת מתוך גחמה או תשוקה שאינה בת כיבוש לומר משהו, וזה מה שקרה גם לי.

איך הכל התחיל

תקציר הפרקים הקודמים למי שלא היה פה, שכח או הדחיק: שישי בלילה, 30 בדצמבר 2005. אני קוראת עיתונים וחשה דחף בלתי נשלט להגיד עליהם משהו. מאחר שבאותו שבוע דפדפתי בכמה בלוגים, זה נראה לי הפורמט הנכון. קמתי למחשב (עוד לא היה לי מחשב נייד), גיגלתי את המילה "בלוג", הראשון ברשימה היה ישרא, נכנסתי, שוטטתי והבנתי שתוך חמש דקות גם אני יכולה.

עד שזה קרה כבר סימן שעון המחשב 31 בדצמבר, וכך, ביום האחרון של השנה המתוארת  כ"שנת הבלוגים", היה גם לי בלוג. השם Velvet Underground היה הראשון שעלה במוחי כשחשבתי אסוציאטיבית על המילה "מחתרת", כי ידעתי שעיתונאית לא יכולה לכתוב בלוג ביקורת עיתונות בשמה. וכן, דיסקי מחתרת הקטיפה שוכנים לבטח בין הדיסקים שלי. לא ידעתי מה אני רוצה, איך, כמה ולמה. הכל התגבש תוך כדי תנועה. את הלינק לפוסטים הראשונים שלחתי לכעשרה אנשים שהמיילים שלהם היו מתויקים אצלי, והדברים התחילו להתגלגל (תיק עיתונות – מימין).

מישהו מתקשר אלי

על כל תהפוכות נפשי, סבלותיי וצהלוליי והרהוריי והתלבטויותיי קראתם, ולא פעם, בכל חגיגת יומולדת קטנה שארגנתי לעצמי כאן, ולכן לא אחזור על כך. אני יודעת שכמה מכתבי התקשורת או החברה או הרכילות או שלושתם גם יחד עמלים כבר חודשים על פיצוח זהותי. תרשו לי רק לגחך על המאמצים האלו - לא ברור לי לאן הם מפנים את המשאבים שלהם. הייתי ברשימת החשודים מההתחלה (כמה עיתונאים אובססיביים בטירוף יש פה?), אבל איש מהם לא פנה אלי מעולם.

רגע, קבלו תיקון: אדם אחד עשה זאת, והוא כלל לא עיתונאי אלא סטודנט שלומד בקורס לתקשורת, שהתעניין בי לצורכי עבודה שעשה. הוא היחיד שעשה מה שלימדו אותו בבית הספר: בירר ב-144 את מספר הטלפון שלי (כמה עיתונאים מסוגלים לכך? אפס, כך התברר), חייג במו ידיו ושאל אותי ישירות אם אני היא Velvet. כמובן שהכחשתי, לא הייתה לי אז שום סיבה להודות. שמו של הגאון - בני טורם. הוא אולי לא יודע לכתוב עדיין (ואפילו לא להגיה), אבל יש לו היגיון בריא והוא לא עצלן גדול במיוחד. אם מישהו מחפש תחקירן בוסר עם פוטנציאל - אני ממליצה עליו.

אבל גם מרמרי חושד

אני מתארת לעצמי שגם חנוך מרמרי ידע או לפחות חשד, ואת זה אפשר להסיק מתוך הטור שלו, "מהפכת הקטיפה"  ומהרמזים המדויקים להפליא שפיזר, בעיקר בסוף הכתבה. ותאמינו או לא, אנחנו לא מכירים אישית.  

מי כן ידע, למי כן סיפרתי? לשלושה אנשים הקרובים אלי מאוד. שלושה אנשים שאני סומכת עליהם (ועובדה, זה הוכיח את עצמו). שלושה אנשים משמעותיים בחיי. למה סיפרתי להם? כי החיים במחתרת לא קלים (וכבר כתבתי על כך, בלה בלה בלה, לא ארחיב), וכי צריך מישהו להתלונן בפניו, להתייעץ ולשחרר לחצים, והם מילאו את תפקידם על הצד הטוב ביותר ובסבלנות גדולה. תודה לכם, מוסקיטרים יקרים וחשאיים.

מסקנות

מה למדתי על עיתונות שלא ידעתי? שום דבר חדש למעשה, מה שאני יודעת כבר שנים. שיש עיתונאים רבים מדי שלא יודעים את העבודה שלהם: לא לראיין, לא לתחקר ולא לכתוב, וליתר דיוק גם לא לקרוא, שלא לומר לערוך, שחלק גדול מהם לא מוטרד כלל מהאחריות שתחת מקלדתם, שרמת הידע הכללי הולכת ופוחתת, ושגם אחרי שמוכיחים אותם, יש מי שמתעקשים לא להודות בטעויות ( .(Not You, the Othersוגם, כמובן, שהתנאים קשים, שהמשכורות עלובות, שלא כדאי להזדקן בעיתונות ושהתייחסות המו"לים בעלי ההון והממון והשררה לעיתונאים  לא הייתה מזכה אותם בפרס המעביד המצטיין.  

הקרדיטים

והקרדיטים, אוהו, הקרדיטים. נעלבתי נורא, אבל לקח לי זמן להבין שכמעט אף אחד לא מוצא לנכון לתת קרדיט למה שנכתב פה. ניהלתי קרב מרושע עם רותם דנון על כך והפסקתי, לא כי ויתרתי, לא כי חשבתי שטעיתי, אלא כי הבנתי שזה חסר תועלת.

עם דנון דווקא יש לי יחסים מקצועיים תקינים ביומיום, כך שאני מקווה שההדורים בינינו (לפחות עם מחצית ישותי) מיושרים כעת. אפשר להפסיק להשמיץ אותי בראש חוצות (אהה, הכל מגיע למחתרת).

אני מתאכזבת

וממה הכי הופתעתי והתאכזבתי? מכך שאנשים שעובדים איתי ומכירים את כתיבתי שנים (ולא שיניתי במאומה את סגנון הכתיבה שלי, לגמרי לא, הוא רק מותאם לנושאים ולנסיבות) לא זיהו אותי (חוץ מדודו כהן שחשד, ומיודה נוריאל, שהודיע לי בקודים שהוא יודע, אבל זה מאחר שהוא איש מודיעין מצטיין, ומאורנה אושרי, שהצליבה אינפו). מעניין, עוד נושא למחקר, כמו אלף הנושאים הנוספים שעלו כאן מהבלוג המעבדתי הזה.

אז לידיעת יעוז סבר מוכרת פלאפל אני לא, וכמו שמרמרי כתב, ביליתי שנים במערכות עיתונים ואני מכירה את המנגנונים יותר מדי טוב. חלק מהזמן באותן שנים נהניתי מאוד, חלק מהזמן סבלתי עד בלי די. היום אני יודעת דבר אחד: אין מצב שאעשה משהו שאני לא אוהבת, ויהיה המחיר אשר יהיה.

סיפרו לי לא מזמן על ריאיון בו נשאל אדם ברוך על מה הוא הכי מצטער בקריירה שלו, ותשובתו - על האנרגיה שהקדיש לעריכה כל כך הרבה שנים. חשבו על כך.

והכי תודה

למאייר המוצלח דניאל מורגנשטרן, שפנה אלי והציע את שירותיו מיוזמתו, ומתמיד בכך מדי יום במהירות מדהימה ובכישרון בולט. אין, אין אנשים כאלו.

מי היא Velvet

אני ורק אני (לא שניים, לא שלושה ורבע ולא עשרה עיתונאים כותבים את הבלוג) - דבורית שרגל  (תשואות או עגבניות רקובות, כרצונכם).

ומה אני עושה לפרנסתי? מבקרת הקולנוע של רייטינג, עם רזומה של הרבה יותר מדי שנות עריכה, ימי עבודה שאינם נגמרים ולילות לבנים ושחורים מדיו.

ומה הלאה?

כמו שכתבתי לא פעם בחודשיים האחרונים, כבר הרבה יותר מדי מזמן אני במו"מ מורט עצבים על חוזה בשלב מתקדם לכאורה, אבל תנועת טיוטות עורכי הדין ביני לבין המעוניינים אטית מאוד לטעמי (שונאת סחבת).

כדי להקל על כל הצדדים, ובעיקר עליי, החלטתי, בלי להתייעץ עם איש (אפילו לא איתכם) לסמוך על תחושותיי, להצהיר קבל עם על זהותי, וזהו, עכשיו תעשו עם זה מה שאתם רוצים. אני את שלי אמרתי.

ו-Velvet, מה יהי עליה? מקווה שאוכל להמשיך לוולווט בדרך זו או אחרת, אבל עם הרבה יותר משאבים בעזרתם אוכל להשתכלל ולהתעמק.  

Cheer up comrades

דבורית שרגל

(שם אמיתי ות.זי לגמרי, למרות שהוא נשמע כמו פסבדונים. כנראה שאז, כשהוענק לי שמי, הכל התחיל)

Aka

Velvet

[email protected]

תודה מקרב לכל המברכים והנהנים. אני לא רוצה להציף את התגובות בתודות